הרמ"א בסימן תקצ"א פסק שהאומר 'כי המלכות שלך היא ולעולמי עד תמלוך בכבוד ככתוב בתורתך [ובדברי קדשך ועל ידי עבדיך הנביאים], או"א מלוך על כל העולם כולו וכו'
יצא ידי חובת אמירת מלכויות, אף שלא אמר שום פסוק. ורק אם התחיל לומר פסוק אחד חייב להמשיך כל הפסוקים כדינם.
והסתפקתי אם מכוון לצאת באמירת 'ככתוב בתורתך' אף שממשיך הפסוקים, כגון שאין לו מחזור והוא אומר הפסוקים מן הזיכרון וחושש שמא לא יזכור הכל כדין ולכן רוצה לצאת ב'ככתוב בתורתך' ולהמשיך כפי מה שיוכל לזכור - האם יכול לעשות כן.
התעוררתי לזה כאשר נוכחתי לראות במנין של תלמידי ר' שלמה קרליבך שבשעת הפסוקים כל הקהל קיפצו והצטרפו לניגוני הש"ץ וריננו לפני ה' יתברך, ואי אפשר היה לשמוע את הש"ץ, וכאב לבי שלא יהיו להם תקיעות על הסדר [וגם מסתמא באופן זה עיכבו את כל הברכות וכל הברכות הש"ץ לבטלה כי לא שמעו אותו עשרה ואכמ"ל], וחשבתי עצה לזה לומר להם שיכוונו לצאת מן הש"ץ בתיבות 'ככתוב בתורתך' ומה שיוסיף אח"כ את הפסוקים זהו לא בתורת החובה דמזו"ש, ושוב יוכלו לשורר כרצונם בלא פקפוק.
או דנימא דכיון שהוא ממשיך 'ה' ימלוך לעולם ועד' שוב אי אפשר להחשיב 'ככתוב בתורתך' ככולל כל הפסוקים שבתורה, ואין לצאת בזה.
מה דעת החכמים?