פורום אוצר החכמה

שמעתי שהחסיד הג"ר שריה דבילצקי שליט"א במניינו נוהג להוסיף ולשנות בפסוקי מזו"ש בכדי לצאת כל הדעות והשיטות, האם יודע מאן דהוא לשרטט כאן את מנהגו
הנושאים השנויים במחלוקת שעולים כעת בדעתי הם כדלהלן
א] להוסיף פסוק עשירי מן התורה לזכרונות ושופרות שלא כחלק מטופס הברכה עצמה דרך תפילה כפי שאנו אומרים בזכרונות - וְקַיֵּם לָנוּ ה' אֱלהֵינוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ בְּתורָתָךְ עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדָּךְ כָּאָמוּר: וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשׁנִים, אֲשֶׁר הוצֵאתִי אתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּויִם לִהְיות לָהֶם לֵאלהִים אֲנִי ה'
ובשופרות - וְקַיֵּם לָנוּ ה' אֱלהֵינוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ בְּתורָתָךְ, עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדָּךְ, מִפִּי כְבודָךְ כָּאָמוּר: וּבְיום שִׂמְחַתְכֶם וּבְמועֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצצְרת עַל עלתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרון לִפְנֵי אֱלהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלהֵיכֶם.
ב] שלא לסמוך על הפסוק ותקעתם בחצוצרות לשופרות אלא לומר וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם או וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם.
ג] להוסיף בכתובים דזכרונות את הפסוק זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר כמנהג יהודי תימן [שהרי הפסוקים זֵכֶר עָשָׂה לְנִפְלְאֹתָיו חַנּוּן וְרַחוּם יְהוָה טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו יִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ יש בהם רק זכרון אחד ובנוסח תימן באמת לא נזכר ביניהם ונאמר].

האם ישנם עוד דקדוקים? ומה מנהג הר"ש שליט"א בזה? יוריני המורה ושכרו כפול מן השמים.

ראה בספרו תקון תפלה ח"ב (עמ' כו, כח במהדורה החדשה)

(א) מוסיף פסוק עשירי של תורה בסמוך לשאר הפסוקים בזכרונות ובשופרות.
(ב) בשופרות מוסיף את לא הביט אוון כחתימה.
(ג) אינו משנה פסוקי הכתובים בזכרונות (בתפילת הציבור עכ"פ).

שמעתי מראש ישיבה שהוא מקפיד להוסיף עוד פסוק במלכויות (אינני זוכר איזה), כיון שהפסוק "ויהי בישורון מלך" בפשטו אינו על הקב"ה.
כשסיפרתי זאת לאחד מגדולי הדור, ציין לשיטתו של הנצי"ב שבספר דברים יש לפסוקים שני פשטות.

גם "ותרועת מלך בו" לפי פשוטו הוא ענין רעות ולא תרועת שופר, ואעפ"כ מפורש בגמרא שאומרו עם השופרות, וש"מ שאין פשט הפסוקים מעכב באופן שאפשר לפרש גם באופן הקשור לנושא הברכה

לייטנר כתב:שמעתי מראש ישיבה שהוא מקפיד להוסיף עוד פסוק במלכויות (אינני זוכר איזה), כיון שהפסוק "ויהי בישורון מלך" בפשטו אינו על הקב"ה.
כשסיפרתי זאת לאחד מגדולי הדור, ציין לשיטתו של הנצי"ב שבספר דברים יש לפסוקים שני פשטות.

גם ויהי בישורון מלך מפורש בגמרא כך שלא מובן מה עלה בדעתו.

ובכלל איני מבין איזה פסוק מצא? הלא הגמרא מבארת שיש רק שלשה פסוקים ואחד מהם הוא ויהי בישורון מלך. ועוד שני פסוקים מחלוקת ר"י ור"י. אם כך כל מה שיכול לעשות הוא לקחת במקום הפסוק שמבואר בגמרא שהוא לכו"ע, פסוק השנוי במחלוקת ר"י ור"י. ואע"פ שוודאי יוצא כי קיי"ל כר' יוסי הלא זה ממש ליזיל בתר איפכא.

אוצר החכמה כתב:

לייטנר כתב:שמעתי מראש ישיבה שהוא מקפיד להוסיף עוד פסוק במלכויות (אינני זוכר איזה), כיון שהפסוק "ויהי בישורון מלך" בפשטו אינו על הקב"ה.
כשסיפרתי זאת לאחד מגדולי הדור, ציין לשיטתו של הנצי"ב שבספר דברים יש לפסוקים שני פשטות.

גם ויהי בישורון מלך מפורש בגמרא כך שלא מובן מה עלה בדעתו.

ובכלל איני מבין איזה פסוק מצא? הלא הגמרא מבארת שיש רק שלשה פסוקים ואחד מהם הוא ויהי בישורון מלך. ועוד שני פסוקים מחלוקת ר"י ור"י. אם כך כל מה שיכול לעשות הוא לקחת במקום הפסוק שמבואר בגמרא שהוא לכו"ע, פסוק השנוי במחלוקת ר"י ור"י. ואע"פ שוודאי יוצא כי קיי"ל כר' יוסי הלא זה ממש ליזיל בתר איפכא.

פשוט שאם מוסיף, אינו מפסיד.
(אגב, אם לא הובן, דעתו של אותו גדול דור לא היתה נוחה מדברי אותו ראש ישיבה)

אם הוסיף לא הפסיד, אבל אם הוסיף מטעם שחולק על ש"ס דידן אולי הפסיד (ואולי הוא סבור שלר' יוסי פסוקים שנחלק בהם על ר' יהודה עדיפי לכתחילה על ויהי בישורון).
אגב, גם בלי הוספה מיוחדת אנו אומרים בנוסחתנו פסוק יתר של תורה (וידעת היום).

מנהג אשכנז בחזרת הש"ץ של יום שני (או של שבת) אומרים פסוקים אחרים כמבואר במהרי"ל שבא להשמיענו שאפשר לצאת ידי חובה גם בפסוקים אחרים.
על כל פנים, חסידי אשכנז מביאים סודות עמוקים על מנין התיבות והפסוקים של מז"ש, והמוסיף בהם פסוקים, גורע.

משולש כתב:חסידי אשכנז מביאים סודות עמוקים על מנין התיבות והפסוקים של מז"ש, והמוסיף בהם פסוקים, גורע.

נאום הרב משולש(?)
אבל בטור תקצ"א כתוב לאמור בשם ראבי"ה (שייך לחסידי אשכנז?): והמוסיף יוסיף.
וכל בן תורה יודע, שהסוד ידרש, הפייט יפייט, והמשוררים ינעימו, ולפני כל זה יש לצאת יד"ח הדין. והנוסח שלנו שנוי במחלוקת, ולדעת הרמב"ן למשל כנר' אין יוצאים בו יד"ח ולכן (אף שכתב הרא"ש שאין לשנות ממטבע שטבעו אבותינו, ה"מ לשנות, אבל להוסיף לית לן בה ו)הבא להדר ולצאת יד"ח כל השיטות, יעשה כן, ולא יחוש לדברי הרב משולש.

איש_ספר כתב:וכל בן תורה יודע, שהסוד ידרש, הפייט יפייט, והמשוררים ינעימו, ולפני כל זה יש לצאת יד"ח הדין.

חלילה וחס. על זה נאמר שהוא מוציא לעז על הראשונים.

סידור חסידי אשכנז:
תפילת ראש השנה של רבנו יהודה החסיד
תפילה של ר"ה כתובה על הסדר ועליה אין להוסיף ואין לגרוע אפילו תיבה אחת כי הועתקה מפירוש כתב ידו של רבינו יהודה החסיד בן רבינו שמואל חסיד קדוש ונביא בן רבינו קלונימוס הזקן בן רבינו יצחק בן רבינו אלעזר הגדול והמוסיף והגורע בה אפילו אות אחת תפילתו אינה נשמעת כי כולה במדה ובמשקל באותיות ובתיבות וסודות הרבה היוצאיו ממנה וכל ירא השם יזהר בה מלפחות ומלהוסיף ולא ישמע אל צרפתים ואנשי איי הים שמוסיפים כמה וכמה תיבות כי אין רוח וחכמה נוח בהם כי לא נמסרו להם טעמי תפילה והסודות כי חסידים הראשונים היו גונזים הסודות והטעמים עד שבא רבינו הקדוש רבינו יהודא חסיד ז"ל והוא מסרם לאנשי משפחתו החסידים בכתב ובעל פה ישלם השם פועלו ותהא משכורתו שלימה מאת השם אלקי ישראל וכתב רבינו החסי"ד ז"ל המוסיף בתפילה אפילו אות אחת עליו ועל כיוצא בו נאמר נתנה עלי קולה על כן שנאתיה...על כן כל ירא השם יזהר מלהוסיף ומלגרוע תיבה ממה שיסדו לנו קדמונים כי הכל במדה של תיבות הוא.

וראה גם שם ויותר מזה בסידור הרוקח כמה סודות ורמזים כתבו על כל פסוק ופסוק ועל כל ברכה ממז"ש עם כל מנין תיבותיה והרמזים היוצאים ממנה.

ברזילי כתב:אם הוסיף לא הפסיד, אבל אם הוסיף מטעם שחולק על ש"ס דידן אולי הפסיד (ואולי הוא סבור שלר' יוסי פסוקים שנחלק בהם על ר' יהודה עדיפי לכתחילה על ויהי בישורון).
אגב, גם בלי הוספה מיוחדת אנו אומרים בנוסחתנו פסוק יתר של תורה (וידעת היום).

גם אחרי תירוצך להפך בזכותו, עיקר טענתך צודקת שהמוסיף מפני שחולק על הש"ס הפסיד. (אין שום מקור בגמרא שר' יוסי יש לו איזה חסרון בויהי הישורון מלך).

אוצר החכמה כתב:

ברזילי כתב:אם הוסיף לא הפסיד, אבל אם הוסיף מטעם שחולק על ש"ס דידן אולי הפסיד (ואולי הוא סבור שלר' יוסי פסוקים שנחלק בהם על ר' יהודה עדיפי לכתחילה על ויהי בישורון).
אגב, גם בלי הוספה מיוחדת אנו אומרים בנוסחתנו פסוק יתר של תורה (וידעת היום).

גם אחרי תירוצך להפך בזכותו, עיקר טענתך צודקת שהמוסיף מפני שחולק על הש"ס הפסיד. (אין שום מקור בגמרא שר' יוסי יש לו איזה חסרון בויהי הישורון מלך).

אמת שאין מקור, אבל גם לא סתירה, וממילא אם מישהו מרגיש מוכרח בסברתו לפרש כך את הגמרא הוא אולי טועה בהבנת הסוגיא, אבל לדינא הרי לא הפסיד (ואינו חולק על הש״ס, כי לשיטתו י״ל שדווקא לר׳ יהודה הביאו פסוק ״בעייתי״ זה, כי אין אחרים, אבל לר׳ יוסי שיש אחרים הם עדיפים)

זה לא כל כך משנה. אבל זה לא המהלך בגמרא. לר' יהודה הגמרא לא דנה בכלל, כי ר' יהודה לא אמר שצריך להשלים בתורה, ובאמת לפי ר' יהודה אין פסוק נוסף ויש רק שלושה.
כל הדיון בגמרא היה אליבא דר' יוסי שאומר שצריך להשלים בתורה ועל זה הגמרא שאלה הרי יש רק שלושה פסוקים ותירץ רב הונא שמצאנו ברייתא שבה שיטת ר' יוסי היא שיש עוד פסוקים. והנה הפשטות היא שהגמרא בהתחלה סברה שהפסוקים האלה השלושה הם הוודאים והתירוץ הוא שר' יוסי יכול להסתדר עם עוד פסוק כי אע"פ שנחלק עליו ר' יהודה סוף סוף הוא סובר שפסוקים אלו אע"פ שלא מוזכר בהם מלכות נקראים מלכות ג"כ. לומר שעכשיו הסברא מתהפכת ופסוקים אלו אליבא דר' יוסי עדיפי זה לא פשט הגמרא, ואילו היה הכרח לומר כן ניחא אבל אין סיבה.
לי נראה תירוץ יותר פשוט על אותו ראש ישיבה שאישתמיטתיה הגמרא, וכבר כתב הגינת ורדים שאינו גנאי לומר כן.

אולי יש לקשר לכאן גם את הגמ' "מברכותיו של אדם ניכר שת"ח הוא".
ולכן יש עניין דווקא לומר את הברכות בלשון שאינו מוסכם כדי לחדש הלכה.
בדומה ל'מוציא' ו'המוציא' שם שהגמ' אומרת שצריך לנקוט בלשון המחודשת והשנויה במחלוקת בדווקא.

צודק. והיום אדם ניכר שהוא תלמיד חכם בזה שהוא יודע מה הגמרא אומרת.

התכוונתי לומר שלמרות שישנם בנוסח שלנו פסוקים שאינם מוסכמים לדברי הכל, כמו "ותקעתם בחצוצרות", או "שמע ישראל", וכדומה. יתכן שדווקא אמירת הפסוקים האלו עדיפה בגלל החידוש ההלכתי שבה.

זה ממש לא היה בדיחה. בזמן הגמרא אדם ניכר בכוחו להכריע, וכן בזמנינו במחלוקת הפוסקים. אבל העושה נגד גמרא מפורשת אינו מוכיח במעשה הזה שת"ח הוא.

עכשיו אני מבין שהיתה כאן אי הבנה. כנראה התייחסת לנושא האשכול. אני התייחסתי לסיפור על הנמנע מלמנות את ויהי בישורון מלך.

ברזילי כתב:גם "ותרועת מלך בו" (במדבר כג, כב) לפי פשוטו הוא ענין רעות ולא תרועת שופר, ואעפ"כ מפורש בגמרא שאומרו עם השופרות, וש"מ שאין פשט הפסוקים מעכב באופן שאפשר לפרש גם באופן הקשור לנושא הברכה

דוקא האב"ע, ראש הפשטנים, פירש לשון תרועה ממש ["ותרועת מלך בו - במחנה ישראל, וזה 'ותקעתם תרועה' (במד' י, ה)"], וכן פירש הרמב"ן, ותרגום (המיוחס ל)יונתן.

ועיין צל"ח (ר"ה לב:):

הנה דברי הת"ק במדרש דמפיק מקרא דותרועת מלך בו אלו שופרות ומלכיות, הוא תמוה מאד...
וביותר קשה, דהאי ותרועת מלך בו שאמר בלעם [בפרשת בלק במדבר כ"ג, כ"א] אין הכוונה ללשון תקיעה, דהאי ותרועת מלך בו הוא הפירוש לשון אהבה וריעות, ועיין בפי' רש"י בחומש בפ' בלק [במדבר כ"ג כ"א] ותרועת מלך בו לשון חבה וריעות כמו רעה דוד אוהב דוד ויתנה למרעהו, וכן תרגם אונקלוס ושכינת מלכהון ביניהן, עכ"ל רש"י ע"ש. הרי דהאי ותרועת אינו לשון תקיעה כלל...
ולכאורה יש לומר דר' יוסי ור' יהודה פליגי בזה, דר' יוסי סובר דהאי ותרועת מלך הוא תרועה ממש, לכך ס"ל דאומרה גם עם השופרות, ור' יהודה סובר כתרגום אונקלוס דהאי ותרועת מלך בו הוא לשון חיבה, דאין לו שייכות כלל לתקיעות שופר, ולכך אינו אומרה עם השופרות. ולפ"ז יש לתמוה על פי' רש"י ז"ל בפי' התורה בפרשת (בהעלותך) [בלק] דנמשך אחר תרגום אונקלוס וקא שביק דעת ר' יוסי דהלכתא כוותיה דאומרה גם עם השופרות, ע"כ ס"ל דהאי ותרועת מלך בו הוא תרועה ממש...

לייטנר כתב:שמעתי מראש ישיבה שהוא מקפיד להוסיף עוד פסוק במלכויות (אינני זוכר איזה), כיון שהפסוק "ויהי בישורון מלך" בפשטו אינו על הקב"ה.
כשסיפרתי זאת לאחד מגדולי הדור, ציין לשיטתו של הנצי"ב שבספר דברים יש לפסוקים שני פשטות.

ראה במצו"ב מה שהביא על כך מהרמב"ן ועד הקה"י, ועוד.

מדוע בשופרות אומרים ארבעה פסוקים מן הכתובים?

אפרקסתא דעניא כתב:מדוע בשופרות אומרים ארבעה פסוקים מן הכתובים?

אעתיק מהרשום אצלי מלפני כמה שנים, ונוגע קצת גם בשאילת כת"ר.

פסוקי שופרות

בנוס' דידן בפסוקים מן הכתובים הנאמרים בשופרות אמרי' ד' ולא רק ג' כבשארא. ועי' לקט יושר ע' קכז. אמנם יש נידון בראשונים (ובשו"ע תקצא) האם הפסוק שמשלימים בו -ותקעתם בחצוצרות וכו' עולה לפסוקי שופרות. ואולי מה"ט נוהגים להשלים לי' פסוקים.

(עי' ריטב"א ר"ה כט, ב ולב, ב ז"ל "מי דמי התם חצוצרות הכא שופר. מהא שמעינן דתקיעה ופסוק של חצוצרות אין לחשבו במקום שופר כלל, ומשום הכי טועה האומר בפסוק אחרון של שופרות קרא דוביום שמחתכם אלא אומר במקומו ובחודש השביעי וכו' ויש מרבותינו ז"ל אומרים דהא דנהיגי לסיים דשופרות בפסוק של ותקעתם בחצוצרות טעות הוא דאפילו רבי יוסי אינו אומר אלא בתרועה שאין עמה כלום שנאמרה בענין היום כגון יום תרועה או תרועת מלך בו, אבל בתרועה שאינה נאמרת לענין מצות ר"ה אלא לענין שהיו מתריעין על הקרבן ויש בה ג"כ חצוצרות שאינם חובת היום אפילו רבי יוסי מודה שאינו אומרה כלל ולא הוה ליה להשלים אלא בפסוק של יום תרועה או זכרון [תרועה] או ותרועת מלך בו שהרי רשאי להזכירה כאן וכאן כדברי רבי יוסי, ואין אנו יוצאין עכשיו ע"י השלמה בתורה, אלא דהא קיי"ל דאם השלים בנביא יצא. ויש לקיים מנהגנו ולומר דרבי יוסי אשכחן דקאמר רבותא דאפילו תרועה שיש בה זכרון אומרה עם השופרות ואומרה בזכרון, ואין זה מעכב לזה כדברי ר' יהודה, כש"כ בפסוק ותקעתם בחצוצרות שאין בו אלא תקיעה שראוי לאומרו עם השופרות, דהא בסיפרי דרשינן מיניה סדר מלכיות זכרונות ושופרות כדכתיבנא בפ"ק (ט"ז א'), וכיון דקיי"ל כר' יוסי שאם השלים בנביא יצא וקיי"ל כריב"נ דבג' פסוקים סגי, אי משום השלמה בתורה שפיר איכא השלמה בתורה בהאי קרא ותקעתם בחצוצרות שנדרש בספרי לענין היום כמו שכתבנו זה אנו אומרים ליישב המנהג אבל הראוי והטוב שיאמר אח"כ ובחודש השביעי שבפרשת פנחס, וכן כתב הרמב"ן, וכן דעת מורי הרשב"א, -עי' בשו"ת ח"א סי' תפא- מפי מורי נר"ו").

ובמחזור ויטרי סי' שלג (וכן בסידור רש"י סי' קפב) כ' "יש מחזורין שכת' בהן י"י צבאות יגן עלינו וגו'. ואין לומ' כן. כי מה עיניין זה אצל שופרות. פסוק הוא לעצמו. והלך בסערות תימן. ואחריו כת' וי"י צבאות יגן עליהם וגו'. ואם כדי להוסיף ברכה על הציבור אתה רודף לאומרו בתפילה. חטוף גם אותו שלאחריו והושיעם י"י אלהיהם ביום ההוא כצאן עמו. אלא לא כל הימך להוסיף במקראות מכדי חובת היום".

ובראב"ן ר"ה (וכעי"ז בראבי"ה סי' תקלו) כ' "ומה שאנו אומרים ד' פסוקים של מלכיות של כתובים, משום דשניהם שאו שערים ראשיכם וגו' ושאו שערים ראשיכם ושאו וגו' שניהם סמוכים במזמור ומדברים בענין אחד (וכן) [לכן] הנהיגו לאמרן במקום פסוק אחד. וכן בזכרונות אומר ד' של כתובים, לפי כי זכר עשה לנפלאותיו וגו' וטרף נתן ליראיו סמוכים ומדברין בענין אחד לכן אומר במקום פסוק אחד. וכן בשופרות אמרינן הללו אל בקדשו שהם ו' פסוקים במקום פסוק אחד שהוא הללוהו בתקע שופר, מפני שהן סמוכין ומדברין בענין אחד".

ישר כח!

איש_ספר כתב:וכל בן תורה יודע, שהסוד ידרש, הפייט יפייט, והמשוררים ינעימו, ולפני כל זה יש לצאת יד"ח הדין. והנוסח שלנו שנוי במחלוקת, ולדעת הרמב"ן למשל כנר' אין יוצאים בו יד"ח ולכן (אף שכתב הרא"ש שאין לשנות ממטבע שטבעו אבותינו, ה"מ לשנות, אבל להוסיף לית לן בה

דברי הרא"ש שאין לשנות אמורים כנגד תוספת פסוק זה של הרמב"ן ממש, ואם הגרש"ד הכריע לחוש לדעת הרמב"ן לחיי, אבל דעת הרא"ש שלא לשנות.

צופר הנעמתי כתב:

איש_ספר כתב:וכל בן תורה יודע, שהסוד ידרש, הפייט יפייט, והמשוררים ינעימו, ולפני כל זה יש לצאת יד"ח הדין. והנוסח שלנו שנוי במחלוקת, ולדעת הרמב"ן למשל כנר' אין יוצאים בו יד"ח ולכן (אף שכתב הרא"ש שאין לשנות ממטבע שטבעו אבותינו, ה"מ לשנות, אבל להוסיף לית לן בה

דברי הרא"ש שאין לשנות אמורים כנגד תוספת פסוק זה של הרמב"ן ממש, ואם הגרש"ד הכריע לחוש לדעת הרמב"ן לחיי, אבל דעת הרא"ש שלא לשנות.

עיינתי עתה ברא"ש ולא מצאתי הכרע לדבריך, האם לא יתכן שהוא מדבר על שינוי ולא על תוספת?

ברזילי כתב:גם "ותרועת מלך בו" לפי פשוטו הוא ענין רעות ולא תרועת שופר, ואעפ"כ מפורש בגמרא שאומרו עם השופרות, וש"מ שאין פשט הפסוקים מעכב באופן שאפשר לפרש גם באופן הקשור לנושא הברכה

מה זה תקיעת שופר אם לא הביטוי הכי גדול שיכול להיות, שמציאות הי"ת ממלא את כל החיים בכללותה? וזה ענין הריעות מה שהי"ת שוכן בנו, וכמש"כ התרגום שם 'ושכינת מלכיהטון ביניהון'

איש_ספר כתב:

צופר הנעמתי כתב:

איש_ספר כתב:וכל בן תורה יודע, שהסוד ידרש, הפייט יפייט, והמשוררים ינעימו, ולפני כל זה יש לצאת יד"ח הדין. והנוסח שלנו שנוי במחלוקת, ולדעת הרמב"ן למשל כנר' אין יוצאים בו יד"ח ולכן (אף שכתב הרא"ש שאין לשנות ממטבע שטבעו אבותינו, ה"מ לשנות, אבל להוסיף לית לן בה

דברי הרא"ש שאין לשנות אמורים כנגד תוספת פסוק זה של הרמב"ן ממש, ואם הגרש"ד הכריע לחוש לדעת הרמב"ן לחיי, אבל דעת הרא"ש שלא לשנות.

עיינתי עתה ברא"ש ולא מצאתי הכרע לדבריך, האם לא יתכן שהוא מדבר על שינוי ולא על תוספת?

אני הבנתי בפשטות מדברי הרא"ש שהרמב"ן ורבינו יונה רק הוסיפו פסוק נוסף בסוף השופרות, אבל הצדק עמך וברשב"א מפורש "ואותם שנהגו לומר בסוף השופרות ותקעתם בחצוצרות טעות הוא".

איש לוי כתב:

ברזילי כתב:גם "ותרועת מלך בו" לפי פשוטו הוא ענין רעות ולא תרועת שופר, ואעפ"כ מפורש בגמרא שאומרו עם השופרות, וש"מ שאין פשט הפסוקים מעכב באופן שאפשר לפרש גם באופן הקשור לנושא הברכה

מה זה תקיעת שופר אם לא הביטוי הכי גדול שיכול להיות, שמציאות הי"ת ממלא את כל החיים בכללותה? וזה ענין הריעות מה שהי"ת שוכן בנו, וכמש"כ התרגום שם 'ושכינת מלכיהטון ביניהון'

אתה סבור שכל פסוק המדבר על שכינת השי"ת בתוך עם ישראל אפשר לאמרו בפסוקי השופרות?

ברזילי כתב:

איש לוי כתב:

ברזילי כתב:גם "ותרועת מלך בו" לפי פשוטו הוא ענין רעות ולא תרועת שופר, ואעפ"כ מפורש בגמרא שאומרו עם השופרות, וש"מ שאין פשט הפסוקים מעכב באופן שאפשר לפרש גם באופן הקשור לנושא הברכה

מה זה תקיעת שופר אם לא הביטוי הכי גדול שיכול להיות, שמציאות הי"ת ממלא את כל החיים בכללותה? וזה ענין הריעות מה שהי"ת שוכן בנו, וכמש"כ התרגום שם 'ושכינת מלכיהטון ביניהון'

אתה סבור שכל פסוק המדבר על שכינת השי"ת בתוך עם ישראל אפשר לאמרו בפסוקי השופרות?

צריך שיהיה מוזכר בו ענין תרועה, וריעות ותרועה לדעתי שרשם אחד, התרועה מסמלת את ההימצאות בינינו את הריעות.

שרשם שונה (רוע לעומת רעע), וגם המשמעות שונה, ולכן האונקלוס מתרגם כאן שכינת מלכהון הניגוד למקומות אחרים בהם הוא מתרגם יבבא. אמנם הדרש אתה מציע יפה, אבל הלא על זה גופא דנו כאן, אם מספיק פסוק שע"פ מדרשו יש לו משמעות של מזו"ש.

עושה חדשות כתב:

ובראב"ן ר"ה (וכעי"ז בראבי"ה סי' תקלו) כ' "...וכן בזכרונות אומר ד' של כתובים, לפי כי זכר עשה לנפלאותיו וגו' וטרף נתן ליראיו סמוכים ומדברין בענין אחד לכן אומר במקום פסוק אחד..."

נראה מדברים אלו שנהגו בימיהם באשכנז כמנהג תימן הנזכר בראש האשכול, והוסיפו את הפסוק מדה"י 'זכר לעולם בריתו' וגו', האומנם?

עיניו כיונים כתב:

עושה חדשות כתב:ובראב"ן ר"ה (וכעי"ז בראבי"ה סי' תקלו) כ' "...וכן בזכרונות אומר ד' של כתובים, לפי כי זכר עשה לנפלאותיו וגו' וטרף נתן ליראיו סמוכים ומדברין בענין אחד לכן אומר במקום פסוק אחד..."

נראה מדברים אלו שנהגו בימיהם באשכנז כמנהג תימן הנזכר בראש האשכול, והוסיפו את הפסוק מדה"י 'זכר לעולם בריתו' וגו', האומנם?

בתקיעתא אפחד במעשי (לר' שמעון הגדול ממגנצא (?)), בנוסחתה המקורית שבה משובצים הפסוקים בתוך הפיוט, מופיע הפסוק זכר לעולם בריתו (מתהילים. בדה"י כ' זכרו לעולם בריתו).

האם הוספה בתפילה מקלקלת את הגימטריאות ואת מניין התיבות, זו שאלה ישנה.
האם נכון שמהגר"א כתוב שלהוסיף אינו מקלקל? נידון כאן פעם?
רלוונטי בהרבה תפילות כמובן.

ברזילי כתב:

עיניו כיונים כתב:ובראב"ן ר"ה (וכעי"ז בראבי"ה סי' תקלו) כ' "...וכן בזכרונות אומר ד' של כתובים, לפי כי זכר עשה לנפלאותיו וגו' וטרף נתן ליראיו סמוכים ומדברין בענין אחד לכן אומר במקום פסוק אחד..."
נראה מדברים אלו שנהגו בימיהם באשכנז כמנהג תימן הנזכר בראש האשכול, והוסיפו את הפסוק מדה"י 'זכר לעולם בריתו' וגו', האומנם?

בתקיעתא אפחד במעשי (לר' שמעון הגדול ממגנצא (?)), בנוסחתה המקורית שבה משובצים הפסוקים בתוך הפיוט, מופיע הפסוק זכר לעולם בריתו (מתהילים. בדה"י כ' זכרו לעולם בריתו).

יש"כ. (תודה על התיקון. והשינוי מ'זכר' ל'זכרו' משמעותי גם לעניננו.)

ברזילי כתב:שרשם שונה (רוע לעומת רעע), וגם המשמעות שונה, ולכן האונקלוס מתרגם כאן שכינת מלכהון הניגוד למקומות אחרים בהם הוא מתרגם יבבא. אמנם הדרש אתה מציע יפה, אבל הלא על זה גופא דנו כאן, אם מספיק פסוק שע"פ מדרשו יש לו משמעות של מזו"ש.

אולי יש להביא ראיה ממה שאמרו שם בגמ' שאין מזכירין תקעו שופר בגבעה משום שהוא פורענות, ולכאורה שם אינו אלא שופר מלחמה ולכאורה אינו מועיל לשופרות, ואולי הוא ע"פ ת"י נבייא ארימו קלכון כד בשופרא אתנבו דייתון עליהון או בדומה.
כמדומה שישנם כמה מקומות בהם הפסוקים הנזכרים בתפילה הם ע"פ מדרשם והדוגמא הבולטת היא י"ג מידות ומסיימים ונקה ולפי פשוטו ונקה הוא כבר מענין הפורענות שלאחריו וההפסקה בה כהפסקה באמצע המילה.

ברזילי כתב:שרשם שונה (רוע לעומת רעע), וגם המשמעות שונה, ולכן האונקלוס מתרגם כאן שכינת מלכהון הניגוד למקומות אחרים בהם הוא מתרגם יבבא. אמנם הדרש אתה מציע יפה, אבל הלא על זה גופא דנו כאן, אם מספיק פסוק שע"פ מדרשו יש לו משמעות של מזו"ש.

אצטט לפניך לשון הזה"ק בפרשת פנחס 'אשרי העם יודעי תרועה..בדין דחכמין..ידעי רזא דתרועה כמה דכתיב תרועם בשבט ברזל עממא דישראל ידעין רזא עילאין דמאריהון למיעל קמיה ולהתקשרא ביה וכל אינון דידעי רזא דתרועה יתקרבון למיהך באור פניו קב"ה' מבואר בזוה"ק שתרועה הוא מלשון 'תרועם בשבט ברזל' שענינו שהי"ת ישברם בשבט ברזל, וזה מתאים למש"כ ב'כתב ובקבלה' עה"ת שקול תרועה היינו קול שבירה, (גם בשפת העם - סולם רעוע, הכוונה סולם שבור, בקהלת 'הכל הבל ורעות רוח' עי' רש"י שם) ומצד שני מבואר בזוה"ק שתרועה היא כניסה קמיה והתקשרות עם הי"ת, שזה שווה ערך לריעות. והענין נעוץ אחד בשני, מצידנו אנחנו מיבבים ומשמיעים קולות שבירה (ובזה שוברים את אותה מחיצת הברזל המפסקת..) ומצידו יתברך במצב כזה הוא ממלא וכובש אותנו, שהוא ענין רעות. ומה שהתרגום מתרגם בכ"מ תרועה יבבא, כיון שבכ"מ ההתיחסות של התרועה הוא מצידנו, ומצד התוקע הוא מיבב ומשמיע קולות שבר, אבל כשהפסוק מתרגם תרועה מצד הקב"ה, שם אין הפירוש שהקב"ה מיבב, אלא הפירוש שהוא נכנס בעוצמה אלינו, ושכינת מלכיהון ביניהון. וה"ה בתרועם בשבט ברזל, שמתרגם התרגום 'ותביר' שהרי כיצד הקב"ה שובר אותם, ע"י שהוא מגלה את הימצאותו עליהם לרעה, וכבר אמרו חז"ל כל השקפה לרעה היא, וישקף ה' על מחנה מצרים ועוד כהנה, ויש שגילוי המצאותו הוא לרעה ויש שהיא לטובה, וכל מקום לפי ענינו.
סוף דבר שתרועה - שבירה, וריעות, זה יסוד אחד להם.

אכן דברים נפלאים, אבל אין הם על דרך הפשט כמובן.

צופר הנעמתי כתב:

ברזילי כתב:שרשם שונה (רוע לעומת רעע), וגם המשמעות שונה, ולכן האונקלוס מתרגם כאן שכינת מלכהון הניגוד למקומות אחרים בהם הוא מתרגם יבבא. אמנם הדרש אתה מציע יפה, אבל הלא על זה גופא דנו כאן, אם מספיק פסוק שע"פ מדרשו יש לו משמעות של מזו"ש.

אולי יש להביא ראיה ממה שאמרו שם בגמ' שאין מזכירין תקעו שופר בגבעה משום שהוא פורענות, ולכאורה שם אינו אלא שופר מלחמה ולכאורה אינו מועיל לשופרות, ואולי הוא ע"פ ת"י נבייא ארימו קלכון כד בשופרא אתנבו דייתון עליהון או בדומה.
כמדומה שישנם כמה מקומות בהם הפסוקים הנזכרים בתפילה הם ע"פ מדרשם והדוגמא הבולטת היא י"ג מידות ומסיימים ונקה ולפי פשוטו ונקה הוא כבר מענין הפורענות שלאחריו וההפסקה בה כהפסקה באמצע המילה.

למה שופר מלחמה לא מועיל לשופרות? דומני שע"פ פשוטו גם בפסוק וה"א בשופר יתקע והלך בסערות תימן, תקיעת השופר היא משל ליציאה למלחמה.

אגב, הרמב"ן על ויהי בישורון מלך מוכיח את פירושו (שהכוונה לקב"ה) ממה שאומרים הפסוק במלכויות, ואז מוסיף "אבל יש במקצת האגדות שמפרשין אותו על משה וכו'" ונראה שלדעתו אפשר להזכיר פסוקי מזו"ש רק לפי פשטם (ולשיטתו מפרש ותרועת מלך בו לשון תרועת מלחמה).

ברזילי כתב:למה שופר מלחמה לא מועיל לשופרות? דומני שע"פ פשוטו גם בפסוק וה"א בשופר יתקע והלך בסערות תימן, תקיעת השופר היא משל ליציאה למלחמה.

אגב, הרמב"ן על ויהי בישורון מלך מוכיח את פירושו (שהכוונה לקב"ה) ממה שאומרים הפסוק במלכויות, ואז מוסיף "אבל יש במקצת האגדות שמפרשין אותו על משה וכו'" ונראה שלדעתו אפשר להזכיר פסוקי מזו"ש רק לפי פשטם (ולשיטתו מפרש ותרועת מלך בו לשון תרועת מלחמה).

ה"א בשופר יתקע ברור שהוא שופר מלחמה, אבל הוא שופר מלחמה של הקב"ה ומענין פסוקי שופרות שדרכו של הקב"ה בשופר בין להילול ובין שהוא תוקע בשופר וכשופרות דמתן תורה.
אבל שופר מלחמה בעלמא למה יועיל יותר מאשר מי שאומר כי אם זכרתני איתך לזכרונות או וימלוך תחתיו הדד בן בדד למלכיות?

לעומקו של דבר כתב:האם הוספה בתפילה מקלקלת את הגימטריאות ואת מניין התיבות, זו שאלה ישנה.
האם נכון שמהגר"א כתוב שלהוסיף אינו מקלקל? נידון כאן פעם?
רלוונטי בהרבה תפילות כמובן.

כמדומני שכל כופלי ה"לעילא" בקדיש - נזהרים לומר אחריו "מכל ברכתא" ולא "מן כל", והוא כדי שלא לפגוע במספר התיבות.
ומאן לימא לן בתפילות אחרות שאין בהן דיוקים במספר התיבות וכיו"ב?