פורום אוצר החכמה

בשו"ע או"ח תק"צ סעיף ג' יש שתי דעות בענין אורך התרועה אם היא ג' טרומיטין או ט' טרומיטין.
לפי הבנתי, במשנ"ב שם כתוב שלכתחילה יתקע ט' ובדיעבד יצא אם תקע פחות, אך משמע שם שהעיקר לדינ כדעה שצריך '.
הרב נבנצל בהערותיו למשנ"ב שואל מה טעם יצא בדיעבד והלא ספק דאורייתא לחומרא ועוד שאין זה ספק השקול (את שאלתו השניה אאיני יודע להסביר).
יש למישהו תירוץ על כך?

גם בשו"ע הרב פסק במחלוקת זו שלכתחילה ראוי לצאת ידי שתי הדעות, אבל כל מי שעשה באופן שמסתדר לפי דעה אחת - יצא ידי חובה.
ורק מי שעשה דבר שפסול לפי שתי הדעות (כגון שהאריך בשברים עד שנחשבים "תקיעה" לדעת רש"י וסייעתו, וקיצר בתקיעות עד שאינן נחשבות תקיעה אלא רק לדעת רש"י) - אז לא יצא.
ואכן הדברים מתמיהים, ובפרט ביום הראשון שהוא דאורייתא.

ואוי"ל שלכו"ע מקיימים את עיקר המצווה גם לפי הדעה השניה.

כדכד כתב:בשו"ע או"ח תק"צ סעיף ג' יש שתי דעות בענין אורך התרועה אם היא ג' טרומיטין או ט' טרומיטין.
לפי הבנתי, במשנ"ב שם כתוב שלכתחילה יתקע ט' ובדיעבד יצא אם תקע פחות, אך משמע שם שהעיקר לדינ כדעה שצריך '.
הרב נבנצל בהערותיו למשנ"ב שואל מה טעם יצא בדיעבד והלא ספק דאורייתא לחומרא ועוד שאין זה ספק השקול (את שאלתו השניה אאיני יודע להסביר).
יש למישהו תירוץ על כך?

כמדו' רוב הראשונים כרש"י,
השאלה היא להיפך, למה מי שהאריך בתקיעה של תשר"ת י"ז כוחות (כשיטה השניה) יצא י"ח בדיעבד

יוצא פוניבז' כתב:כמדו' רוב הראשונים כרש"י,
השאלה היא להיפך, למה מי שהאריך בתקיעה של תשר"ת י"ז כוחות (כשיטה השניה) יצא י"ח בדיעבד

בתקיעה -צ"ל בשבר.

תודה רבה לעונים!
חשבתי עוד ליישב:
אולי זה ספק ספקא
ספק אי גנוחי גנח אי ילולי יליל
אי ילולי יליל - ספק כמה טרומיטין
כיוון שכך גם אם תרועה מדאורייתא - הרי זה ספק ספקא שלא יצא

ואיך תפרש מה שיצא בתקיעה? כמבואר במשנ"ב ס"ק י"ג. וגם הלא ע"כ נחלקו בין בתר"ת ובין בתש"ת ובין בתשר"ת, וההלכה (לפי המשנ"ב והגר"ז) שבכולם יכול לעשות כשיעור הקטן והגם שאין כאן ספק ספיקא.
כמובן שהפשטות בזה הוא דבאמת צריך לצאת ככל הדיעות וכן היה נראה מלשון הערוך השולחן.
ומפורש כן במטה אפרים וז"ל:
מטה אפרים סימן תקצ סעיף יז
שיעור התרועה בין תשר"ת בין תר"ת י"א שהוא ג' כחות כ"ש ולכן די כשיעשה שלש טרומיטין וי"א ששיעורה ט' כחות וצריך לעשות ט' טרומיטין(כד) ולכן יש לעשות ט' טרומיטין בכל תרועה ובדיעבד אם לא עשה בתקיעות מיושב ט' יעשה בתקיעות דמעומד ואם לא יכול לעשות כן על כל פנים יראה לעשות כן בסדר א' כדי לצאת ידי הדעה הב'.
ובאלף המגן שם כתב וז"ל:
והטעם כיון דרוב פוסקים מחמירין דשיעורה הוא בט' כחות. והוא ספיקא דאורייתא ולכן כל מה שיכול לעשות מחוייב לעשות. וצריך שיהי' ט' כחות בין דמיושב ובין דמעומד ובכל הסדרים ואין שום נ"מ וצריך בכל אחד ואחד ט' כחות כי צריך להחמיר בשל תורה. הפוסקים.
ודברי המשנ"ב ע"פ הגר"ז מחודשים מאוד.
(אך דבריו צ"ע שסותר עצמו למ"ש שם בסע' ו' "ונראה שלכתחלה יש לנהוג כן לעשות כשיעור ט' כחות ובדיעבד יצא אם האריך בכל שברים כשיעור וא"ו טרומיטין או קרוב לזה")

לעצם הענין לא הבנתי מה הכוונה דיעבד וכי בשביל שתקע כבר מקרי דיעבד? ולמה לא יתקע פעם שניה כדי לצאת לכתחלה?

הכוונה דיעבד שאם תקע כך יצא
הכוונה לכתחילה שלכתחילה יש לו לתקוע אחרת
אין מה לשאול שלמה לא יתקע שוב כדי שיצא לכתחילה כיוון שתקע כבר זה לא לכתחלה

תרגום המילים הבנתי, אך שאילתי שאין לזה הגיון.
דבשלמא במקום שהלכתחלה הוא מצד הידור במצוה - שייך לומר בדיעבד שיצא ידי מצוה, ושוב אין טעם לעשות המצוה פעם אחרת שהרי כבר יצא,
אבל כאן כמו שיש דין בתחלה לצאת ידי כל הדעות, כמו כן לאחר שתקע ויצא רק לפי דעה אחת שייך אותו הדין שלכתחלה יצא כל הדעות, ואיך נפטר מזה ע"י שכבר תקע?

נ.ב.
משתיקתך על טענתי לגבי ספק ספיקא משמע שאתה מודה לה, האם אמנם כן?

דעתי נוטה, שיש מקום לומר שמדאורייתא כל מי שעשה קול פשוט ואחריו קול יללה ואחריו קול פשוט - יצא, ובלבד שיהיה ניכר ההבדל בין הפשוט ליללה.
וכל שיעורי התקיעה - הם מדרבנן (ולא נכללו במארז"ל שיעורין הלכה למשה מסיני).

ואם כנים הדברים - ברור מדוע מדאורייתא יצא בין אם תקע כרש"י או כחולקים עליו.

ז"ל הרמב"ן:
דרשה לראש השנה לרמב"ן
"כיון ששנינו במשנתינו שיעור התקיעה כתרועה ותרועה שלש יבבות, וקתני ברייתא שיעור תקיעה כתרועה ותרועה שלשה שברים, ש"מ דהכי גמירי הלכה דשיעור תקיעה כשיעור התרועה בין שתהיה התרועה ילולי או גנוחי, הילכך לר' אבהו דאמר תרועה היינו גנוחי וילולי, שיעור תקיעה דידיה כשיעור תרועה דידיה דהיינו שברים ותרועה, וצריך כל אחד לשעורי תקיעה כתרועה דנפשיה, וכשתוקע תשר"ת צריך להאריך בתקיעות שבו כדי שלשה שברים ושלש יבבות שהיא תרועה שבו."
ונמצא דכל יסוד דברי המחבר ששיעור תקיעה הוא ארוך יותר לפי ספיקו של רבי אבהו הוא מכיון שכך קבלו ששיעור תקיעה כתרועה. והגם שלכאורה לענין התרועה אפשר שלא היה קבלה וכן באמת כתב הרמב"ן שם להדיא לענין צורת הקול, אבל אם נאמר שמדאורייתא אין שיעור לתרועה איך יכול להיות מדאורייתא שיעור לתקיעה?
וכן בפני יהושע והמבי"ט בקרית ספר כתבו ששיעורים אלו דאורייתא.
וכן מפורש בשולחן ערוך הרב שהם מקור דברי המשנ"ב
"שיעור תקיעה האמורה בתורה כשיעור תרועה האמורה בתורה ושיעור תרועה האמורה בתורה כג' יבבות"
"ולענין הלכה יש להחמיר בשל תורה כסברא האחרונה"

אלון בן שמרי כתב:

תרגום המילים הבנתי, אך שאילתי שאין לזה הגיון.
דבשלמא במקום שהלכתחלה הוא מצד הידור במצוה - שייך לומר בדיעבד שיצא ידי מצוה, ושוב אין טעם לעשות המצוה פעם אחרת שהרי כבר יצא,
אבל כאן כמו שיש דין בתחלה לצאת ידי כל הדעות, כמו כן לאחר שתקע ויצא רק לפי דעה אחת שייך אותו הדין שלכתחלה יצא כל הדעות, ואיך נפטר מזה ע"י שכבר תקע?

.....

/quote] כאשר לא יצא כלל אומרים לו שיעשה המצוה באופן המועיל לכ"ע
אבל מעיקר הדין יוצא באופן שתקע כשיטה המקצרת בתרועה ולכן אם כבר יצא ידי חובה אין לחייבו לתקוע או להריע שוב.
נראה לי שהא דקשיא ליה למר משום שהוא סובר כמו שהביא מהמט"א דמדינא יש להחמיר בשל תורה ולתקוע באופן המועיל אליבא דכ"ע אבל רואים שהמשנ"ב לא ס"ל הכי ואם כותב שיצא בדיעבד בפחות ש"מ שזה עיקר הדין ומה שלכתחילה יש לתקוע ולהריע יותר אינו אלא כדי לקיים המצוה עצהיו"ט ולכן הוא רק לכתחילה.
מסתבר מאד שהטעם לכך הוא כמו שכתב הרב וצא פוניבז' שרוב הראשונים ס"ל כדעה המקצרת.

אשר לשאלה מה דעתי על הדחייה של מר לסברתי מכח ספק ספיקא - אכן עכ"פ לע"ע אין לי מה להשיב על דבריו