בתבונה כתב:איש לוי כתב:במובן הפשוט הענין הוא כך: הזכרון הוא הביטוי המעשי להמלכה - מלוכה בנויה מחוקים והוראות, החוק הוא תמיד קיים בין אם הוא מקוים בפועל ע"י העם או לא מקוים, יתכן והמלכות תאכוף אותו וכו' אבל החוק הוא חוק תמיד. הוא הדין כלפי מלכות הי"ת, שנתן לנו הוראות ותפקידים מטרות ויעודים, והדברים הללו הם תמיד יהיו ההוראות והחוקים והמטרה של כל יחיד ויחיד, אלא שלא תמיד האדם מקיים ופועל למען אותו מטרה שהגדיר לו המלך, וביום המלכות בא הי"ת ומגדיר את כל היצורים שלו כנגד כל מערכת החוקים והבריאה שלו, ונותן לכל אחד הגדרה וייעוד, וזהו הזכרון שאנחנו בריותיו נזכרים לפניו והוא דורש אותנו. ונמצא א"כ שהביטוי של המלכות הוא הזכרון. וזהו הביאור במש"כ "ועז מלך משפט אהב" העוצמה שבמלכות היא דרישת המשפט.
יש בזה עוד הרבה מה להרחיב, אבל זה הביאור הפשוט והקליט (למבוגרים ולילדים) בענין הזה.
וכתוב יושר דברי אמת
הזיכרונות הם הנהגת הגמול, כפי לשון ברכת הזיכרונות
ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות מי לא נפקד כהיום הזה כי זכר כל היצור לפניך בא מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך וכו'
ויש להוסיף שממציאות מלכותו נובע שבידו נפש כל חי לתת שכר ועונש לכל הבריאה אבל ממלכותו לבד לא היה מוכרח שהקב"ה ינהיג בפועל שכר ועונש, והנהגת שכר ועונש היא שלב נוסף בקשר של הקב"ה עם הבריאה.
אפשר להמשיך את זה שאחרי זכרונות מגיע שופרות שעניינו כפי לשון ברכת שופרות אתה נגלית וכו' הוא גילוי שכינה ובפסוקים מעמד הר סיני ושלעתיד לבוא יתקע בשופר גדול, שענניו גם גילוי שכינה, שבזכות הזכרונות עולם הגמול נגיע לגילוי שכינה לעתיד לבוא וזוכר חסדי אבות - ומביא גואל לבני בניהם, שהגמול למעשה האבות הוא הגילוי שכינה לעת"ל של ומביא גואל לבני בניהם.
ואולי וקונה הכל- (מלכויות) וזוכר חסדי אבות (זכרונות) - ומביא גואל לבני בניהם (שופרות)
אם כבר נגעת בשופרות, אומר את דברי בענין,
(האמת שרציתי להעלות כאן מאמר מסודר על הענין, שהיחודיות שלו (מהרבה מאמרים שיוצאים לאור בענינים אלו) שהוא מבוסס על דברי הראשונים והאחרונים, ה"ה האורחות חיים לרבי אהרון הכהן מלוניל ובעל העיקרים הר"י אלבו, ומטה משה וחי' המהרש"א ומטה אפרים ועוד כהנה.. ויש בזה זוית ראיה שונה על כללות העבודה הזאת, ועבודה זו נהיית חויה רוחנית ממש!! [אותי עכ"פ תופס התייחסות ראיה של ראשונים או אחרונים ידועים על צורת ותוכן הפנימי של המצוות ובפרט מצוה זו] ושעיקר הענין בזה הוא שמלכויות זכרונות ושופרות, הם יסוד ושורש אחד במושג הרחב של 'מלכות' ואי"ז ג' עבודות שונות זו מזו, ויסוד העבודה מושתת על ג' עיקרי האמונה (שהר"מ מנה אותם בפרטיהם לי"ג) מלכויות - כנגד האמונה במציאות הי"ת בבריאה. זכרונות - כנגד השגחה פרטית ושכר ועונש. שופרות - כנגד האמונה שתורה מן השמים. לא הספקתי לערוך אותו כראוי, ואם אזכה לגמר חתימה טובה אעלה אותו לשנה הבעל"ט. אבל בהחלט מש"כ על 'וקונה הכל' וזוכר וכו' גם כן כיונתי לענין הזה ובנוסח אחר, ורק אציין כאן את דברי התו"ר בברכות יב. שעמד בקו' הראשונים מדוע לא מוזכר 'מלכות' בברכת אבות, ותירץ התו"ר דמה שאומרים 'הא-ל הגדול הגבור והנורא הוא מלכות. ויש להרחיב בזה הרבה, אבל כלפי מש"כ אז, ברכת אבות הוא כנגד מלכות, גבורות, כנגד זכרונות, קדושת ה' כנגד שופרות, המקור שאומרים קדושת ה', אמרו בגמ' ר"ה לב. מדכתיב "
השתחוו לה' בהדרת קדש' וקיצרתי בזה)
ולגוף הענין, המעיין בתנ"ך יראה שבכל מקום שמוזכר שופר הוא בהקשר לגילוי שכינה, הן במעמד הר סיני, הן בר"ה שטעם התקיעה מבואר בכתובים "כי חק הוא לישראל משפט לאלוקי יעקב" שזהו גילוי וישום מלכות ה' וכמש"כ "כי בא כי בא לשפוט הארץ" ואמרו חז"ל 'כי בא' בר"ה 'כי בא' ביוה"כ, והן לעתיד לבוא שגילוי מלכות הי"ת בבריאה בא לידי ביטוי בשופר וכמש"כ "ביום ההוא יתקע בשופר גדול" "וה' עליהם יראה וה' אלוקים בשופר יתקע" וכן ע"ז הדרך, והשיא שבכולן הוא התקיעות על הקרבנות, שאין יותר מגילוי מציאות הי"ת בבריאה ע"י עבודת הקרבנות במקדש ואכ"מ, והאריך בזה הרמ"א בספרו תורת העולה.
העולה מזה שגילוי שכינה בא לידי ביטוי בשופר, וזה צ"ב מדוע ע"י השופר, ומה המיוחדות בשופר משאר הדברים? וידועים הם דברי רבי סעדיה גאון שכן דרך המלכת המלכים לתקוע לפניהם בשופר 'יחי המלך', וכאן יש להתבונן, האם באמת זהו משהו פנימי, או שכך דרך המלכים וה"ה אם היה המנהג ע"י מחיאות כפים או ריקוד אז גם היו ממליכים ככה מלך? והלא מקרא מפורש הוא "הללוהו בתקע שופר" והוא נאמר אחרון בפרק זה המן הסתם הוא? או שבהכרח בשופר יש משהו מיוחד?.
הביאור הפשוט בזה, (ואינני נכנס כרגע להרחבת הנושא כפי שביארוהו הראשונים שדבריהם הם פן מעמיק ורחב יותר בביאור הפשוט דלהלן) אתן דוגמא ששמעתי מת"ח בהקשר לנושא הזה שיש בכוחה להבהיר את הדברים, אנחנו יודעים שכשמורה נכנס לכיתה התלמידים עומדים, בתורה הקדו' זה קיים כלפי ת"ח וכיוצ"ב 'חיוב עמידה', מהו תוכן העמידה הזאת, כיצד היא מבטאת כבוד? הענין בזה הוא ברור ופשוט, נחשוב רגע מה אנחנו התלמידים היינו עושים קודם נכנס המורה לכיתה, הרי שרבנו ביננו, העפנו חפצים וכל אשר עלה על רוחנו, והנה כשהמורה נכנס אנחנו עצרנו את כל עסוקנו ובשלב זה מה שתופס אותנו וממלא את התוכן והעיסוק שלנו הוא אך ורק המורה (כך ראוי כה"פ..) אנחנו עומדים ממעשינו ועסוקנו לצורך המורה ('ותעמוד מלדת' פסקה מללדת, גם כאן אנחנו פוסקים ממעשינו עד כדי מצב עמידה פיזי לכבוד המורה) על אחת כמה וכמה כלפי ביאתו של הי"ת אלינו (כי בא כי בא) אנחנו פוסקים מכל עיסוקינו ומכריזים ומבטאים שהימצאות הי"ת פה היא מה שממלאת אותנו ותופסת וכובשת את כל החיים שלנו על כל המסתעף מזה, רצונות תשוקות מחשבות יצרים וכו', ובשופר יש מיוחדות שכל כוחות הנפש מאזינים אליו (וע"ז כתוב "היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו" קולו יוצר חרדה והתייצבות כלפי תוכן מסוים) ובזה מבטאים שהמלכות שלו היא ממלאה וכובשת את כל כולנו ואין שום דבר שממלא אותנו מלבד מציאותו יתברך, ומזה הטעם היו תוקעים ומכריזים 'יחי המלך' ע"י שופר, לבטאות שהוא חיינו ומאויינו וכל תפיסת עולמנו היא אליו ולצורכו וכלול בזה כל כוחות נפשינו, וזה בא לידי ביטוי ע"י קול שופר שהוא כובש (אמור לכבוש, ועכ"פ זוהי צורת הביטוי שלו) את כל האדם אל מלכותו יתברך. ומזה הטעם בכל מקום שהיה גילוי שכינה היה שופר.
והענין בשופרות הוא להעמיק את מלכות הי"ת בפן רחב יותר, שמלכותו יתברך היא ממלאת את כל החיים שלנו על כל המסתעף מזה, ואי"ז כמלכות בשר ודם שאנשי העם הם ברשות עצמם אלא שבחייהם הם עושים
גם עבודה לצורך המלכות, אלא שמלכותו יתברך היא ממלאה את כל החיים שלנו ואת כל מציאות הנבראים (וע"ז האריכו הראשונים שנכלל בזה תורה מן השמים, והמעין בר"מ בעיקר זה בסוף סנהדרין, יראה שהעיקר בזה הוא שמציאות התורה היא קיום מציאות הנבראים כולם והאריך בזה הנפה"ח ואכ"מ) וזה שיאה של ההמלכה, ולכן ברכת קדושת הי"ת שהיא על הענין הזה נלמדה מהפסוק "השתחוו לה' בהדרת קדש" שענין ההשתחואה הוא ביטול כל המציאות שלי בפני מציאות שממלאה כובשת אותי.
יש בזה עוד הרחבת דברים, אבל מקווה שהועלתי קצת.