פורום אוצר החכמה

בפירושו הגדול על התורה 'העמק דבר' מחדש הנצי"ב חידוש גדול, והוא, שישנה מצות עשה מדאורייתא לרקוד בחג הסוכות, כאשר הנצי"ב מוצא לכך מקור ב'פשוטו של מקרא'.
דברי הנצי"ב מוסבים על הפסוק "שבעת ימים תחוג לה' אלוהיך וגו'" (דברים טז,טו), וז"ל:
"תחוג לה' אלוהיך": קבלת חז"ל שזה אינו אלא להשלמה. אבל מ"מ 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו' גם כן, דבכלל לשון "תחוג" משמע שמחה הבאה בריקודים ומחולות, כמו שכתבתי בספר שמות (ה,ג) בלשון "ויחוגו לי", דמשמעו שמחה וריקודים לפני ה', היינו 'וגילו ברעדת קודש'. והכי נמי משמעות "תחוג לה' אלוהיך", וכדאיתא בחגיגה (י,ב) 'דחוגו חגא קאמר' [ובתוספות שם: לשון מחולות כמו "יחוגו וינועו כשיכור" (תהלים קז,כז)], עכ"ל.
על פי חידוש זה מבאר הנצי"ב בצורה נפלאה את דברי המדרש המפורסמים אודות 'דידן נצח' כאשר הוא אף מוציא מכך מסקנה הלכתית מענינת, וז"ל:
וזהו דאיתא במדרש ויקרא-רבה פרשת אמור (ל,ב) על הפסוק "שובע שמחות את פניך" (תהלים טז,יא), דבסוכות יש שבע שמחות - ד' מינים, סוכה, חגיגה ושמחה. ומקשה 'אם שמחה למה חגיגה ואם חגיגה למה שמחה?'. ומשני: אמר ר' אבין, משל לשנים שנכנסו אצל הדיין, ולית אנן ידעין מאן נצח, אלא מאן דנסיב בעיין [עץ-יוסף: הכידון] בידיה אנן ידעין דהוא נצוחיא. כך, ישראל ועובדי-כוכבים היו באין ומקטרגין לפני הקב"ה בראש-השנה, ולית אנן ידעין מאן נצח, אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולבין ואתרוגין בידיהן, אנו יודעין דישראל אינון נצוחיא (עכ"ל המדרש). ופירשו המפרשים 'חגיגה' היינו קרבן חגיגה, ונתקשו בפירוש הקושיא 'אם חגיגה למה שמחה' וכו', וגם בפירוש הישוב.
ולי נראה, שאין הפירוש 'חגיגה' - קרבן חגיגה, דאם כן אמאי לא חשיב ראיה גם כן, אלא פירוש 'חגיגה' היינו ריקודים. וזהו דמקשה למאי נצטוינו על שמחה וחגיגה, הרי היינו הך? ומשני, דהוא אות על הניצוח. ומעתה ניחא דכתיב תרי מצוות עשה - דמצוות ריקוד אינה מצד שמחה שמביאה לידי ריקוד, אלא ריקוד הוא לאות על הניצוח.
וא"כ אפשר דאפילו אינו שמח בלב מ"מ מצוה לרקד.
עכ"ל.
יהיו הדברים לע"נ של בנו הגדול הגאון ר' חיים ברלין זצ"ל שיום פטירתו חל היום - י"ג בתשרי תרע"ג. תנצב"ה.
האם יוכל מי מהחברים הנכבדים להעלות מחידושי תורתו של הגר"ח ברלין עצמו? יישר כח.

.

כמ"ש הגר"א על "ושמחת בחגך" כפשוטו ולא כדרשת חז"ל "אין שמחה אלא בבשר ויין".

ארי שבחבורה כתב:בפירושו הגדול על התורה 'העמק דבר' מחדש הנצי"ב חידוש גדול, והוא, שישנה מצות עשה מדאורייתא לרקוד בחג הסוכות, כאשר הנצי"ב מוצא לכך מקור ב'פשוטו של מקרא'.
דברי הנצי"ב מוסבים על הפסוק "שבעת ימים תחוג לה' אלוהיך וגו'" (דברים טז,טו), וז"ל:
"תחוג לה' אלוהיך": קבלת חז"ל שזה אינו אלא להשלמה. אבל מ"מ 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו' גם כן, דבכלל לשון "תחוג" משמע שמחה הבאה בריקודים ומחולות, כמו שכתבתי בספר שמות (ה,ג) בלשון "ויחוגו לי", דמשמעו שמחה וריקודים לפני ה', היינו 'וגילו ברעדת קודש'. והכי נמי משמעות "תחוג לה' אלוהיך", וכדאיתא בחגיגה (י,ב) 'דחוגו חגא קאמר' [ובתוספות שם: לשון מחולות כמו "יחוגו וינועו כשיכור" (תהלים קז,כז)], עכ"ל.
.

עפי"ז מחייב הנצי"ב בריקודין ומחולות אף בשבת... דהרי שבעת ימים "תחוג" ...

.

הבל הבלים כתב:

ארי שבחבורה כתב:בפירושו הגדול על התורה 'העמק דבר' מחדש הנצי"ב חידוש גדול, והוא, שישנה מצות עשה מדאורייתא לרקוד בחג הסוכות, כאשר הנצי"ב מוצא לכך מקור ב'פשוטו של מקרא'.
דברי הנצי"ב מוסבים על הפסוק "שבעת ימים תחוג לה' אלוהיך וגו'" (דברים טז,טו), וז"ל:
"תחוג לה' אלוהיך": קבלת חז"ל שזה אינו אלא להשלמה. אבל מ"מ 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו' גם כן, דבכלל לשון "תחוג" משמע שמחה הבאה בריקודים ומחולות, כמו שכתבתי בספר שמות (ה,ג) בלשון "ויחוגו לי", דמשמעו שמחה וריקודים לפני ה', היינו 'וגילו ברעדת קודש'. והכי נמי משמעות "תחוג לה' אלוהיך", וכדאיתא בחגיגה (י,ב) 'דחוגו חגא קאמר' [ובתוספות שם: לשון מחולות כמו "יחוגו וינועו כשיכור" (תהלים קז,כז)], עכ"ל.
.

עפי"ז מחייב הנצי"ב בריקודין ומחולות אף בשבת... דהרי שבעת ימים "תחוג" ...

הרי בדאורייתא עסקינן, ואיסור ריקודים אינו אלא דרבנן. בוודאי אין להקשות שזהו צווי מפורש בתורה, וק"ל.

אפשר לצרף עוד לד' הנצי"ב המובאים כאן -
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f ... 81#p406212

כעין דברי הנצי״ב כתב בתוס׳ יו״ט (ראש השנה פ״א מ״ב) ע״ש.
וע״ע בקובץ המצורף באריכות

הנה מו"ר מרן הגר"י זילברשטיין שליט"א הביא פעם חידוש נורא מרבנו הנצי"ב בהעמק דבר (דברים טז, טו) עה"פ שבעת ימים תחוג לה' אלוקיך, דתחוג מלשון ריקודים ומחולות. וז"ל הנצי"ב שם: "תחוג לה' אלקיך. קבלת חז"ל שזה אינו אלא להשלמה. אבל מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו ג"כ, דבכלל לשון תחוג משמע שמחה הבאה בריקודים ומחולות, כמו שכתבתי בספר שמות (ה, ג) בלשון ויחוגו לי דמשמעו שמחה וריקודים לפני ה', היינו וגילו ברעדת קודש. והכי נמי משמעות תחוג לה' אלקיך וכדאיתא בחגיגה (י, ב) דחוגו חגא קאמר". ובהמשך דבריו פי' בזה דברי המד"ר (וכתב ג"כ שיש מצוה לרקוד גם כשלא שמח בלבו), יעוי"ש.

והנה מלבד שזה חידוש גדול מאד, ובכל הראשונים לא פירשו כך, יעוי' באבן עזרא דפי' תחוג – לזבוח הזבח, להקריב עולות ושלמים וחגיגה בחג (וזה מפו' כבר בספרי שם שמכאן ילפי' תשלומין כל ז' לחגיגה). ולשון תחוג כתיב נמי בויקרא (כג, לט) תחוגו את חג השם ז' ימים, וכן בפס' מא וחגותם אותו חג לה' ז' ימים. ובתרוויהו התו"כ פי' דהכוונה לחגיגה כל ז' ולא לריקוד. ולמה רק בסוכות פי' הנצי"ב כן (דאטו בפ' וארא – תחוגו לי במדבר, הכוונה לרקידה).

אך הקושיא היותר גדולה ע"פ דבריו, דא"כ איך חז"ל גזרו במפורש במתני' בביצה (לו, ב) דאין מטפחין ואין מרקדין בשבת וביו"ט, הלא כאן התורה התירה דב"ז להדיא בחג הסוכות, וצע"ג בכ"ז.

אשמח לכל ביאור ותוספת בזה.

לא הבנתי השאלה. ע"פ קבלת חז"ל מדובר על חגיגה ולא דברה תורה על ריקוד כלל.

[בכלל יש מחלוקת אם יכלו חכמים לאסור מה שהתירה התורה בפירוש.]

אשרי יושבי ביתך כתב:הנה מו"ר מרן הגר"י זילברשטיין שליט"א הביא פעם חידוש נורא מרבנו הנצי"ב בהעמק דבר (דברים טז, טו) עה"פ שבעת ימים תחוג לה' אלוקיך, דתחוג מלשון ריקודים ומחולות. וז"ל הנצי"ב שם: "תחוג לה' אלקיך. קבלת חז"ל שזה אינו אלא להשלמה. אבל מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו ג"כ, דבכלל לשון תחוג משמע שמחה הבאה בריקודים ומחולות, כמו שכתבתי בספר שמות (ה, ג) בלשון ויחוגו לי דמשמעו שמחה וריקודים לפני ה', היינו וגילו ברעדת קודש. והכי נמי משמעות תחוג לה' אלקיך וכדאיתא בחגיגה (י, ב) דחוגו חגא קאמר". ובהמשך דבריו פי' בזה דברי המד"ר (וכתב ג"כ שיש מצוה לרקוד גם כשלא שמח בלבו), יעוי"ש.

והנה מלבד שזה חידוש גדול מאד, ובכל הראשונים לא פירשו כך, יעוי' באבן עזרא דפי' תחוג – לזבוח הזבח, להקריב עולות ושלמים וחגיגה בחג (וזה מפו' כבר בספרי שם שמכאן ילפי' תשלומין כל ז' לחגיגה). ולשון תחוג כתיב נמי בויקרא (כג, לט) תחוגו את חג השם ז' ימים, וכן בפס' מא וחגותם אותו חג לה' ז' ימים. ובתרוויהו התו"כ פי' דהכוונה לחגיגה כל ז' ולא לריקוד. ולמה רק בסוכות פי' הנצי"ב כן (דאטו בפ' וארא – תחוגו לי במדבר, הכוונה לרקידה).

אך הקושיא היותר גדולה ע"פ דבריו, דא"כ איך חז"ל גזרו במפורש במתני' בביצה (לו, ב) דאין מטפחין ואין מרקדין בשבת וביו"ט, הלא כאן התורה התירה דב"ז להדיא בחג הסוכות, וצע"ג בכ"ז.

אשמח לכל ביאור ותוספת בזה.

דברי הנציב מבוססים הרי על הגמרא של אם חגיגה למה שמחה, והתירוץ שישראל יוצאין בלולבין זה סימן לנצחון.
וממילא זה רק בסוכות. שיש מלבד דין שמחה גם דין לרקוד כחלק מסימן הנצחון של הלולב.

ב. חזל לא עקרו לגמרי את דין הריקוד הנ''ל, שהרי נשאר בשאר הימים

אשרי יושבי ביתך כתב:אך הקושיא היותר גדולה ע"פ דבריו, דא"כ איך חז"ל גזרו במפורש במתני' בביצה (לו, ב) דאין מטפחין ואין מרקדין בשבת וביו"ט, הלא כאן התורה התירה דב"ז להדיא בחג הסוכות, וצע"ג בכ"ז.

אשמח לכל ביאור ותוספת בזה.

בשמחת תורה התירו לרקוד לכבודה של תורה [משנ"ב של"ט סק"ד], ואיכא פוסקים דסברי דאפשר לרקוד לכבוד חתן וכלה דהוא לצורך מצווה, וא"כ אף לפוסקים דאסרי בחתן, בכה"ג דהוי שמחה של חג, והוא שמחה של מצווה מעניינו של יום, מאן יימר לן דאסיר. ורק צריך שיידע בבירור דהריקוד הוא לצורך השמחה בלבד, ובכה"ג לנצי"ב יהא שרי. וחז"ל אסרו סתם ריקוד וטיפוח.

במסתרים כתב:לא הבנתי השאלה. ע"פ קבלת חז"ל מדובר על חגיגה ולא דברה תורה על ריקוד כלל.

פשוט וברור דחז"ל מעולם לא פליגי על פשטיה דקרא, וכל דרשותיהם הם להוסיף על פשט הפסוק, אלא א"כ במקום שפירשו להדיא להוציא מפשטיה דקרא, ולהנצי"ב דזהו פשטיה דקרא, קשיא.

דברי הנצי"ב אמורים ברקידה בבהמ"ק - במקום אשר יבחר ה', ע"ש. ואם סברו החכמים בזמן ביהמ"ק כמותו שזה פשוטו של מקרא, אולי היו רוקדים. [ורק חליל אסרו].

אשרי יושבי ביתך כתב:https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=31&t=6533#p57395

מה שנכון נכון כתב:https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=31&t=53179

האשכולות אוחדו.

בעמק ברכה (שמחת יו"ט א'): "הנה, הא דאין שמחה אלא בבשר ויין ובגדי צבעונין, לאו דמקיים בזה עיקר מצות שמחה, דחיוב דברים אלו אינו אלא משום שהם מעוררים לשמחה, אבל עיקר מצות שמחה היא לשמוח בהשם. כדאיתא במדרש רבה שה"ש פ"א - זה היום עשה השם נגילה ונשמחה בו, איני יודע אם בו ביום, או בו בהקב"ה, תלמוד לומר - נגילה ונשמחה בך. וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מה' יו"ט ה"כ - "כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא ימשך ביין ובשחוק וקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה, ירבה במצות שמחה, שהשחוק וקלות ראש אינה שמחה, אלא הוללות, ולא נצטוינו אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל, שנאמר - תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה ובטוב לבב. הא למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד השם, לא מתוך שחוק וקלות ראש עכ"ל".
שירה, נגינה וריקוד
בעמק ברכה שם הוסיף: "צ"ע, אם איכא במצות שמחת החג איזה גדר וגבול. דהא איכא מדרגות רבות ושונות בענין השמחה, וא"כ יש לעיין עד כמה חובתה מגיע. ונראה, דהנה איתא בערכין ד' י"א - "מניין לעיקר שירה מן התורה וכו', רב מתנא אמר מהכא - תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה ובטוב לבב. איזוהי עבודה שבשמחה ובטוב לבב, הוי אומר זה שירה. ופרש"י - אין אדם שר שירה, אלא מתוך שמחה וטוב לבב, דכתיב הנה עבדי ירנו מטוב לב. ואימא דברי תורה, דכתיב - פקודי ד' ישרים משמחי לב. משמחי לב איקרי, טוב לא איקרי. ואימא בכורים, דכתיב - ושמחת בכל הטוב. טוב איקרי, טוב לבב לא איקרי". הרי מבואר, דאיכא ג' מדרגות בשמחה. דשמחת בכורים איקרי שמחה וטוב, אבל לא איקרי לבב, ושמחת התורה איקרי משמחי לב, אבל לא איקרי טוב, אבל בשמחת השירה איכא בה כל הג' דברים, שמחה וטוב ולבב. והנה, בחיוב השירה על החג, והיינו קריאת ההלל, שבה"ג מנאו במנין המצות, כתב הרמב"ן בסה"מ בשורש א', דהוי מדאורייתא, משום דהוי בכלל שמחת החג, שנצטווינו לשמוח בכל מיני שמחות והשירה מכללן. ולפ"ז נמצא, דחיוב שמחת החג הוא עד מדרגות שירה, דאיכא בה שמחה וטוב ולבב. ונראה, דזהו שכתב הרמב"ם בפ"ו מה' יו"ט הי"ז: שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר יו"ט, חייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב, עכ"ל, והיינו מדרגת שמחה של שירה".
והנה בספר המצוות להרמב"ם (עשין נ"ד) כתב: "כולל באמרו ושמחת בחגך, מה שאמרו ג"כ - שמח בכל מיני שמחה. ומזה לאכול בשר בימים טובים ולשתות יין וללבוש בגדים חדשים ולחלק פירות ומיני מתיקה לקטנים ולנשים, ולשחוק בכלי ניגון ולרקוד במקדש לבד, והיא שמחת בית השואבה (סוכה נ - נג ב). זה כולו נכנס תחת אמרו ושמחת בחגך".
למדנו מדבריו, שרק שירה בכלל מצות שמחה בגבולין, אבל נגינה וריקוד אינן בכלל מצות שמחה, אלא בבית המקדש. וכן מבואר בדברי הרמב"ם סוף הלכות לולב המובאים להלן, מכנה שמחה זו - "שמחה יתירה".
מבאר האבני נזר (נאות דשא ח"ב עמ' קכ"ו): "בזמן שבית המקדש היה קיים, אין שמחה אלא בבשר (שלמים), ועכשיו אין שמחה אלא ביין. כי שמחת יו"ט שנצטוינו עליה, היא שמחה פנימית של הנפש, ולא שמחה חיצונית של הגוף. ולעורר שמחה זו [לעורר התגלות פנימיות הלב], צריכים ג"כ דבר שיש בו פנימיות. ובשר שלמים בחיצוניותו הוא שוה לשאר בשר, רק בפנימיות יש בו קדושה. ועכשיו אין שמחה אלא ביין, שיין נמי הוא פנימיות [השווה מהר"ל גבורות ה' פרק ס'], ויין בענבים מיפקד פקיד, (פסחים דף ל"ג ע"ב), ומשנכנס יין יצא סוד (עירובין דף ס"ח ע"ב). ומהאי טעמא אין מרקדין ביו"ט (ביצה דף ל"ו ע"ב, במשנה), דריקוד הוא בחיצוניות האברים, היפך הפנימיות".