הקינות שבתוך הסליחות
פורסם: ו' ספטמבר 08, 2023 11:01 am
א.
יש קינות ויש סליחות - ושמם אמור לבטא את תוכנם,
ואכן הדברים מתאשרים ומתיישבים בהתאם - אבל רק בד"כ.
* הסליחות נועדו לבקשת סליחה לעורר לתשובה ולמנוע את בוא הפורעניות .
להפוך דין לרחמים ולזכות במשפט.
* הקינות נועדו לתנות את הצער והיגון על הפורעניות שכבר היו, החורבן הגלות והשמדות -
ולעורר רחמים לביאת הגואל.
ובפועל:
* בפועל כמעט בכל הסליחות נכללו גם קטעי קינות , כשמטרתם לעורר רחמי שמים לקרבם לתשובה ושהסבל הרב יהיה כפרתם - ויאמר לצרותינו - די..
ב.
* רק בודדים יש שנשארו צמודים למטרתם הראשונית של הסליחות - וכולה עוסקת בתשובה תפילה וצדקה, ותוכנם בקשת סליחה ומחילה מלפני בורא עולם.
אחד מהם הוא הפיוט הבא: של ר בנימין בר זרח מחכמי אשכנז הראשונים. הנאמרת בצום גדליה.
אִמַּנְתָּ מֵאָז אֲרֶשֶׁת נִיב שְֹפָתַיִם.
בִּתְפִלָּה ובְתַחֲנוּן דְּפֹק שַׁעֲרֵי דְלָתַיִם. .. דְּחוֹת רֹעַ פֻּרְעָנִיּוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לְעִתּוֹתַיִם:
הִנְנוּ אָתָאנוּ לְךָ בְּשִׁבְרוֹן רוּחַ וְדִכְּאוּת לֵב. וַדּוֹת לְפָנֶיךָ כָּל פִּתּוּל וְעִקְּשׁוּת לֵב. ..
צוּר כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. קַבְּלֵנוּ בְּרָצוֹן וְהַמְצִיאֵנוּ מְחִילָה...
שָׁפוֹט תִּשְׁפֹּט אוֹתָנוּ בְּרַחֲמִים וְחֶמְלָה.
ג.
אבל כנל רובם בלולים מזה ומזה . ויש גם מהם שלא רק ביכו את החורבן והצרות הכלליות שבגלות, אלא העלו את הסבל שחשו וראו במו עיניהם וביקשו נקמה.
,לא כמספרים על צרות העבר, אלא כמשתתפים במחזות אימים ויסורים נוראים
שעברו קהילות ישראל בימיהם.
וזאת כנראה - תחת הרושם העצום והעצוב שהתמיד ללוותם ולא מש מהם כל הזמן.
הבולטים שבהם הם :
1.
יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ תְּחִנָּה עוֹרְכִים...
חוֹלִי וּמַכְאוֹב לְהִכָּתֵב לֹא נִמְסַר. עֲלוּבִים מִנֹּעַר וּמֵהֶם לֹא הוּסַר...
טְמֵאִים הָאֹומְרִים נַחֲלָתְךָ לְחַבֵּל. כְּבֹודְךָ לְהָמִיר וְאַחַר הֶבְלָם לְהִתְבַּלְבֵּל.
נֵצֶר נִתְעָב לֵאלֹהַּ לְקַבֵּל. יִרְאָתְךָ הַקְּדֹושָׁה לִנְטֹושׁ וּלְחַבֵּל...
רַבָּה מְהוּמָה בֵּינֵיהֶם הַטֵּל. וּמַלְאָךְ אַכְזָרִי דוֹחֶה וּמְטַלְטֵל:
יוֹעֲצֵיהֶם וְאֵיתָנֵיהֶם תּוֹלִיךְ שׁוֹלָל. וּבָהֶם תְּעוֹלֵל כַּאֲשֶׁר בִּי הִתְעוֹלָל:
הפיוט חתום בשם "יצחק ברבי מאיר". רוו"ה זיהה את המחבר עם ריב"ם, מראשוני בעלי התוספות בצרפת ואחיהם של רשב"ם ורבנו תם, אולם יש דעה כי סליחה זו חוברה על ידי פייטן מאשכנז, ובעקבות גזירות תתנ"ו.
2. גם כאן מתוארים נסיונות השמד -
אֲנִי יוֹם אִירָא אֵלֶיךָ אֶקְרָא.
. גְּמוּל לְהָשִׁיב לָהֶם שֵׁב לְבַקְּרָה. דִּין רָשָׁע וְעַוָּל מְלוֹאָם יִקְרָא:
הַחוֹשְׁבִים לְהַשְׁכִּיחַ שֵׁם קֹדֶשׁ הַנִּכְבָּד. וּלְהַרְגִּיל שֵׁם טֻמְאָה נִקְלֶה וְנֶאֱבָד.
זֶה דַּרְכָּם טוּבֵי עָם אִבָּד. חֲשֹךְ הַשְּׁאָר כָּתְשֵׁם בְּבֵית הַבָּד: ...
הֲשִׁיבֵם שִׁבְעָתַיִם נְקַם בְּרִית וְהַשְׁמֵם:
המחבר : שלמה בן יהודה הבבלי הוא משורר ופייטן יהודי איטלקי אשר חי בתחילת תקופת הראשונים. חלק מפיוטיו התקבלו כחלק מנוסח הסליחות הסדיר.היה מהמשוררים הראשונים באירופה..
הוא כתב את רוב הפיוטים מסוג "שלמונית", ויש המסבירים שהם נקראו שלמונית על שמו.
רש"י מצטט מפיוטיו בכמה מקומות בפירושו לתנ"ך ומכנהו "הפייטן" או "הבבלי.
לכָּתְשֵׁם בְּבֵית הַבָּד" -
יש מספר גירסראות ותאריכים, לפיענות כוונת הפייטן כאן. ומהם -
* על פי גירסה אחת שתועדה בכמה מקורות אשכנזיים, בימי גזרת בסילאוס היו לוקחים יהודים שסירבו
להיטבל לנצרות וכותשים אותם בבתי בד או בגתות. מסורת זו מפרשת את הטור בסליחה
'אני יום אירא' של ר' שלמה הבבלי כרומז לגזרה מיוחדת זו:
זֶה דַּרְכָּם טוּבֵי עָם אִבָּד. \ חֲשֹךְ הַשְּׁאָר כָּתְשֵׁם בְּבֵית הַבָּד.
* גירסה אחרת מספרת על נס שאירע באותה גזירה,שלקחו זקן אחד למכתש ומת,
ונשמטה הקורה והרגה את כל סביביו ונתבטלה הגזירה ?!
3. העתק והדבק -
זה לא באשמתו.
בסוף הסליחות של ערה"ש יש את ה'יהי רצון' של רסג, ובתוכו נשתרבבו קטעים זרים למחבר ולזמנו.
ותוכנם המפחיד והמרתיע קשור לגזירות תתנו.
מחבר עלום זה העדיף לא להביא הדים ממרחק הזמן ומארצות אחרות . הם העדיפו לספר כעדים [ולא רק הדים] את מחזות האימים ואת מוראות הזוועה שראו וחשו, את הזוועה והפלצות שאחזתם בימים הנוראים ההם והדרישה לנקמה בולטת בהם.
אָנָּא הַבֵּט בְּצִדְקַת עֲבָדֶיךָ וַחֲסִידֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֱרוּ נַפְשָׁם לָמוּת עָלֶיךָ
וְלֹא חָסוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם וְקָצוּ וּמָאֲסוּ בְּחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה וּבִטְּלוּ רְצוֹנָם מִפְּנֵי רְצוֹנְךָ.
וְקִדְּשׁוּ שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְלֹא חֲלָלוּהוּ וְרָצוּ לָזֶבח וּפָשְׁטוּ צַוָּארָם וְעָמְדוּ בְּנִסָּיוֹן.
וְנֶאֶמְנוּ וְנִבְחֲנוּ בְּצֵרוּף וְנִמְצְאוּ תְּמִימִים וְנָגְעוּ דְּמֵי אָבוֹת וּבָנִים. דְּמֵי רַחְמָנִיּוֹת וְיַלְדֵיהֶם.
וְנִתְעָרְבוּ דְּמֵי אַחִים וַאֲחָיוֹת. וּדְמֵי חֲתָנִים וְכַלּוֹת. . וּדְמֵי זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת. וּדְמֵי בַּחוּרִים וּבַחוּרוֹת.
וּדְמֵי מְלַמְּדִים וְתַלְמִידֵיהֶם. וּדְמֵי אֲנָשִׁים וּנְשׁוֹתֵיהֶם. וְנֶהֶרְגוּ כֻּלָּם יַחַד עַל קִדּוּשׁ שִׁמְךָ הַמְּיֻחָד.
אֶרֶץ אֶל תִּכְסִי דָּמָם וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתָם. עַד יַשְׁקִיף וְיֵרֶא יְיָ מִשָּׁמָיִם וְיִנְקֹם נִקְמָתוֹ וְנִקְמַת עַמּוֹ וְנִקְמַת תּוֹרָתוֹ וְנִקְמַת דָּם עֲבָדָיו אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דָּמָם כַּמַּיִם כְּהַבְטָחָתֵנוּ בְּיַד אָבִי חוֹזֶה.
"הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (דְּבָרִים לֵב, מג).
אֶת אֵלֶּה מִזְבְּחוֹת זְכֹר וְאֵלֶּה עֲקֵדוֹת תִּרְאֶה וְהַנְחֵם וְשָׁכַךְ אַף וְכַלָּה חַמָּה. וְתַשְׁבִּית שֹׁד וָשֶׁבֶר מעַמֶךָ.
ד.
היו בפיוטים גם ביטויים חריפים וקיצוניים יותר ממה שמופיע לעיל, אולם מאימת שלטון הנוצרים הם צונזרו.
ואולי נביא דוגמאות המשך.
מ"מ - תיאורים של פורענויות ראויים לשילוב בסליחות מלכתחילה בימי הצום:
גדליה, עשרה בטב יז בתמוז - שהם מענייני דיומא.
אבל בסליחות שבימי הרחמים בד"כ המחברים נצמדו לרעיון המרכזי של הסליחות,
ושיבצו רק \ או בעיקר - את עניין התשובה והסליחה שהוא העניין המרכזי בחודש הרחמים.
תכלה שנה וקללותיה - תחל שנה וברכותיה.
אמן.
וכל זה נכון לאשכנז וצרפת ויותר מכך לסליחות מאיטליה.
אבל במעבר לסליחות של הספרדים - הדברים משתנים .- והסיבות לכך, איה אחרי שבת.
יש קינות ויש סליחות - ושמם אמור לבטא את תוכנם,
ואכן הדברים מתאשרים ומתיישבים בהתאם - אבל רק בד"כ.
* הסליחות נועדו לבקשת סליחה לעורר לתשובה ולמנוע את בוא הפורעניות .
להפוך דין לרחמים ולזכות במשפט.
* הקינות נועדו לתנות את הצער והיגון על הפורעניות שכבר היו, החורבן הגלות והשמדות -
ולעורר רחמים לביאת הגואל.
ובפועל:
* בפועל כמעט בכל הסליחות נכללו גם קטעי קינות , כשמטרתם לעורר רחמי שמים לקרבם לתשובה ושהסבל הרב יהיה כפרתם - ויאמר לצרותינו - די..
ב.
* רק בודדים יש שנשארו צמודים למטרתם הראשונית של הסליחות - וכולה עוסקת בתשובה תפילה וצדקה, ותוכנם בקשת סליחה ומחילה מלפני בורא עולם.
אחד מהם הוא הפיוט הבא: של ר בנימין בר זרח מחכמי אשכנז הראשונים. הנאמרת בצום גדליה.
אִמַּנְתָּ מֵאָז אֲרֶשֶׁת נִיב שְֹפָתַיִם.
בִּתְפִלָּה ובְתַחֲנוּן דְּפֹק שַׁעֲרֵי דְלָתַיִם. .. דְּחוֹת רֹעַ פֻּרְעָנִיּוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לְעִתּוֹתַיִם:
הִנְנוּ אָתָאנוּ לְךָ בְּשִׁבְרוֹן רוּחַ וְדִכְּאוּת לֵב. וַדּוֹת לְפָנֶיךָ כָּל פִּתּוּל וְעִקְּשׁוּת לֵב. ..
צוּר כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. קַבְּלֵנוּ בְּרָצוֹן וְהַמְצִיאֵנוּ מְחִילָה...
שָׁפוֹט תִּשְׁפֹּט אוֹתָנוּ בְּרַחֲמִים וְחֶמְלָה.
ג.
אבל כנל רובם בלולים מזה ומזה . ויש גם מהם שלא רק ביכו את החורבן והצרות הכלליות שבגלות, אלא העלו את הסבל שחשו וראו במו עיניהם וביקשו נקמה.
,לא כמספרים על צרות העבר, אלא כמשתתפים במחזות אימים ויסורים נוראים
שעברו קהילות ישראל בימיהם.
וזאת כנראה - תחת הרושם העצום והעצוב שהתמיד ללוותם ולא מש מהם כל הזמן.
הבולטים שבהם הם :
1.
יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ תְּחִנָּה עוֹרְכִים...
חוֹלִי וּמַכְאוֹב לְהִכָּתֵב לֹא נִמְסַר. עֲלוּבִים מִנֹּעַר וּמֵהֶם לֹא הוּסַר...
טְמֵאִים הָאֹומְרִים נַחֲלָתְךָ לְחַבֵּל. כְּבֹודְךָ לְהָמִיר וְאַחַר הֶבְלָם לְהִתְבַּלְבֵּל.
נֵצֶר נִתְעָב לֵאלֹהַּ לְקַבֵּל. יִרְאָתְךָ הַקְּדֹושָׁה לִנְטֹושׁ וּלְחַבֵּל...
רַבָּה מְהוּמָה בֵּינֵיהֶם הַטֵּל. וּמַלְאָךְ אַכְזָרִי דוֹחֶה וּמְטַלְטֵל:
יוֹעֲצֵיהֶם וְאֵיתָנֵיהֶם תּוֹלִיךְ שׁוֹלָל. וּבָהֶם תְּעוֹלֵל כַּאֲשֶׁר בִּי הִתְעוֹלָל:
הפיוט חתום בשם "יצחק ברבי מאיר". רוו"ה זיהה את המחבר עם ריב"ם, מראשוני בעלי התוספות בצרפת ואחיהם של רשב"ם ורבנו תם, אולם יש דעה כי סליחה זו חוברה על ידי פייטן מאשכנז, ובעקבות גזירות תתנ"ו.
2. גם כאן מתוארים נסיונות השמד -
אֲנִי יוֹם אִירָא אֵלֶיךָ אֶקְרָא.
. גְּמוּל לְהָשִׁיב לָהֶם שֵׁב לְבַקְּרָה. דִּין רָשָׁע וְעַוָּל מְלוֹאָם יִקְרָא:
הַחוֹשְׁבִים לְהַשְׁכִּיחַ שֵׁם קֹדֶשׁ הַנִּכְבָּד. וּלְהַרְגִּיל שֵׁם טֻמְאָה נִקְלֶה וְנֶאֱבָד.
זֶה דַּרְכָּם טוּבֵי עָם אִבָּד. חֲשֹךְ הַשְּׁאָר כָּתְשֵׁם בְּבֵית הַבָּד: ...
הֲשִׁיבֵם שִׁבְעָתַיִם נְקַם בְּרִית וְהַשְׁמֵם:
המחבר : שלמה בן יהודה הבבלי הוא משורר ופייטן יהודי איטלקי אשר חי בתחילת תקופת הראשונים. חלק מפיוטיו התקבלו כחלק מנוסח הסליחות הסדיר.היה מהמשוררים הראשונים באירופה..
הוא כתב את רוב הפיוטים מסוג "שלמונית", ויש המסבירים שהם נקראו שלמונית על שמו.
רש"י מצטט מפיוטיו בכמה מקומות בפירושו לתנ"ך ומכנהו "הפייטן" או "הבבלי.
לכָּתְשֵׁם בְּבֵית הַבָּד" -
יש מספר גירסראות ותאריכים, לפיענות כוונת הפייטן כאן. ומהם -
* על פי גירסה אחת שתועדה בכמה מקורות אשכנזיים, בימי גזרת בסילאוס היו לוקחים יהודים שסירבו
להיטבל לנצרות וכותשים אותם בבתי בד או בגתות. מסורת זו מפרשת את הטור בסליחה
'אני יום אירא' של ר' שלמה הבבלי כרומז לגזרה מיוחדת זו:
זֶה דַּרְכָּם טוּבֵי עָם אִבָּד. \ חֲשֹךְ הַשְּׁאָר כָּתְשֵׁם בְּבֵית הַבָּד.
* גירסה אחרת מספרת על נס שאירע באותה גזירה,שלקחו זקן אחד למכתש ומת,
ונשמטה הקורה והרגה את כל סביביו ונתבטלה הגזירה ?!
3. העתק והדבק -
זה לא באשמתו.
בסוף הסליחות של ערה"ש יש את ה'יהי רצון' של רסג, ובתוכו נשתרבבו קטעים זרים למחבר ולזמנו.
ותוכנם המפחיד והמרתיע קשור לגזירות תתנו.
מחבר עלום זה העדיף לא להביא הדים ממרחק הזמן ומארצות אחרות . הם העדיפו לספר כעדים [ולא רק הדים] את מחזות האימים ואת מוראות הזוועה שראו וחשו, את הזוועה והפלצות שאחזתם בימים הנוראים ההם והדרישה לנקמה בולטת בהם.
אָנָּא הַבֵּט בְּצִדְקַת עֲבָדֶיךָ וַחֲסִידֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֱרוּ נַפְשָׁם לָמוּת עָלֶיךָ
וְלֹא חָסוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם וְקָצוּ וּמָאֲסוּ בְּחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה וּבִטְּלוּ רְצוֹנָם מִפְּנֵי רְצוֹנְךָ.
וְקִדְּשׁוּ שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְלֹא חֲלָלוּהוּ וְרָצוּ לָזֶבח וּפָשְׁטוּ צַוָּארָם וְעָמְדוּ בְּנִסָּיוֹן.
וְנֶאֶמְנוּ וְנִבְחֲנוּ בְּצֵרוּף וְנִמְצְאוּ תְּמִימִים וְנָגְעוּ דְּמֵי אָבוֹת וּבָנִים. דְּמֵי רַחְמָנִיּוֹת וְיַלְדֵיהֶם.
וְנִתְעָרְבוּ דְּמֵי אַחִים וַאֲחָיוֹת. וּדְמֵי חֲתָנִים וְכַלּוֹת. . וּדְמֵי זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת. וּדְמֵי בַּחוּרִים וּבַחוּרוֹת.
וּדְמֵי מְלַמְּדִים וְתַלְמִידֵיהֶם. וּדְמֵי אֲנָשִׁים וּנְשׁוֹתֵיהֶם. וְנֶהֶרְגוּ כֻּלָּם יַחַד עַל קִדּוּשׁ שִׁמְךָ הַמְּיֻחָד.
אֶרֶץ אֶל תִּכְסִי דָּמָם וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתָם. עַד יַשְׁקִיף וְיֵרֶא יְיָ מִשָּׁמָיִם וְיִנְקֹם נִקְמָתוֹ וְנִקְמַת עַמּוֹ וְנִקְמַת תּוֹרָתוֹ וְנִקְמַת דָּם עֲבָדָיו אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דָּמָם כַּמַּיִם כְּהַבְטָחָתֵנוּ בְּיַד אָבִי חוֹזֶה.
"הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (דְּבָרִים לֵב, מג).
אֶת אֵלֶּה מִזְבְּחוֹת זְכֹר וְאֵלֶּה עֲקֵדוֹת תִּרְאֶה וְהַנְחֵם וְשָׁכַךְ אַף וְכַלָּה חַמָּה. וְתַשְׁבִּית שֹׁד וָשֶׁבֶר מעַמֶךָ.
ד.
היו בפיוטים גם ביטויים חריפים וקיצוניים יותר ממה שמופיע לעיל, אולם מאימת שלטון הנוצרים הם צונזרו.
ואולי נביא דוגמאות המשך.
מ"מ - תיאורים של פורענויות ראויים לשילוב בסליחות מלכתחילה בימי הצום:
גדליה, עשרה בטב יז בתמוז - שהם מענייני דיומא.
אבל בסליחות שבימי הרחמים בד"כ המחברים נצמדו לרעיון המרכזי של הסליחות,
ושיבצו רק \ או בעיקר - את עניין התשובה והסליחה שהוא העניין המרכזי בחודש הרחמים.
תכלה שנה וקללותיה - תחל שנה וברכותיה.
אמן.
וכל זה נכון לאשכנז וצרפת ויותר מכך לסליחות מאיטליה.
אבל במעבר לסליחות של הספרדים - הדברים משתנים .- והסיבות לכך, איה אחרי שבת.