פורום אוצר החכמה

כידוע לכתחילה יש להקפיד שלא להפסיק בדיבור מתחילת התקיעות עד לסיום מאה קולות.
נפשי בשאלתי אלו מן הדברים נחשבים להפסק, שהרי מצוי שהציבור מנגן עם הש"צ קטעים רבים כגון 'ויאתיו' או 'חמול על מעשיך' ואפילו סתם חלקים מגוף התפילה, ומדוע לא חוששים בזה להפסק.

בעניני התפלות אי"ז הפסק ראה רמ"א תקצב,ג. וע"ש במ"ב דאף תפלות שאינן חובה כוידוי ויה"ר שרו אחר תקיעות דמיושב. [ודנו הפוסקים באשר יצר].
למען הדיוק בשו"ע נאמר שלא להפסיק בין תקיעות דמיושב לדמעומד, ולא עד סוף ק קולות.

כפי המבואר שם בין תקיעות שמיושב לתקיעות דמעומד הוא יותר קל מלהפסיק בתוך תקיעות שמיושב ודמעומד, וכ"ש שאין להפסיק בהם, ואף מה שהתירו לומר היהי רצון הוא רק משום שהוא בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד.

היכן מבואר שם כן לענין תקיעות דמעומד?
מש"כ במ"ב ס"ק יא ובשה"צ ס"ק יד לא שייך לנד"ד, ומצד ההפסק בברכה הוא כנ"ל ברמ"א דל"ה הפסק.

חלקים שהם ממש חלק מחזרת הש"ץ אסור לקהל לשיר עם החזן, והרא"ש כותב שנראה כקלות ראש. (כמו למשל המזמרים "שמחה לארצך" וכדומה).

צולניק כתב:כידוע לכתחילה יש להקפיד שלא להפסיק בדיבור מתחילת התקיעות עד לסיום מאה קולות.
נפשי בשאלתי אלו מן הדברים נחשבים להפסק, שהרי מצוי שהציבור מנגן עם הש"צ קטעים רבים כגון 'ויאתיו' או 'חמול על מעשיך' ואפילו סתם חלקים מגוף התפילה, ומדוע לא חוששים בזה להפסק.

כל דבר שיש בו צורך קצת, אינו נחשב להפסק. ובפרט שכבר התחיל במצוה.
(סברא זו משמשת להיתר נוסף לוידוי בין התקיעות. שכיון שהאר"י אמר שהוידוי מעלה את התקיעות, הוי הפסקה לצורך. כגביל לתורי).

ישראל אליהו כתב:

צולניק כתב:כידוע לכתחילה יש להקפיד שלא להפסיק בדיבור מתחילת התקיעות עד לסיום מאה קולות.
נפשי בשאלתי אלו מן הדברים נחשבים להפסק, שהרי מצוי שהציבור מנגן עם הש"צ קטעים רבים כגון 'ויאתיו' או 'חמול על מעשיך' ואפילו סתם חלקים מגוף התפילה, ומדוע לא חוששים בזה להפסק.

כל דבר שיש בו צורך קצת, אינו נחשב להפסק. ובפרט שכבר התחיל במצוה.
(סברא זו משמשת להיתר נוסף לוידוי בין התקיעות. שכיון שהאר"י אמר שהוידוי מעלה את התקיעות, הוי הפסקה לצורך. כגביל לתורי).

אין צורך בכלל לומר חזרת הש"ץ או חלקים ממנה עם החזן, ואף איסורא איכא כדלעיל. אבל בכל זאת מצד הפסק אין בעיה כי חלק מהתפילה לא מפסיקה. כמו שאומר אשרי ויהללו והנני העני ועוד הרבה.

[quote="צולניק"]כידוע לכתחילה יש להקפיד שלא להפסיק בדיבור מתחילת התקיעות עד לסיום מאה קולות.
רק להעמיד דברים על דיוקם, הדין הוא לא להפסיק עד אחר גמר התקיעות דמעומד. מאה קולות הוא מנהג בעלמא ולכן במ' קולות האחרונים אפשר להפסיק [אמנם אלו המהדרים לצאת בהם ידי"ח שיטות מסויימות יש מקום להחמיר גם שלא לדבר בינהם שתחול הברכה גם עליהם]

משולש כתב:חלקים שהם ממש חלק מחזרת הש"ץ אסור לקהל לשיר עם החזן, והרא"ש כותב שנראה כקלות ראש. (כמו למשל המזמרים "שמחה לארצך" וכדומה).

איפה הרא"ש?

משולש כתב:אין צורך בכלל לומר חזרת הש"ץ או חלקים ממנה עם החזן, ואף איסורא איכא כדלעיל. אבל בכל זאת מצד הפסק אין בעיה כי חלק מהתפילה לא מפסיקה. כמו שאומר אשרי ויהללו והנני העני ועוד הרבה.

מה שחלק מהתפילה אינה הפסק היינו כשאומר זה בתורת תפילה, אבל כשמזמר שמחה לארצך ביחד עם החזן זה נשמע יותר כזמר בעלמא ומהיכא תיתי שאין זה הפסק.

חושיאל כתב:

משולש כתב:אין צורך בכלל לומר חזרת הש"ץ או חלקים ממנה עם החזן, ואף איסורא איכא כדלעיל. אבל בכל זאת מצד הפסק אין בעיה כי חלק מהתפילה לא מפסיקה. כמו שאומר אשרי ויהללו והנני העני ועוד הרבה.

מה שחלק מהתפילה אינה הפסק היינו כשאומר זה בתורת תפילה, אבל כשמזמר שמחה לארצך ביחד עם החזן זה נשמע יותר כזמר בעלמא ומהיכא תיתי שאין זה הפסק.

כל התפילה היא שבח וזמר לקב"ה. ואין הבדל בין "זמר" ל"זמר בעלמא", ההבדל היחידי לענ"ד הוא, האם זה דבר שצריך לומר או דבר שא"צ לומר, ואם תאמר שכל תפילה מיותרת נחשבת הפסק, הרי וודאי שאין חובה בכל הפסוקים שנאמרים בהכנסת הס"ת (למשל ובנוחה יאמר או לדוד מזמור). ולא מצינו שום פוסק שיאמר שהם הפסק, כי תפילה לא מפסיקה. בין אם היא חובה, או רשות, או שלא לצורך.

לעומקו של דבר כתב:

משולש כתב:חלקים שהם ממש חלק מחזרת הש"ץ אסור לקהל לשיר עם החזן, והרא"ש כותב שנראה כקלות ראש. (כמו למשל המזמרים "שמחה לארצך" וכדומה).

איפה הרא"ש?

שו"ת הרא"ש כלל ד סימן יט

ונראה לי, שיש לגעור באותן המגביהים קולן בי"ח ואומרים עם החזן תפלת י"ח וקדושה. ואף לרבי יוחנן, דאמר (ברכות כא): ולואי שיתפלל אדם כל היום, הני מילי ספק התפלל ספק לא התפלל. אבל היכא דהתפלל כבר, אסור להתפלל שנית. והחזן מתפלל להוציא את מי שאינו בקי, והקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכת החזן, ולומר אמן. וכשאינן תשעה בבית הכנסת המכוונין לברכת שליח צבור, קרוב הוא בעיני שברכת שליח צבור לבטלה; כי נתקנו ברכות לשליח צבור לאמרם בעשרה. וכשאין תשעה בבית הכנסת המכוונין לברכת שליח צבור, נראה כברכה לבטלה; לכך כל אדם יעשה עצמו כאלו אין תשעה זולתו ויכוין לברכת החזן. ולכן, בימי אבותינו יחדו עשרה בטלנין להיות תדיר בבית הכנסת ולכוין לשליח צבור מראש ועד סוף. והמזמרים עם החזן נראה כקלות ראש.

משולש כתב:

חושיאל כתב:מה שחלק מהתפילה אינה הפסק היינו כשאומר זה בתורת תפילה, אבל כשמזמר שמחה לארצך ביחד עם החזן זה נשמע יותר כזמר בעלמא ומהיכא תיתי שאין זה הפסק.

כל התפילה היא שבח וזמר לקב"ה. ואין הבדל בין "זמר" ל"זמר בעלמא", ההבדל היחידי לענ"ד הוא, האם זה דבר שצריך לומר או דבר שא"צ לומר, ואם תאמר שכל תפילה מיותרת נחשבת הפסק, הרי וודאי שאין חובה בכל הפסוקים שנאמרים בהכנסת הס"ת (למשל ובנוחה יאמר או לדוד מזמור). ולא מצינו שום פוסק שיאמר שהם הפסק, כי תפילה לא מפסיקה. בין אם היא חובה, או רשות, או שלא לצורך.

לומר שכל תפילה היא שבח וזמר נשמע כמשחק מילים. ההבדל ברור בין מתכווין לתפילה ומתכווין לזמר. קשה לומר שהמזמרים עם החזק מכוונים לתפילה כלל, וזה לא נקרא אפילו תפילת רשות.

חושיאל כתב:

משולש כתב:

חושיאל כתב:מה שחלק מהתפילה אינה הפסק היינו כשאומר זה בתורת תפילה, אבל כשמזמר שמחה לארצך ביחד עם החזן זה נשמע יותר כזמר בעלמא ומהיכא תיתי שאין זה הפסק.

כל התפילה היא שבח וזמר לקב"ה. ואין הבדל בין "זמר" ל"זמר בעלמא", ההבדל היחידי לענ"ד הוא, האם זה דבר שצריך לומר או דבר שא"צ לומר, ואם תאמר שכל תפילה מיותרת נחשבת הפסק, הרי וודאי שאין חובה בכל הפסוקים שנאמרים בהכנסת הס"ת (למשל ובנוחה יאמר או לדוד מזמור). ולא מצינו שום פוסק שיאמר שהם הפסק, כי תפילה לא מפסיקה. בין אם היא חובה, או רשות, או שלא לצורך.

לומר שכל תפילה היא שבח וזמר נשמע כמשחק מילים. ההבדל ברור בין מתכווין לתפילה ומתכווין לזמר. קשה לומר שהמזמרים עם החזק מכוונים לתפילה כלל, וזה לא נקרא אפילו תפילת רשות.

מה הפירוש "פסוקי דזמרה"? (פסוקי זמר). והרי אנחנו אומרים בכל יום "הבוחר בשירי זמרה". ומצווה לזמר לקב"ה. רק יתכן שכוונתך שאותם מזמרים מתכוונים להנאת עצמם, לשיר שיר יפה, ולא לכבוד הקב"ה, אבל אם כן מי בוחן כליות לדעת למה מתכוין החזן?

מצאתי כתוב באיזה עלון.
מי הוא הגרמ"ס?

רק רציתי להוסיף דבר קטן, מש"כ הגאון הגר"מ שורקין שליט"א בסוף ספרו
הררי קדם ח"א בעובדות והנהגות על מנהג רבו הגרמ"ס זצ"ל, ליתן לכהנים יישר
כח לאחר נשיאת כפים בראש השנה קודם גמר המאה קולות, אף שהוא אוסר
להפסיק בדיבור עד סיום התקיעות לאחר התפילה, וכתב להסביר מנהגו דס"ל
דהיישר כח הוא אות לקבלת הברכה של הכהנים, ולכן הוא חלק מהנשיאות כפים
ואין בזה הפסק, וזה נוגע למעשה בכל יום בארץ ישראל שנושאין כפיים בכל יום,
שאין היישר כח הפסק בין שמונה עשרה לתחנון, דזה חלק מהנשי"כ לפי שיש
דין על הישראל להתברך ולקבל הברכה וכמוש"כ החרדים. עכ"ד ודפח"ח.

נשר כתב:מצאתי כתוב באיזה עלון.
מי הוא הגרמ"ס?

רק רציתי להוסיף דבר קטן, מש"כ הגאון הגר"מ שורקין שליט"א בסוף ספרו
הררי קדם ח"א בעובדות והנהגות על מנהג רבו הגרמ"ס זצ"ל, ליתן לכהנים יישר
כח לאחר נשיאת כפים בראש השנה קודם גמר המאה קולות, אף שהוא אוסר
להפסיק בדיבור עד סיום התקיעות לאחר התפילה, וכתב להסביר מנהגו דס"ל
דהיישר כח הוא אות לקבלת הברכה של הכהנים, ולכן הוא חלק מהנשיאות כפים
ואין בזה הפסק, וזה נוגע למעשה בכל יום בארץ ישראל שנושאין כפיים בכל יום,
שאין היישר כח הפסק בין שמונה עשרה לתחנון, דזה חלק מהנשי"כ לפי שיש
דין על הישראל להתברך ולקבל הברכה וכמוש"כ החרדים. עכ"ד ודפח"ח.

ר' משה סולובייצ'יק בהגר"ח

שאלני ח"א, הוא צריך להתפלל עם אמו (האלמנה) במניין שמתפללין בו בשעה 7-30 למשל, אולם שם התקיעות לא כ"כ מהודרות בשבילו, ולכן הוא חשב לילך להתפלל שחרית במנין נץ ולשמוע תקיעות דמיושב במקום אחר ואח"כ לילך להתפלל מוסף עם אמו. שאלתו היא, האם יכול להפסיק בדיבור בין תקיעות אלו לתקיעות דמעומד, או שמא יצטרך לשתוק כשעה וחצי או יותר עד שיגיעו מניין המאוחר למוסף.
אני חשבתי שאין צורך להחמיר בכך, כיון ועכ"פ שומע הוא ברכה של המיושב במניין השני ולדידו לכה"פ קאי על התקיעות דמעומד, אלא שהוא טען לי הלא אין לו צורך בברכה על המעומד, ולכן הוי הפסק, ואני טענתי שאם קיים דין הפסק זה רק מפני שבעצם בעי ברכה על מעומד אלא שאין מברכים מפני שאינו כ"כ הפסק, מה דעת החכמים דפה על כך?.

אם העיקר הן התקיעות דמעומד, א"כ מדוע אותו אדם לא ישמע במנין הנץ ג"כ את התקיעות דמעומד [בהידור]?

גבול ים כתב:

צולניק כתב:כידוע לכתחילה יש להקפיד שלא להפסיק בדיבור מתחילת התקיעות עד לסיום מאה קולות.
רק להעמיד דברים על דיוקם, הדין הוא לא להפסיק עד אחר גמר התקיעות דמעומד. מאה קולות הוא מנהג בעלמא ולכן במ' קולות האחרונים אפשר להפסיק [אמנם אלו המהדרים לצאת בהם ידי"ח שיטות מסויימות יש מקום להחמיר גם שלא לדבר בינהם שתחול הברכה גם עליהם]

כמדומה, שאם החשש הוא שמא לא יצא בתקיעות הראשונות, אזי כל התפילה היא הפסק גמור לברכת המצוות שבתחילה, ולא יועיל מה שאינו סח.

פרי יהושע כתב:שאלני ח"א, הוא צריך להתפלל עם אמו (האלמנה) במניין שמתפללין בו בשעה 7-30 למשל, אולם שם התקיעות לא כ"כ מהודרות בשבילו, ולכן הוא חשב לילך להתפלל שחרית במנין נץ ולשמוע תקיעות דמיושב במקום אחר ואח"כ לילך להתפלל מוסף עם אמו. שאלתו היא, האם יכול להפסיק בדיבור בין תקיעות אלו לתקיעות דמעומד, או שמא יצטרך לשתוק כשעה וחצי או יותר עד שיגיעו מניין המאוחר למוסף.
אני חשבתי שאין צורך להחמיר בכך, כיון ועכ"פ שומע הוא ברכה של המיושב במניין השני ולדידו לכה"פ קאי על התקיעות דמעומד, אלא שהוא טען לי הלא אין לו צורך בברכה על המעומד, ולכן הוי הפסק, ואני טענתי שאם קיים דין הפסק זה רק מפני שבעצם בעי ברכה על מעומד אלא שאין מברכים מפני שאינו כ"כ הפסק, מה דעת החכמים דפה על כך?.

שמעתי מא' שהיה ש"צ למוסף רגיל והתפלל שחרית של נץ כדי לשמוע תקיעות קודם קידוש, ושאל את הגר"ח קנייבסקי אם אריך למעבד הכי, שישמע תקיעות בברכה, ואח"כ יעשה קידוש וישמע ברכה שנית, והשיב לו שכן.

ייש"כ כמובן אעביר לת"ח הנ"ל ואני שמח שלא שגיתי גם אני כשדנתי כך, אולם רצוי יותר להבהיר את הנידון כאן ומטעם מה ראוי לדון כך.

פרי יהושע כתב:שאלני ח"א, הוא צריך להתפלל עם אמו (האלמנה) במניין שמתפללין בו בשעה 7-30 למשל, אולם שם התקיעות לא כ"כ מהודרות בשבילו, ולכן הוא חשב לילך להתפלל שחרית במנין נץ ולשמוע תקיעות דמיושב במקום אחר ואח"כ לילך להתפלל מוסף עם אמו. שאלתו היא, האם יכול להפסיק בדיבור בין תקיעות אלו לתקיעות דמעומד, או שמא יצטרך לשתוק כשעה וחצי או יותר עד שיגיעו מניין המאוחר למוסף.
אני חשבתי שאין צורך להחמיר בכך, כיון ועכ"פ שומע הוא ברכה של המיושב במניין השני ולדידו לכה"פ קאי על התקיעות דמעומד, אלא שהוא טען לי הלא אין לו צורך בברכה על המעומד, ולכן הוי הפסק, ואני טענתי שאם קיים דין הפסק זה רק מפני שבעצם בעי ברכה על מעומד אלא שאין מברכים מפני שאינו כ"כ הפסק, מה דעת החכמים דפה על כך?.

בעצם נידון זה לשמוע תקיעות דמיושב במנין נץ ולקדש ולאכול או לעשות הפסק אחר ואז להצטרף למנין אחר ולשמוע שם שוב את הברכה, כבר נהג כן הגרשז"א בסוף ימיו ביום ב' של ראש השנה, הובא בהליכות שלמה.
וכן רצה לעשות עובדא בנפשו המשגיח ר' הירש פלאי זצ"ל בשנים שהיה קשה לו לא לאכול עד אחר תפילת מוסף בישיבת חברון, אך חזר בו אחרי שהגרמ"מ פרבשטיין טעם שהברכה השניה לא נחשבת ברכה כי הרי יצא ידי חובת תקיעות דמיושב ואם כן אחרי הברכה השנייה חשיב כשומע קולות בעלמא.
ודן בעצה זו גם מו"ר הגר"א גניחובסקי באחד מהפירורים, והעלה שם סברא גאונית לומר שייחשבו תקיעות דמיושב של המניין השני כתקיעות שאנו תוקעים משום המנהג להשלים למאה קולות ואחר כך ישמע תקיעות דמעומד, ואם כן יכול לומר שהברכה תהיה על תקיעות של מנהג, אך הסתפק לדינא האם על מנהג של השלמת מאה קולות מברכים או דילמא אינו חשוב כמנהג חשוב שיש לברך עליו.

צולניק כתב:כידוע לכתחילה יש להקפיד שלא להפסיק בדיבור מתחילת התקיעות עד לסיום מאה קולות.
נפשי בשאלתי אלו מן הדברים נחשבים להפסק, שהרי מצוי שהציבור מנגן עם הש"צ קטעים רבים כגון 'ויאתיו' או 'חמול על מעשיך' ואפילו סתם חלקים מגוף התפילה, ומדוע לא חוששים בזה להפסק.

יש נוסח של תפילה לתקיון קרי שמודפסת במחזורים לאומרה כשהחזן אומר "ומפני חטאנו"
האם אמריתה נחשבת כהפסק?

מיכאל1 כתב:

פרי יהושע כתב:שאלני ח"א, הוא צריך להתפלל עם אמו (האלמנה) במניין שמתפללין בו בשעה 7-30 למשל, אולם שם התקיעות לא כ"כ מהודרות בשבילו, ולכן הוא חשב לילך להתפלל שחרית במנין נץ ולשמוע תקיעות דמיושב במקום אחר ואח"כ לילך להתפלל מוסף עם אמו. שאלתו היא, האם יכול להפסיק בדיבור בין תקיעות אלו לתקיעות דמעומד, או שמא יצטרך לשתוק כשעה וחצי או יותר עד שיגיעו מניין המאוחר למוסף.
אני חשבתי שאין צורך להחמיר בכך, כיון ועכ"פ שומע הוא ברכה של המיושב במניין השני ולדידו לכה"פ קאי על התקיעות דמעומד, אלא שהוא טען לי הלא אין לו צורך בברכה על המעומד, ולכן הוי הפסק, ואני טענתי שאם קיים דין הפסק זה רק מפני שבעצם בעי ברכה על מעומד אלא שאין מברכים מפני שאינו כ"כ הפסק, מה דעת החכמים דפה על כך?.

בעצם נידון זה לשמוע תקיעות דמיושב במנין נץ ולקדש ולאכול או לעשות הפסק אחר ואז להצטרף למנין אחר ולשמוע שם שוב את הברכה, כבר נהג כן הגרשז"א בסוף ימיו ביום ב' של ראש השנה, הובא בהליכות שלמה.
וכן רצה לעשות עובדא בנפשו המשגיח ר' הירש פלאי זצ"ל בשנים שהיה קשה לו לא לאכול עד אחר תפילת מוסף בישיבת חברון, אך חזר בו אחרי שהגרמ"מ פרבשטיין טעם שהברכה השניה לא נחשבת ברכה כי הרי יצא ידי חובת תקיעות דמיושב ואם כן אחרי הברכה השנייה חשיב כשומע קולות בעלמא.
ודן בעצה זו גם מו"ר הגר"א גניחובסקי באחד מהפירורים, והעלה שם סברא גאונית לומר שייחשבו תקיעות דמיושב של המניין השני כתקיעות שאנו תוקעים משום המנהג להשלים למאה קולות ואחר כך ישמע תקיעות דמעומד, ואם כן יכול לומר שהברכה תהיה על תקיעות של מנהג, אך הסתפק לדינא האם על מנהג של השלמת מאה קולות מברכים או דילמא אינו חשוב כמנהג חשוב שיש לברך עליו.

לא הבנתי את הגאונות, לא יותר נח לומר שהברכה קאי לדידיה על המעומד, הכי מפני שהם אין מברכים אותה כך?, והסברא נותנת שאם חשוב הפסק זה אומר דבעי ברכה ע"ז, אלא שאין מברכים אותה מפני הספק דילמא אין כאן הפסק.
ולעניין מה שנוהגים לומר בין התקיעות, אם אכן נוהגים הוי מעניין המצווה ואינו הפסק.

פרי יהושע כתב:לא הבנתי את הגאונות, לא יותר נח לומר שהברכה קאי לדידיה על המעומד, הכי מפני שהם אין מברכים אותה כך?, והסברא נותנת שאם חשוב הפסק זה אומר דבעי ברכה ע"ז, אלא שאין מברכים אותה מפני הספק דילמא אין כאן הפסק.

הברכה לא יכולה לדידיה לחול על תקיעות דמעומד כי הרי סמוך לברכה אינו שומע כלל תקיעות דמצווה אחר שכבר יצא ידי חובת תקיעות דמיושב, ודומה לדבר לאדם שמברך על תקיעת שופר ושומע קול מתעסק לשחר ואחר זמן שומע תקיעות דמצווה האם נאמר שחלה ברכתו?
אך לפי הגרא"ג זצ"ל יוצא שמיד אחרי הברכה שומע קולות של תקיעה של מנהג ששפיר אפשר שטעונות ברכה.

פרי יהושע כתב:ולעניין מה שנוהגים לומר בין התקיעות, אם אכן נוהגים הוי מעניין המצווה ואינו הפסק.

לא דיברתי על הוידוי שבין התקיעות שכבר דשו ביה רבים, אלא על תפילה לתיקון קרי שנדפסה במחזורים מסויימים לאומרה כשהחזן מתפלל ומפני חטאינו, ולכאורה האומרה מפסיד את שמיעת חזרת הש"צ כראוי, וגם יש לו הפסק בין הברכה לכל התקיעות.
אאכ נאמר דהוי חלק מסדר התפילה כמו מודים דרבנן וכדו' ואז אתי שפיר.

אמת ששו"ר שדעת המעשה רב שלא להפסיק ביהי רצון שבין התקיעות, כדי שלא יהיה הפסק כיון וכל התקיעות הן משום תקנה לצאת הספק דרבי אבהו, (אלא שלדעת רב האי כידוע כולהו אמת, וכמובן לדעת המקובלים יש כוונת בכולן) ולעניין היהי רצון על הקרי למה יהיה גרע משאר תחינות ופיוטים, הלא יש לזה שייכות לתפילה זאת של ומפני חטאנו (וככלל כל הפסק זה שבין מעומד למיושב אינו מעיקר דינא כהרי"ף, ובוודאי אין להקל באשר יצר וכדו' כידוע).
ולעניין הקודם, שאלתי כיום אחד מגדולי המורים אמר לי שאינו לכתחילה, כיון ומספיק הרבה בין הברכה לבין התקיעות דמעומד וכמש"כ, אולם יש קצת לומר שאכן הוא מעניין הברכה, (והלא בגמ' אמרו שיכול לצאת תקיעות מתחילת היום לסופה), מה גם, שיש לצרף דעת המאירי שהברכה על המעומד הן ברכות מלזו"ש.

מיכאל1 כתב:לא דיברתי על הוידוי שבין התקיעות שכבר דשו ביה רבים, אלא על תפילה לתיקון קרי שנדפסה במחזורים מסויימים לאומרה כשהחזן מתפלל ומפני חטאינו, ולכאורה האומרה מפסיד את שמיעת חזרת הש"צ כראוי, וגם יש לו הפסק בין הברכה לכל התקיעות.
אאכ נאמר דהוי חלק מסדר התפילה כמו מודים דרבנן וכדו' ואז אתי שפיר.

אגב, מה המקור לתפילה הזו? יש לשים לב שבדרך כלל למדפיסי מחזורים יש יותר השפעה על המנהג מאשר לפוסקי ההלכה...