תוכן כתב:עיניו כיונים כתב:תוכן כתב:עפר תחת רגליכם כתב:אני משתדל כל השנה לקיים תרי"ג מצוות. קשה לי להגיע לתחושה אמיתית של חרטה על מעשה מסויים וש"יעיד עליו יודע תעלומות" וכו'. אז. הצעה בפי: אמנם אסור לאדם לפרסם את חטאיו, אבל אולי בעלי שם-כינוי (ניק?) יכולים לפתוח את מטמוניהם, ולספר על מה הם מבקשים סליחה כנה מהבורא. ואולי ירווח לי ולעוד יהודים. אני כשלעצמי בינתיים נצמד לחרטה על עוון הגאווה, בזה ברור לי שיש לי לשפר. חתימה טובה!
אולי יש לך לעשות תשובה גמורה על שאתה טיפש עצום, וכתשובת הרמב"ם הידועה...
תגובה מבחילה! התנשאות ואלימות מילולית בשם הדת.
ולפותח האשכול, אל תיבהל מתשובות המתנשאים החלולים. שאלתך שאלה טובה.
אתה יכול להסביר לי איך הדת קשורה לזה. נניח שבא נהג מונית, ומכריז ששנה שלימה לא עבר על שום חוק תנועה, בשום צורה ובשום דרך ושואל מה יש לו לשפר, בעת שעל פי דרך הטבע המובהק, אין יום שהוא לא עבר כמה דברים קטנים באופן סדיר. אז מה נגיד לנהג, שהוא שואל שאלה טובה? או נגיד לו את האמת, שאו שהוא מעמיד פנים ועושה את עצמו כלא יודע, קרי טיפש, או שהוא באמת טיפש ולא מבין בין ימינו לשמאלו, או שהוא סתם מזלזל בחוקי התנועה. אבל להגיד שיש לשאלה שלו איזה שהוא משקל רציני, הרי זה בדיחה!
האם הנהג מונית שעבר על כמה דברים קטנים יבכה ויצטער ע"ז ויתודה וירגיש כבעל עבירה וחוטא
הלא אם יעשה כך יש לקחתו לטיפול נפשי
כי אדם רגיל שעשה את העיקר מה שנדרש ממנו כמובן שלא עבר על איסורים דאורייתא ואף לא על דינים דרבנן
ורק נכשל אולי במנהגי ישראל ובהידורי מצוה וכדומה
אם אינו פרפקציוניסט אלא אדם סביר שחושב שהגיע ל80-90 אחוז מיכולתו
האם עליו לבכות והלהתמרמר על חטאיו הקטנים ולעשות מאמץ להגדילם יותר מגודלם האמיתי
אם זה נכנס בגדר הסבירות הרגילה.
ומעודי תמהתי
על דברי קדשו של הרבי ר' אלימלך מליזענסק זי"ע הכותב בהנהגות האדם:
א. הראשון צריך האדם ללמוד גמרא ופירש״י ותוס׳ ומפרשים כל אחד לפי השגתו והפוסקים אחריהם, ומתחילה ילמוד שולחן ערוך אורח חיים, וצריך להתפלל להשם יתברך שיבוא על האמת, כי חטאת נעורים של האדם הראשון מסטין עיניו שלא יראה, אף שיכול לפלפל ולהגיד לאחרים דינו אבל הוא בעצמו שוכח ולא מקיימם באמת, לכן צריך האדם להתחרט מאוד על עוונותיו, ולהתבודד עצמו קודם אור היום שאז עת רצון לבכות על גלות השכינה פעמים הרבה עד אין חקר, ויבכה בדמעות, וגם ביום לפעמים יתבודד, ואז יראה בעצמו שעמדו עונותיו נגד עיניו. ויזכור את חטאתיו ועוונותיו ופשעיו כהרים וגבעות אשר מעולם לא זכר אותם אם עשה ככה. ככה יעשה לא פעם ולא שתים ולא מאה פעמים, עד אשר ירחמו עליו מן השמים.
ולפלא וכי אדם הזוכה לקום באשמורת הבוקר ובוכה על גלות השכינה ומתבודד
אני מתאר לעצמי שלא עבר על דאורייתא ודרבנן במזיד ואולי שמא נכשל בעבירות קטנים ומה הענין שיגידיל 'חטאתיו ועוונותיו ופשעיו כהרים וגבעות' מדוע שישקר לעצמו אם הוא צדיק אז הוא צדיק
וראה מה שכתב בצוואת הריב"ש:
'
לפעמים מטעה היצר הרע לאדם ואומר לו שעבר עבירה גדולה, אף על פי שאינו אלא חומרא בעלמא או שאינה עבירה כלל. וכוונתו שיהא האדם בעצבות, ומכח זה יבוטל בעצבותו מעבודת הבורא יתברך. וצריך האדם להבין הרמאות הזה ויאמר להיצר הרע:
'איני משגיח על החומרא שאתה אומר, שכוונתך לבטלני מעבודתו יתברך ושקר אתה דובר,' וגם אם הוא באמת קצת חטא, 'יותר יהיה נחת רוח לבוראי שלא אשגיח על החומרא שאתה אומר לי לגרום לי עצבות בעבודתו. אדרבא אעבוד אותו בשמחה. כי זהו כלל גדול, כי אין כוונתי בעבודה לצורך עצמי רק לעשות נחת רוח לפניו יתברך, ואם כן אף שלא אשגיח על החומרא שאתה אומר לא יקפיד הבורא עלי כי כל עיקר שאיני משגיח הוא מחמת שלא אבטל מעבודתו יתברך ואיך אבטל מעבודתו אפילו רגע אחד?' וזהו כלל גדול בעבודת הבורא יתברך שיזהר מעצבות כל מה שיוכל.
ו
אל ירבה בדקדוקים יתירים בכל דבר שעושה, שזה כוונת היצר הרע לעשות לאדם מורא שמא אינו יוצא בדבר זה, כדי להביא אותו לעצבות. ועצבות היא מניעה גדולה לעבודת הבורא יתברך, ואפילו נכשל בעבירה לא ירבה בעצבות שיבוטל העבודה. רק שיעצב על העבירה ויחזור לשמוח בהבורא יתברך, כיון שהוא מתחרט בחרטה גמורה ובדעתו שלא ישוב לכסלתו בשום פעם. ואפילו כשיודע בודאי שאינו יוצא בדבר אחד מחמת מניעות הרבה,
לא יהיה עצב ויחשוב שהבורא יתברך בוחן לבות וכליות שהוא יודע שרצונו לעשות מן המובחר רק שאינו יכול. ויחזק עצמו לשמוח בהבורא יתברך וכמו שנאמר: "עת לעשות לד' הפרו תורתך", שפעמים יש מצוה שיש בה קצת נדנוד עבירה אל ישגיח על היצר הרע שרוצה לבטלו מלעשות המצוה, ויאמר ליצר: 'הלא אין כוונתי באותה המצוה, רק אני רוצה לעשות נחת רוח להבורא יתברך במצוה זו,' ובזה יסתלק היצר הרע ממנו בעזרת ה'. אבל מכל מקום צריך להבחין בשכלו אם יעשה המצוה הזאת אם לא.
וכל מה שכתבתי הם כללים גדולים ונחמדים מפז רב, כל דבר ודבר הוא כלל גדול.