ומידידי הרב הגאון רבי יהושע כהן שליט"א שמעתי מהלך נפלא לבאר ההדגשה של גלות בבל כאן, ובהקדם כמה מילי.
ראשית, בדברי הפסוק במיכה שמביא המדרש מבואר שכל הגאולה וההצלה תהיה דווקא ע"י הירידה לגולת בבל,
"ובאת עד בבל ושם תנצלי שם יגאלך ד' מכף אויביך", ואמנם כן מפורש במדרש תנחומא (פרשת נח סי' ג) מכח דברי הפסוק הלז, "
ללמדך שמשם מתחלת הגאולה משם עולין לירושלים שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו' (עובדיה א) אותה שעה והיתה לה' המלוכה. וטעמא רבא בעי.
ושנית, מודגש שזה דומה ללידה "חולי וגוחי בת ציון כיולדה". וצ"ב.
ואשר נראה בס"ד בהקדם דברי הגמ' בערכין (לב, ב):
דכתיב ויעשו בני הגולה השבים מן השבי סוכות וישבו בסוכות כי לא עשו מימי יהושע בן נון כן בני ישראל וגו' ותהי שמחה גדולה מאד, אפשר בא דוד ולא עשו סוכות עד שבא עזרא, אלא מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע... ואידך, דבעי רחמי על יצר דעבודה זרה ובטליה, ואגין זכותא עלייהו כי סוכה.
ופירש"י:
לעולם כי לא עשו אסוכות קאי ולאו סוכות ממש אלא דבעא עזרא רחמי איצרא דעבודה זרה ואימסר בידיה כדאמר בסנהדרין (דף סד). ואגין זכותא - דעזרא עלייהו. כי סוכה - כי לא עשו דבר זה בימות יהושע כן והיינו דקפיד קרא לאדכורי יהושע טפי מהאחרים וקא מדכר ליה בלשון גנאי.
והעולה מדברי הגמ' שהזכות של ביטול ע"ז מישך שייכא לזכותא דחג הסוכות, וכבר נאמרו כמה דרכים בזה, וראה מה שהאריך בזה בדברים נפלאים בהקדמת ספר שו"ת עונג יום טוב.
נראה לבאר הענין שדווקא בעלותם מבבל בימי עזרא נתעוררו לבטל יצרא דע"ז, ובהקדם יסודו של רבינו
הנצי"ב בענין יצרא דע"ז שהיה כוחו גדול ועצום דווקא בארץ ישראל, וז"ל בשו"ת משיב דבר (סי' מד):
ודבר זה למדנו מדברי יהושע לישראל (בס' יהושע כד), אחרי אשר הציע לפניהם עבודת ה' ועבודת אלהי האמורי וגם הזהיר את העם ואמר לא תוכלו לעבוד את ה' כי אלהים קדושים הוא וגו' והמה ענו כשורה לא כי את ה' נעבוד, והוסיף יהושע לאמר עדים אתם בכם כי אתם בחרתם לכם את ה' לעבוד אותו ויאמרו עדים, הוסיף עוד ועתה הסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם והטו את לבבכם אל ה' אלהי ישראל ויאמרו העם אל יהושע את ה' אלהינו נעבוד ובקולו נשמע, ולא נתבאר מה זה הוסיף יהושע באחרונה להזהיר ומה ענו אותו העם, אלא הענין שידע יהושע יצרא דע"ז ישלוט באה"ק וכדאיתא במדרש שה"ש עה"פ רחצתי את רגלי איככה אטנפם, שאמרו ישראל בדורו של עזרא שאינם רוצים לשוב לאה"ק משום שרחצתי את רגלי מיצרא דע"ז איככה אטנפם, שאותו מקום משיאנו לע"ז, ע"כ הזהיר יהושע אותם שלא תהיו בטוחים על רצונכם היום לעבוד את ה', ע"כ אם באמת אתם מקבלים עליכם שלא לעבוד ע"ז, בע"כ תסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם, היינו אפי' מה שהכנענים עובדים ע"ז בקרבכם, תסירו בע"כ, כדי שלא תהיו נמשכים אחריהם, וגם הטו את לבבכם אל ה', פי' שלא תסמכו אשר גם מבלי משים לב אל ה' לא תגיעו לידי ע"ז, אלא תטו את לבבכם אל ה', לשוות את ה' נגד לבבכם תמיד, זאת היה אזהרת יהושע אשר ידע בנבואה יצרא דע"ז באה"ק.
ובדרך זו ביאר כמה מקראות וכתובים, בפרשת מסעי (לג, נה): וְאִם־לֹ֨א תוֹרִ֜ישׁוּ אֶת־יֹשְׁבֵ֣י הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה֙ אֲשֶׁ֣ר תּוֹתִ֣ירוּ מֵהֶ֔ם לְשִׂכִּים֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם וְלִצְנִינִ֖ם בְּצִדֵּיכֶ֑ם.
ובהעמק דבר, היינו עין הדעת, דטבע ארץ ישראל מפתה לע"ז כמבואר במדרש שיר השירים על הפסוק רחצתי את רגלי איככה אטנפם, שאותו מקום משיאני לע"ז.
ובהרחב דבר: והסיבה לזה דכל שהמקום קדוש ביותר, התגברות הטומאה אשר זה כנגד זה עשה האלהים שמה ביותר, ומשום הכי בירושלים שעבודת הקודש בגבורה, איתא במדרש שלא היה עבודה זרה שלא נעבד בירושלים שנאמר ופסיליהם מירושלים ומשומרון.
ובפרשת וילך (לא, טז): וְקָם֩ הָעָ֨ם הַזֶּ֜ה וְזָנָ֣ה אַחֲרֵ֣י אֱלֹהֵ֣י נֵֽכַר־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר ה֤וּא בָא־ שָׁ֙מָּה֙ בְּקִרְבּ֔וֹ.
ובהעמק דבר: ודייק המקרא עוד שמה. דגם ישיבת ארץ ישראל גרם לזה, כדאיתא במדרש שה"ש עה"פ רחצתי את רגלי איככה אטנפם, שאמרה כנסת ישראל שאותו המקום משיאני לע"ז על כן נכשלו... והמקום גורם.
ולפי דברי הנצי"ב יהיה הביאור במה שאמרו בגמ' בערכין שם:
והיינו דקא קפיד קרא עילויה דיהושע, דבכל דוכתא כתיב יהושע והכא כתיב ישוע, בשלמא משה לא בעא רחמי, דלא הוה זכותא דארץ ישראל, אלא יהושע דהוה ליה זכותא דארץ ישראל, אמאי לא ליבעי רחמי, דהמכוון הוא שמחמת קדושת ארץ ישראל היצר גדול, וכנגד זה – זה לעומת זה גדול הזכות של המקום לביטול היצר הזה, וגם יותר מתאים לבקש על הביטול כיון שכבר לא יכלו להתגבר עליו.
ומעתה נראה שזו היתה הלידה של גלות בבל שנפטרו מהאש הגדולה של יצרא דע"ז, והרי מחמת עבודה זרה גלו לבבל, ולכן כאשר עלו מבבל נתעוררו מיד לביטול היצר הזה. ע"כ שמעתי מהגאון הנ"ל.
ואם נרצה לקיים את כלל הדברים עד כה יחדיו, היינו מה שנתבאר בדברי השפתי כהן ורבי צדוק הכהן שהמעליותא דבבל היינו כח התורה שנתרבה ונתעצם שם, עם תוספת הדברים בענין ביטול עבודה זרה, וגם נשאר לנו לבאר השייכות בין ביטול ע"ז למצות סוכה.
מה נאוו דבריו של רבינו יהונתן בספר
יערות דבש (חלק א דרוש ו), וז"ל בתו"ד,
ולהיות כי מאוד הרחיקו חז"ל להתרחק מן מינות, ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, כי כל העוסק בו פוגם בגוף ונפש, והמהרהר בו חטא בנפשו, ולכך המשלח שעיר יטמא בגדיו עד ערב [ויקרא טז, כו], כי כל הנוגע בו יטמא, ולהיות כי גלות בבל היה בעבור עבודה זרה, ולכך הבבליים היו תולשים בשערו של משלח השעיר ואמרו מהר וצא [יומא סו א], כי ידעו כמה חובה שנתגלגל בעבור זה שעיר שהוא יצרא דעכו"ם, ולכך היו עשר סוכות, כי עשר קדושות הן ולעומתן עשר טומאות, ועבודה זרה תכלית הטומאה, ולכך היו מירושלים עד צוק עשר מילין וסוכות, והיה על כל מדרגה סוכה, שהיא תורה שהיא מגינה מפני מינות כמ"ש לעיל, ותורה היא הסוכה, ולכך היו עשר סוכות, כי היה למול עשרה מדרגות עשרה סוכות של תורה להגן, ולכך אומרים לו הרי מים ומזון שהיא התורה, כדכתיב (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי.
ולכך אמרו כי ישבו ישראל בסוכות בימי עזרא, דהיינו דבטלו יצר הרע דעבודה זרה, ואמרו הדבר בסוכה, כי סוכה מורה על תורה, והוא המבטל יצר הרע דעבודה זרה, ולכך בימי עזרא וסייעתו שהעמידו רגל התורה על בוריה אמרו בסוכה, וזהו שעיר המשתלח.