ענין ה-דבש בראש השנה
פורסם: ו' ספטמבר 15, 2017 4:47 pm
הדבש בראש השנה
אמרו חכמינו זכרונם לברכה (הוריות יב' ע"א. כריתות ה' ע"ב): סימנא - מילתא היא (הסימן - ממש יש בו). ולפיכך עושים בראש השנה סימנים המראים לטובה שנזכה ביום הדין, ושתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. הגמ' מביאה את סוגי המאכלים שנאכלים בראש השנה לסימן טוב. יש הנוהגים לאכול בראש השנה את המאכלים שהובאו בגמ', וכן עוד מיני מאכלים הנאכלים לסימן טוב שהוסיפו בספרי הגאונים הראשונים והאחרונים, וכמו שכתב הטור (סי' תקפ"ג), אחר שהביא את המאכלים המוזכרים בגמ' שאוכלים בר"ה וז"ל: ומזה רבו המנהגים כל מקום ומקום לפי מנהגו, ע"ש. ויש אמנם שאין מקפידין אלא על מקצת ממיני המאכלים.
אך יש מאכל אחד שאינו מוזכר בגמ', וכולם (כמעט, עי' להלן) מקפידים שיהא על השולחן בראש השנה (מהמ"ב סי' תקפ"ג ס"ק ג', משמע שרק בראש השנה מטבלים את פרוסת המוציא בדבש. אמנם בספר אורחות רבינו, ר"ה ו', מבואר שהחזו"א ובעל הקה"י, נהגו כך מר"ה עד שמיני עצרת בשבתות ויו"ט) ולאכול ממנו, והוא ה'דבש', שבו טובלין ראשית את פרוסת המוציא (מט"א סי' תקפ"ג. ומ"ב שם), ואת התפוח (טור שם), ובספר מנהגי מהרי"ל (הל' ר"ה) כתוב, דרש מהר"י סג"ל דמצוה לאכול בליל ר"ה, ראש של איל זכר לעקידה, ולמען שנהיה לראש ולא לזנב. והוא נהג לאכול בשר הראש עם דבש. וכ"כ בספר המנהגים (לר"א טירנא), ומה שאוכלים הראש כדי שנהיה לראש ולא לזנב, ומטבילין את הראש בדבש. וכבר קדם להם בהגה' האשר"י (ריש מס' ר"ה) וז"ל: ואנו רגילין לאכול ראש של איל ודבש חי, ומטבילין את הראש בדבש. במאמר שלפנינו נשתדל בעז"ה להבין מהיכן המקור לדבש בר"ה, ומה הטעם לכך.
ענין הדבש בראש השנה מסתבר שהוא כבר מנהג עתיק יומין ומוזכר בדברי הגאונים, וז"ל רב נוטרונאי גאון: ומה שאנו אוכלין טיסני (גרגרי שעורה) ושותים דבש, הוא כדי שתבוא השנה הבאה עלינו לטובה. ובאור זרוע (ריש הלכות ראש השנה) כתב: דבש, כדי שתהא השנה הבאה עלינו שמינה ומתוקה, וכן כתוב בספר עזרא (נחמיה ח' י'): אכלו משמנים ושתו ממתקים. וכן במרדכי (ריש יומא) כתב: ומה שאנו אוכלין טיסני, ובשר שמן, ושותין דבש וכל מיני מתיקה, כדי שתהא השנה הבאה עלינו לטובה מתוקה ושמינה, וכתוב כן בספר עזרא: אכלו משמנים ושתו ממתקים (אפשר שהמרדכי למד את ענין הדבש בראש השנה מהפסוק 'שתו ממתקים', ודו"ק). ובטור (שם) כתב: יהא איניש רגיל למיכל בריש שתא (יהא אדם רגיל לאכול בראש השנה) וכו', כל מקום ומקום לפי מנהגו, כמו באשכנז שרגילין לאכול בתחילת הסעודה תפוח מתוק בדבש לומר תתחדש עלינו שנה מתוקה. [וכ''כ בשו''ע הרב וז''ל, נוהגין לאכול בשר שמן ולשתות דבש וכל מיני מתיקה, כדי שתהא השנה הזאת מתוקה ושמינה, וכ''כ בעזרא, אכלו משמנים ושתו ממתקים].
בספר הרוקח (הלכות ראש השנה סימן רא' – באה"ד) כתב, במזמור (תהלים פא'): הרנינו לאלקים עוזנו וגו', תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב. ובסיום המזמור נאמר: ויאכילהו מחלב חטה ומצור דבש אשביעך. רמז לאכילת דבש בליל ראש השנה כדי שתהא לו השנה מתוקה דסימנא מלתא הוא.
ובספר לקט יושר (מנהגים ופסקי תשובות מבעל התרומת הדשן, מתלמידו רבי יוסף ב"ר משה) כתב: דבש חי סימן טוב לאכול בר"ה. ודבש דבורים מן המובחר, כי הדבורים דמי למשפט, כי עושים נקמה לפעמים כמו שמוכח מן הפסוקים, ומה שיוצא מהן מתוק. וסימן לדבר שאנו יוצאין ממידת הדין למדת הרחמים, ודוקא חי סימן לחיים, וראיה ממה שאנו מבקשים ומתפללים בר"ה רק בשביל חיים.
המהרי"ל נתן טעם לאכילת דבש ומיני מתיקה בראש השנה, מתורה נביאים וכתובים, וז"ל (הלכות ראש השנה ד"ה ומנהגא. עי' בספר הרוקח שהבאינו לעיל): וטעם דאוכלין דברים מתוקים לומר שיגזור הקב"ה עלינו שנה טובה ומתוקה. וכן באשכנז רגילין בתחילת הסעודה לאכול תפוח מתוק בדבש לומר תתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. ומהר"י סג"ל דרש דטעמא, כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, כתוב בתורה: 'שם שם לו חק ומשפט' (שמות טו' כה'), וראש השנה הוא יום המשפט, וסמיך ליה 'וימתקו המים'. רצה לומר ביום המשפט יאכלו מתוקים. בנביאים שנוי גבי אביגיל כתיב: ויהי בעשרת הימים וימת נבל (שמואל א' כה' לח'), וכתיב בתריה: ונבל יין ומתוקים. ועשרת הימים היו עשרת ימי תשובה. אי נמי מהכא דכתיב :על יום טוב באנו (שם' ח'), וארז"ל דהוי ראש השנה, וסמיך ליה דהביאה לדוד דבילה וצימוקים שהם מיני מתיקה. משולש בכתובים, בספר תהלים כתיב: משפטי ה' אמת צדקו יחדיו (יט' י' יא'), וסמיך ליה ומתוקים מדבש ונופת צופים. משפט ר"ל יום דין דראש השנה. אי נמי מהכא דכתיב: תקעו בחדש שופר וגו' (תהלים פא' ד'), וסמיך ליה: ויאכילהו מחלב חטה ומצור דבש אשביעך (שם יז'), וכתיב גביה: אלקים נצב בעדת א-ל בקרב אלקים ישפוט (שם פב' א'). כל זה מורה על ר"ה יום המשפט. וכן בספר עזרא כתיב: בחדש השביעי אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו. וכ"כ בספר מטה משה (לרבי משה מפרעמסלא, תלמיד המהרש"ל. סי' תש"צ) וסיים בזה"ל: לכן נוהגין העולם לאכול דבש בראש השנה ונכון הוא. וכך היה מנהג קדמונים.
טעם נוסף כתב בספר יעטה מורה (עמ' נז'): על כן נהגו לאכול דבש בריש שתא (בראש השנה) ולהורות נתן, כי יש תקנה לשבים אל ה' בלב שלם, כי כמו שהדבש מהפך את האיסור הגמור (פי' דאיתא במתני' בכורות (ה' ע"ב): היוצא מן הטמא – טמא. ואמרינן שם בגמ' (ז' ע"ב): מפני מה אמרו דבש דבורים מותר? מפני שמכניסות אותו לגופן, ואין ממצות אותו מגופן. הוא דאמר כר' יעקב, דאמר: דובשא רחמנא שרייה, ע"ש. - עי' תוס' ע"ז סט' ע"א, וברא"ש שם פ"ה סי' יא', ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' פ') להיתר, כן אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, ע"ש.
מנהג אכילת הדבש בימים הללו נרמז גם בדרך נוטריקון וגימטריא: "דבש" שמנינו 306, סגולה הוא שבזכות היוצר (306) שבתפילות, וה'מוסר' (306) שבלב, ישמע אב הרחמן (306) לתפילותינו ויירצו לפניו כקרבן וכ'אשה' (306) ונזכה לסליחה ומחילה ו'כפור' (306) על כל עוונותינו.
אמנם רבי חיים פלאג'י בספרו רוח חיים [סי' תקפג' י"ל ביזמיר בשנת תרלו'], החמיר שלא לאכול דבש בראש השנה מפני החשש שהגוים עירבבו בזה תירוש מיין ענבים וזה יין נסך, וכמו שפת של עכו'ם אפי' מי שמיקל כל השנה בכך, בעשרת ימי תשובה מחמיר [עי' שו'ע סי' תרג'] הוא הדין בדבש של גוים, כי לסימנא טבא הם עושים לאכול התפוח בדבש בכדי שתהיה שנה טובה ומתוקה כדבש כדאי שלא יהא בזה פקפוק. ובסוה'ד כתב, שראוי ליקח הדבש עם השעוה [כנראה שבזה לא היה חשש עירבוב הנ'ל]. וכ'כ בספרו מועד לכל חי [סי' טו' סעי' ב'] ושם כתב דיש ליקח דבש מיהודי כשר המדקדק כראוי אף שאין דרכו ליזהר בכך כל ימות השנה, ואם לאו יעשה התפוח עם סוכר.
מבוא' מדבריו שבזמנו הדבש נלקח מגוים והיה בכך חשש איסור. ולכך במקום שאין חשש כגון שלוקח מיהודי כשר מדקדק או דבש עם שעוה לית לן בה. ויכול לכתחילה ליקח דבש בראש השנה, וכמו שהוא בעצמו כותב בספרו מועד לכל חי [פרק יב' סעי' יג'] שטובלין בראש השנה התפוח עם דבש.
אך בנו רבי אברהם פלאג'י בספרו יפה ללב כתב בכמה מקומות להימנע מדבש בראש השנה מכמה טעמים [לבד מהחשש שאביו כתב] א' מכיון שדבש הוא גבורה כמ'ש בגליון התיקונים וכו', ובראש השנה צריך מיתוק הדינים ולכך יעשה התפוח עם סוכר לבן שהוא בבחינת חסד מלעשותו בדבש שהוא בבחינת גבורה. ב' דבש תחילתו מתוק וסופו מר, ודבש שעובר עליו זמן רב נעשה מר, ולפי'ז טוב שלא לאכול דבש בראש השנה ויעשו התפוח והתבשיל בסוכר לבן.
ומעניין הוא הדבר שהבן איש חי [ר''ה] בסדר הסימנים של ליל ראש השנה כותב, ואחר כך יאכל התפוח מבושל בסוכר ויאמר, יהי רצון שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה ואין אומרים כדבש, ע'ש. ובספרו שו"ת תורה לשמה (סי' תק') כתב: והנה ראיתי דבר חדש בספר הלכות קטנות סי' רי"ח שנשאל אם מותר למלוח הקרבן בסוק"ר [בסוכר], והשיב הסוק"ר הוא מלח גמור שמעמיד הדברים זמן רב ע"ש. הרי המציא דין חדש שיועיל הסוק"ר בקרבן תמורת המלח, וא"כ לפי סברתו נראה שגם בשלחן יועיל. ואמרתי כי על זה סמכו העולם להניח בר"ה על השלחן סוק"ר תמורת המלח להטביל בו פרוסת המוציא שרוצים לעשות זה בר"ה לסימנא טבא. אך באמת אין לנו ראיה ברורה לדין זה שחידש הרב הנז"ל שיועיל הסוק"ר תמורת המלח בקרבן ויש לפקפק בזה. על כן בר"ה הגם שבביתי מביאים סוק"ר לסימנא טבא להטביל בו פרוסת המוציא הנה אני מביא גם מלח בכלי אחר ומטבל הפרוסה כאן וכאן, כי באמת בטיבול הפרוסה במלח יש סוד וכונה עמוקה כי המלח הוא אותיות לחם והלחם הוא סוד וכו'. גבורות הנמתקות ע"י החסדים וע"י הטיבול הזה לחם במלח מתמתקים הגבורות בחסדים, כי כל מלח הוא קצת מרירות ודין וכנז' כל זה בדברי רבינו הגדול האר"י זצ"ל ועל כן לפי הכונה והסוד הנז' קשה לומר שיועיל הסוק"ר במקום מלח בטיבול הלחם בו ולכן מוכרח אני להביא מלח ולטבל בו הפרוסה גם בראש השנה. (נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי)
אמרו חכמינו זכרונם לברכה (הוריות יב' ע"א. כריתות ה' ע"ב): סימנא - מילתא היא (הסימן - ממש יש בו). ולפיכך עושים בראש השנה סימנים המראים לטובה שנזכה ביום הדין, ושתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. הגמ' מביאה את סוגי המאכלים שנאכלים בראש השנה לסימן טוב. יש הנוהגים לאכול בראש השנה את המאכלים שהובאו בגמ', וכן עוד מיני מאכלים הנאכלים לסימן טוב שהוסיפו בספרי הגאונים הראשונים והאחרונים, וכמו שכתב הטור (סי' תקפ"ג), אחר שהביא את המאכלים המוזכרים בגמ' שאוכלים בר"ה וז"ל: ומזה רבו המנהגים כל מקום ומקום לפי מנהגו, ע"ש. ויש אמנם שאין מקפידין אלא על מקצת ממיני המאכלים.
אך יש מאכל אחד שאינו מוזכר בגמ', וכולם (כמעט, עי' להלן) מקפידים שיהא על השולחן בראש השנה (מהמ"ב סי' תקפ"ג ס"ק ג', משמע שרק בראש השנה מטבלים את פרוסת המוציא בדבש. אמנם בספר אורחות רבינו, ר"ה ו', מבואר שהחזו"א ובעל הקה"י, נהגו כך מר"ה עד שמיני עצרת בשבתות ויו"ט) ולאכול ממנו, והוא ה'דבש', שבו טובלין ראשית את פרוסת המוציא (מט"א סי' תקפ"ג. ומ"ב שם), ואת התפוח (טור שם), ובספר מנהגי מהרי"ל (הל' ר"ה) כתוב, דרש מהר"י סג"ל דמצוה לאכול בליל ר"ה, ראש של איל זכר לעקידה, ולמען שנהיה לראש ולא לזנב. והוא נהג לאכול בשר הראש עם דבש. וכ"כ בספר המנהגים (לר"א טירנא), ומה שאוכלים הראש כדי שנהיה לראש ולא לזנב, ומטבילין את הראש בדבש. וכבר קדם להם בהגה' האשר"י (ריש מס' ר"ה) וז"ל: ואנו רגילין לאכול ראש של איל ודבש חי, ומטבילין את הראש בדבש. במאמר שלפנינו נשתדל בעז"ה להבין מהיכן המקור לדבש בר"ה, ומה הטעם לכך.
ענין הדבש בראש השנה מסתבר שהוא כבר מנהג עתיק יומין ומוזכר בדברי הגאונים, וז"ל רב נוטרונאי גאון: ומה שאנו אוכלין טיסני (גרגרי שעורה) ושותים דבש, הוא כדי שתבוא השנה הבאה עלינו לטובה. ובאור זרוע (ריש הלכות ראש השנה) כתב: דבש, כדי שתהא השנה הבאה עלינו שמינה ומתוקה, וכן כתוב בספר עזרא (נחמיה ח' י'): אכלו משמנים ושתו ממתקים. וכן במרדכי (ריש יומא) כתב: ומה שאנו אוכלין טיסני, ובשר שמן, ושותין דבש וכל מיני מתיקה, כדי שתהא השנה הבאה עלינו לטובה מתוקה ושמינה, וכתוב כן בספר עזרא: אכלו משמנים ושתו ממתקים (אפשר שהמרדכי למד את ענין הדבש בראש השנה מהפסוק 'שתו ממתקים', ודו"ק). ובטור (שם) כתב: יהא איניש רגיל למיכל בריש שתא (יהא אדם רגיל לאכול בראש השנה) וכו', כל מקום ומקום לפי מנהגו, כמו באשכנז שרגילין לאכול בתחילת הסעודה תפוח מתוק בדבש לומר תתחדש עלינו שנה מתוקה. [וכ''כ בשו''ע הרב וז''ל, נוהגין לאכול בשר שמן ולשתות דבש וכל מיני מתיקה, כדי שתהא השנה הזאת מתוקה ושמינה, וכ''כ בעזרא, אכלו משמנים ושתו ממתקים].
בספר הרוקח (הלכות ראש השנה סימן רא' – באה"ד) כתב, במזמור (תהלים פא'): הרנינו לאלקים עוזנו וגו', תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב. ובסיום המזמור נאמר: ויאכילהו מחלב חטה ומצור דבש אשביעך. רמז לאכילת דבש בליל ראש השנה כדי שתהא לו השנה מתוקה דסימנא מלתא הוא.
ובספר לקט יושר (מנהגים ופסקי תשובות מבעל התרומת הדשן, מתלמידו רבי יוסף ב"ר משה) כתב: דבש חי סימן טוב לאכול בר"ה. ודבש דבורים מן המובחר, כי הדבורים דמי למשפט, כי עושים נקמה לפעמים כמו שמוכח מן הפסוקים, ומה שיוצא מהן מתוק. וסימן לדבר שאנו יוצאין ממידת הדין למדת הרחמים, ודוקא חי סימן לחיים, וראיה ממה שאנו מבקשים ומתפללים בר"ה רק בשביל חיים.
המהרי"ל נתן טעם לאכילת דבש ומיני מתיקה בראש השנה, מתורה נביאים וכתובים, וז"ל (הלכות ראש השנה ד"ה ומנהגא. עי' בספר הרוקח שהבאינו לעיל): וטעם דאוכלין דברים מתוקים לומר שיגזור הקב"ה עלינו שנה טובה ומתוקה. וכן באשכנז רגילין בתחילת הסעודה לאכול תפוח מתוק בדבש לומר תתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. ומהר"י סג"ל דרש דטעמא, כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, כתוב בתורה: 'שם שם לו חק ומשפט' (שמות טו' כה'), וראש השנה הוא יום המשפט, וסמיך ליה 'וימתקו המים'. רצה לומר ביום המשפט יאכלו מתוקים. בנביאים שנוי גבי אביגיל כתיב: ויהי בעשרת הימים וימת נבל (שמואל א' כה' לח'), וכתיב בתריה: ונבל יין ומתוקים. ועשרת הימים היו עשרת ימי תשובה. אי נמי מהכא דכתיב :על יום טוב באנו (שם' ח'), וארז"ל דהוי ראש השנה, וסמיך ליה דהביאה לדוד דבילה וצימוקים שהם מיני מתיקה. משולש בכתובים, בספר תהלים כתיב: משפטי ה' אמת צדקו יחדיו (יט' י' יא'), וסמיך ליה ומתוקים מדבש ונופת צופים. משפט ר"ל יום דין דראש השנה. אי נמי מהכא דכתיב: תקעו בחדש שופר וגו' (תהלים פא' ד'), וסמיך ליה: ויאכילהו מחלב חטה ומצור דבש אשביעך (שם יז'), וכתיב גביה: אלקים נצב בעדת א-ל בקרב אלקים ישפוט (שם פב' א'). כל זה מורה על ר"ה יום המשפט. וכן בספר עזרא כתיב: בחדש השביעי אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו. וכ"כ בספר מטה משה (לרבי משה מפרעמסלא, תלמיד המהרש"ל. סי' תש"צ) וסיים בזה"ל: לכן נוהגין העולם לאכול דבש בראש השנה ונכון הוא. וכך היה מנהג קדמונים.
טעם נוסף כתב בספר יעטה מורה (עמ' נז'): על כן נהגו לאכול דבש בריש שתא (בראש השנה) ולהורות נתן, כי יש תקנה לשבים אל ה' בלב שלם, כי כמו שהדבש מהפך את האיסור הגמור (פי' דאיתא במתני' בכורות (ה' ע"ב): היוצא מן הטמא – טמא. ואמרינן שם בגמ' (ז' ע"ב): מפני מה אמרו דבש דבורים מותר? מפני שמכניסות אותו לגופן, ואין ממצות אותו מגופן. הוא דאמר כר' יעקב, דאמר: דובשא רחמנא שרייה, ע"ש. - עי' תוס' ע"ז סט' ע"א, וברא"ש שם פ"ה סי' יא', ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' פ') להיתר, כן אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, ע"ש.
מנהג אכילת הדבש בימים הללו נרמז גם בדרך נוטריקון וגימטריא: "דבש" שמנינו 306, סגולה הוא שבזכות היוצר (306) שבתפילות, וה'מוסר' (306) שבלב, ישמע אב הרחמן (306) לתפילותינו ויירצו לפניו כקרבן וכ'אשה' (306) ונזכה לסליחה ומחילה ו'כפור' (306) על כל עוונותינו.
אמנם רבי חיים פלאג'י בספרו רוח חיים [סי' תקפג' י"ל ביזמיר בשנת תרלו'], החמיר שלא לאכול דבש בראש השנה מפני החשש שהגוים עירבבו בזה תירוש מיין ענבים וזה יין נסך, וכמו שפת של עכו'ם אפי' מי שמיקל כל השנה בכך, בעשרת ימי תשובה מחמיר [עי' שו'ע סי' תרג'] הוא הדין בדבש של גוים, כי לסימנא טבא הם עושים לאכול התפוח בדבש בכדי שתהיה שנה טובה ומתוקה כדבש כדאי שלא יהא בזה פקפוק. ובסוה'ד כתב, שראוי ליקח הדבש עם השעוה [כנראה שבזה לא היה חשש עירבוב הנ'ל]. וכ'כ בספרו מועד לכל חי [סי' טו' סעי' ב'] ושם כתב דיש ליקח דבש מיהודי כשר המדקדק כראוי אף שאין דרכו ליזהר בכך כל ימות השנה, ואם לאו יעשה התפוח עם סוכר.
מבוא' מדבריו שבזמנו הדבש נלקח מגוים והיה בכך חשש איסור. ולכך במקום שאין חשש כגון שלוקח מיהודי כשר מדקדק או דבש עם שעוה לית לן בה. ויכול לכתחילה ליקח דבש בראש השנה, וכמו שהוא בעצמו כותב בספרו מועד לכל חי [פרק יב' סעי' יג'] שטובלין בראש השנה התפוח עם דבש.
אך בנו רבי אברהם פלאג'י בספרו יפה ללב כתב בכמה מקומות להימנע מדבש בראש השנה מכמה טעמים [לבד מהחשש שאביו כתב] א' מכיון שדבש הוא גבורה כמ'ש בגליון התיקונים וכו', ובראש השנה צריך מיתוק הדינים ולכך יעשה התפוח עם סוכר לבן שהוא בבחינת חסד מלעשותו בדבש שהוא בבחינת גבורה. ב' דבש תחילתו מתוק וסופו מר, ודבש שעובר עליו זמן רב נעשה מר, ולפי'ז טוב שלא לאכול דבש בראש השנה ויעשו התפוח והתבשיל בסוכר לבן.
ומעניין הוא הדבר שהבן איש חי [ר''ה] בסדר הסימנים של ליל ראש השנה כותב, ואחר כך יאכל התפוח מבושל בסוכר ויאמר, יהי רצון שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה ואין אומרים כדבש, ע'ש. ובספרו שו"ת תורה לשמה (סי' תק') כתב: והנה ראיתי דבר חדש בספר הלכות קטנות סי' רי"ח שנשאל אם מותר למלוח הקרבן בסוק"ר [בסוכר], והשיב הסוק"ר הוא מלח גמור שמעמיד הדברים זמן רב ע"ש. הרי המציא דין חדש שיועיל הסוק"ר בקרבן תמורת המלח, וא"כ לפי סברתו נראה שגם בשלחן יועיל. ואמרתי כי על זה סמכו העולם להניח בר"ה על השלחן סוק"ר תמורת המלח להטביל בו פרוסת המוציא שרוצים לעשות זה בר"ה לסימנא טבא. אך באמת אין לנו ראיה ברורה לדין זה שחידש הרב הנז"ל שיועיל הסוק"ר תמורת המלח בקרבן ויש לפקפק בזה. על כן בר"ה הגם שבביתי מביאים סוק"ר לסימנא טבא להטביל בו פרוסת המוציא הנה אני מביא גם מלח בכלי אחר ומטבל הפרוסה כאן וכאן, כי באמת בטיבול הפרוסה במלח יש סוד וכונה עמוקה כי המלח הוא אותיות לחם והלחם הוא סוד וכו'. גבורות הנמתקות ע"י החסדים וע"י הטיבול הזה לחם במלח מתמתקים הגבורות בחסדים, כי כל מלח הוא קצת מרירות ודין וכנז' כל זה בדברי רבינו הגדול האר"י זצ"ל ועל כן לפי הכונה והסוד הנז' קשה לומר שיועיל הסוק"ר במקום מלח בטיבול הלחם בו ולכן מוכרח אני להביא מלח ולטבל בו הפרוסה גם בראש השנה. (נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי)