קצת באיחור, וה' יעזור שלא נצטרך שוב...
שאלה:
עת צרה הוא ליעקב, כאשר תושבי ארץ ישראל נתונים תחת הרעשת נשק ע"י אויבינו העזתים בני ישמעאל הנקראים על שם פלשת, והלא הם מעולם רצועת מרדות לישראל. ותולים הקלקלה במקולקל בחודש תמוז בו ארעו צרות רבות ורעות, והנה הגיעונו ימי בין המצרים וצום הרביעי אשר בתחילתו, ונזרקה מפי חבורה לברר האם אין חיוב להחמיר בתענית זו כחומרי תענית ציבור, והיינו להפסיק מבעוד יום ולהאסר בכל חמשת העינויים, ע"פ הגמ' בר"ה דף יח ב אין שלום ויש שמד – צום, וכפשטות הסוגיא שיש חיוב להתענות, וממילא הרי הוא תענית ציבור לכל דיניו.
תשובה:
סוגיית הגמ' בראש השנה דף יח ב
מבואר שם במשנה [יח א] על ששה חדשים השלוחים יוצאים, ומקשה בגמ' למה אין יוצאים גם על תמוז וטבת, כדי שידעו אנשי חו"ל זמן התענית, אף שתעניות אלו נתקנו בימי החורבן על בית ראשון, וכבר נבנה הבית ויש מקום לומר דאף שחרב שוב אין התקנה הקודמת קיימת, מביאה הגמ' את מאמרו של רב שמעון חסידא שמבאר את לשון הפסוק 'כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה', שלכאורה הרי הוא סותר מיניה וביה, שקורא ימים אלו בלשון 'צום', ומצד שני הרי הוא אומר שיהיו לששון ולשמחה, ומחמת כן הוא מוציא להלכה שאף לאחר שכבר נהפכו לששון ולשמחה, כאשר לא יהיה שלום הרי הוא עדיין צום.
מצאנו ב' סגנונות בראשונים בגדר 'שלום', רש"י מסביר [ד"ה שיש שלום] שאין יד הגויים תקיפה על ישראל, וכן כתב המאירי, ואילו הרשב"א והריטב"א מסבירים ד'שלום' היינו כאשר ישראל שרויין על אדמתן, אך חילוק זעיר יש ביניהם, דהריטב"א מוסיף דגם בית המקדש קיים, ואילו הרשב"א אינו מוסיף נקודה זו.
וצריך בירור מהו גדר שלום, דיתכן דרש"י כונתו נמי שבעינן שיהא בית המקדש קיים, אלא הוא ממעט שבמצב שיד הגויים תקיפה על ישראל על אף שביהמ"ק קיים בכ"ז הרי הוא גדר של 'אין שלום', ויתכן שרש"י סובר שהגדר היחידי ל'שלום' הוא האם יד גויים תקיפה עלינו או לא, ואין לזה שום קשר לבית המקדש, ונמצא דאף במצב שישראל שרויין על אדמתם ויש להם ממשלה עצמאית הרי הוא מצב של 'שלום' .
וכן יש לדון האם הרשב"א והריטב"א חולקין ביניהם בגדר 'שלום', והריטב"א סובר שתלוי בבית המקדש, ואילו הרשב"א מודה שכשישראל שרויים על אדמתן הרי הוא מצב של 'שלום', ואף אם בית המקדש חרב. עוד יש לדון האם כשישראל שרויים על אדמתם אך נתונים תחת עול המציק [וכגון בימי היונים] בארצם, האם חשוב 'שרויים על אדמתם' או נתונים בארץ אויביהם דבכה"ג מסביר הרשב"א בהדיא דחישב 'אין שלום'.
גדר 'שמד'
בענין 'שמד' שמחמתו במצב שאין שלום ויש שמד יש חיוב להתענות, מצאנו להמאירי שמסביר שהכונה על גזירות לבטל את המצוות, והוא כמשמעו הפשוט של 'שמד'.
אך בדברי הראשונים והפוסקים, אף שלא מצאנו גדר ברור של 'שמד' משמע בכל אופן שהכונה על עת צרה אף בגשמיות.
הטור [או"ח סי' תקנ] מגדיר ד'שמד' אינו דוקא על כל ישראל, אלא די שיהיה שמד במקום ידוע מישראל, ומשמע דאף אם יש שמד במקום ידוע מישראל הרי הוא שעת השמד וכל ישראל מחוייבים להתענות.
מה הכונה 'רצו מתענין רצו אין מתענין'
מבואר בגמ' דכל היכי שאין שלום ואין שמד, הרי רצו מתענין ורצו אין מתענין, ודנו הראשונים האם הוא תלוי ברצון כל יחיד ויחיד, והאם בזמנינו נמי אם רצו אין מתענין.
הרשב"א מוכיח מסוגיית הגמ' דאפי' בזמנינו לאחר שהורגלו כל ישראל להתענות, הרי אם אין רוצים להתענות מותר שלא להתענות, שאם לא כן מה התי' דרב פפא על קושית הגמ' למה אין מוציאין שלוחים, אלא על כרחך דאף לאחר שהורגלו להתענות אם רצו אין מתענין, ועל כן אין חשש אם יטעו בזמן התענית.
אך אין הוא מבהיר האם הוא תלוי ביחיד או בציבור.
הריטב"א חולק על הרשב"א וסובר דודאי אין הדבר תלוי לעולם, אלא כבר קבלו אבותינו עליהם להתענות, ושוב אין אנו יכולים שלא לרצות להתענות, ולתרץ את הוכחת הרשב"א הרי הוא כותב ב' מהלכים: א', בזמן המשנה היה תלוי ברצון, ולפי"ז קושית הגמ' הוא מזמנינו אנו וע"ז תירץ רב פפא דמ"מ בזמן המשנה עדיין היה תלוי ברצון, ב', כיון שאבותינו רצו ועקרו את התעניות מחומרתם שלא יהיו כתענית יוה"כ ות"ב, על כן לא החמירו כ"כ להוציא את השלוחים עבורם.
הר"ן סובר כהרשב"א דתלוי בכל דור ודור ברצון הציבור, אך אי"ז מסור לכל יחיד, אלא אם רוב הציבור הסכימו שלא להתענות, הרי אין צריכים לכך, אך יחיד אסור לו לפרוץ גדר, וגם הטור [שם] כתב כן דתלוי ברוב הציבור וביאר הב"ח שם דהכונה באותו מדינה.
סיבת הקולות בד' תעניות יותר מביוה"כ ות"ב
הנה ביסוד תקנת התעניות היה איסור על כל חמשת העינויים, והיו צריכים להפסיק מביום כמו ביוה"כ, שהרי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואין מקום לחלק, וכמו שהוא הדין בתשעה באב.
בדברי הראשונים מבואר שהקולות בדיני תעניות אלו הוא מחמת ש'רצו מתענין רצו אין מתענין', ואף קבלו אבותינו, או רוב הציבור בכל זמן וזמן את חובת התענית, לא נתקבל אלא לענין אכילה ושתי', אך לענין רחיצה סיכה ותשמיש המיטה, וכן לענין הפסק מבעו"י, לא נתקבל.
כן מבואר בריטב"א דלעיל, והוא כותב זאת דרך אגב למה שחלק על הרשב"א לאמר דלאחר שקבלו אבותינו עליהם את התעניות אין אנו יכולים שלא להתענות, ובכ"ז לא קבלו אבותינו את התענית עליהם לגמרי, וכן בתי' השני שהוא מסביר את סוגית הגמ' אמאי אין מוציאים שלוחים כיון דלמעשה קבלו עליהם להתענות, משום דתעניות אלו קלים יותר מתענית דת"ב מחמת שלא קבלו עליהם אלא איסור אכילה ושתי'.
וכן כתב נמי הר"ן, שקולת תעניות אלו הוא מחמת שלא קבלו אבותינו עליהם את חומר התענית לגמרי, אלא רק לגבי אכילה ושתי'.
המגן אברהם מביא בשם הר"ן שסיבת הקולות הן מחמת שאין הציבור יכול לעמוד בו, ועי' במחצית השקל שם שביאר כונתו שבא ליישב למה באמת לא קבלו אבותינו עליהם את כל חמשת העינויים, ועל זה תי' דאין הציבור יכול לעמוד בו, אך לא דמחמת כן לבד נקל כ"כ.
והנה עיקר ההוכחה לכך שמעיקר הדין היה התקנה להתענות בארבע התעניות ככל חומרי יוה"כ, מביא הרמב"ן שהובא בר"ן ועוד מסוגית הגמ' במגילה [דף ה ב] דרבי רחץ בקרונה של ציפורי בי"ז בתמוז, והיינו שבא להורות היתר הרחיצה בארבע תעניות כיון שאין חיוב התענית תלוי אלא ברצון הציבור ולכן מקילים בזה כיון שלא רצו בזה.
וכן משמע שם בתוס' [במגילה שם ד"ה רבי רחץ] דמקשה שם כיון דהקל לעצמו מחמת דאין צרה ורצו אין מתענין למה לא אכל נמי, ומתרץ דכבר קבלו עליהם את התענית, ובכ"ז הקל רבי ברחיצה להורות לרבים דלא קבלו עליהם אלא איסור אכילה ושתי' ולא איסור רחיצה וכדו'.
ועוד מסביר הרמב"ן דלכאו' יש לומר כן מסברא, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון.
מדברי הפוסקים על שעת הגזירות
כתב הטור וז"ל: והאידנא רצו ונהגו להתענות לפיכך אסור לפרוץ גדר וכ"ש בדורותינו. הלכך הכל חייבין להתענות מדברי קבלה ומתקנת נביאים ומיהו כולם מותרים ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ואין צריך להפסיק בהן מבע"י.
משמע בהדיא בדברי הטור דבדורותיו היה בגדר יש שמד ואין שלום, ובכ"ז הוא מסיים דמותרים ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל, הרי לנו לכאו' דאף כאשר יש חיוב מצד הדין להתענות, מ"מ אין חיוב בכל חמשת העינויים ולהפסיק מבעו"י, והוא שלא כפי מה שנתברר לעיל ששני דברים אלו תלויים הא בהא.
ועי' בב"ח שכתב להקשות כן, ולכן ביאר דהא דפסק הטור דכולם מותרים ברחיצה חוזר על מה שכתב בתחילת דבריו 'והאידנא רצו', אך באמת בדורו של בעל הטור, ודאי היה חיוב להתענות ככל משפט תשעה באב, הפרמ"ג [אשל אברהם סק"ג] מרמז נמי לזה וכותב 'והשתא בעו"ה יש ג"כ גזירות, עיין טור בזה', ומסתמא כונתו לדיוק זה שכתב הב"ח, אך יתכן שבא להוכיח דאף שיש גזירות בכ"ז מותרין ברחיצה כמו דמשמע בפשטות הטור.
עוד מצאנו בשל"ה הק' והובא במג"א, דבעל נפש יחמיר על עצמו וינהוג בכל ה' עינויים לבד מחליצת המנעל כדי שלא יהא נראה כחוכא ואיטלולא, והובאו דבריו במ"ב ומוסיף שם בשעה"צ דהה"נ לענין התחלת התענית מבעו"י, ומשמע לכאו' שאין כונתו דוקא בזמן שיש גזירות וצרה, אלא כונתו על עצם זה שעקרו בזמן שאין צרה את ענין העינויים האלו, על זה אמר דבעל נפש יכול להתענות בזה כדין 'רצו'.
אך למעשה מי שאינו בעל נפש לא נפסק להדיא במ"ב שיש להתענות בזמן צרה, וזאת על אף שנוגע למעשה בכמה תקופות בדברי ימי בני ישראל, וצ"ע.
אך באמת יש לסמוך על הדיוק בדברי הטור הנ"ל דמשמע לכאו' דאף בזמן צרה אין חיוב להתענות כל הה' עינויים ולהפסיק מבעו"י, וביאור הדבר יש לומר, דכל המשמעות דבזמן דיש צרה הרי אין לקולות אלו על מה לסמוך אינו אלא מצד שכתבו הראשונים דקולות אלו הוא ע"י שלא קבלו אבותינו עליהם להתענות לגמרי.
אך יש לומר דלאחר בנין בית ראשון בטלה לגמרי תקנת הנביאים הראשונים להתענות, ותקנו חז"ל אז בכ"ז להשאיר ימים אלו כימי צום וכפי הכללים שקבעו, אך בכ"ז לא תקנו שוב כעין דאורייתא, ומחמת הטעם שכתב הר"ן דאין הציבור יכול לעמוד בזה, ובפרט שלא תקנו ככל החומרא הקודמת, וכמה קולות קבעו בדבר, א', דבזמן שלום אין צום כלל אלא להיפך ששון ושמחה, ב', בזמן שאין שלום ואין צרה הרי תלוי ברצון הצבור, ג', דאף בזמן שיש צרה נמי אין צריכים להתענות ככל חומרי תעניות ציבור אלא תלוי נמי ברצון הציבור.
והמעיין היטב בדברי הראשונים יראה שאין אנו מוכרחים לומר כמו שמובן בפשטות דרק בזמן שאין צרה שכל התענית תלוי ברצון הציבור אפשר לקבל על עצמו רק תענית של אכילה ושתי'ה, אלא אפשר לומר דכל עצם קבלת התענית לאחר בנין בית ראשון היה באופן כזה שהג' עינויים לבד מאכילה ושתי' תלוי נמי ברצון הציבור.
ולדוגמא עי' בלשון הריטב"א: ואף על פי שהיה ראוי שתעקר [התענית לגמרי] כיון שעל בית ראשון נגזרה והרי נבנה, [בכ"ז לא עקרוה] והטעם לפי שהיו יודעין שסוף בית שני זה ליחרב ושיהא גלות זה שאנו בו, ובנין בית שני לא חשיב להו כולי האי דליהוי נגדר הפרץ הראשון, ולפיכך לא עקרו גזירתן לגמרי, אלא אמרו כי בזמן שיש שלום כלומר שישראל שרויין על אדמתם ובית המקדש קיים יהיו לששון ולשמחה, ואם אין שלום שביהמ"ק חרב ויש שמד על ישראל דאיכא תרתי לגריעותא שיהו צום גמור מגזירת נביאים הראשונים, ואם אין שלום וגם אין שמד יהיה הדבר תלוי ברצון ישראל רצו ב"ד מתענין לא רצו אין מתענין כלל וכו', וגם זה אינו מחוור דודאי אחר שהורגלו בהם וקבלום עליהם אחר שלא היה שמד עליהם כבר נתקיים עליהם ושוב אין להם כח ורצון לבטלם שכבר רצו בדבר וקבלום, ומ"מ אין עלינו אלא כמו שרצו הראשונים, ר"ל שאין עלינו אלא איסור אכילה ושתיה אבל להפסיק מבעוד יום וליאסר ברחיצה ונעילת הסנדל לא קבלו עליהם וכשם שהיו רשאים לעקרם לגמרי היו רשאים לעקור מקצתן וכו', ומכל מקום אפשר היה לומר כי מעולם לא נתבטל מישראל לאחר החורבן תענית בתמוז וטבת כי האיך תכפל ותקום פעמים צרה ויהיו אוכלים ושותין בהם, אלא חומרי תענית הוא שנתבטלו מהם שלא יאסרו בהם אלא באכילה ושתיה ושלא יפסקו מבעוד יום, ורבי לא עשה בי"ז בתמוז אלא רחיצה אבל לא אכל ושתה, ועל הדרך הזה היה רוצה לעקור ט"ב כלומר מחומרי תעניות לפי שאף הוא היה ברצון דקרא על כולהו צומות כתיב בשוה, תדע שאלמלא כן האיך היה יכול לעקרו שהרי אין בית דין יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין, אלא ודאי אף ט"ב תלוי ברצון מגזירת נביאים, ולפיכך אמר שבקש (ב"ד) [רבי] לעקרו שלא לנהוג בו אלא בעינוי אכילה ושתיה כיחידים בעלמא ולא בתורת תענית צבור, וכדרך שבטל ג"כ מתמוז וטבת.עכ"ל
הנה מה שכתב הריטב"א דכיון שהיו רשאים לעקור כולו, יש להסתפק כנ"ל מה כונתו, האם מה שהיו רשאין לעקור היכי שאין צרה וכפי שנתבאר לעיל דבכה"ג תקנו חז"ל שיהא מותר לעקור, או אפשר לומר דכונתו על מה שהיו חכמים שבזמן בנין הבית יכולים לעקור לגמרי את התעניות וכמו שהוא מבאר דמצד הדין כיון דעל בית ראשון נתקנו וכבר נבנה, היו יכולים לעקור.
אף אפי' אי נימא דהריטב"א ודאי סבר דאין הקולות אלא מחמת שאין צרה, בכ"ז יתכן שהטור חולק וסובר אחרת, וכן אפשר להעמיס בדעת הרשב"א ורש"י שלא תלו שני דינים אלו באלו, והם סוברים כמבואר בתענית יא ב אין תענית ציבור בבבל אלא תשעה באב בלבד ואינו תלוי כלל בהא דיש שלום או אין שלום.
לסיכום:
• יש לסמוך על פירוש הראשונים ד'יש שמד' הכונה דוקא על גזרות להעביר את ישראל על הדת [ולפי"ז בימי שלטון הקומוניזם בברית המועצות היו צריכים להתענות כדין 'יש שמד'].
• אף אי נימא דהכונה לגזירה גשמית יש מקום לומר דלכל הדיעות היכי דלא רצו לקבל עליהם חומרות אלו אינו תלוי בהא דאם לא רצו אין צריכים להתענות כלל, אלא היכי שיש צרה מחוייבים להתענות אך עדיין החומרות תלויים ברצו.
• אף אם נימא דהרמב"ן והריטב"א אינם סוברים כך, בכ"ז אפשר לדייק מדברי הטור דלא סבר שתלוי בזה, ואפשר לומר דכל הראשונים שלא הביעו דעתם בזה הרי בפשטות סברי דאין תלוי זה בזה אלא הלכה פסוקה הוא בכל אופן דאין תענית ציבור בבבל אלא תשעה באב בלבד. וכן משמע מדלא התייחס המ"ב לזמן צרה, וכן אפשר לרמז בדברי הפרמ"ג.
אך בכל אופן 'וקרעו לבבכם ואל בגדיכם', ולא התענית עיקר אלא שבירת הלב, ובודאי שעת צרה הוא ליעקב יש להתחזק בחלק התשובה והתעוררות בתיקון דרכינו, וכמו שכתב הרמב"ם [תעניות א א] יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר: והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'.
יעזור השי"ת ואל ישמע עוד שוד ושבר בגבולינו, ויראה בעניינו וישלח את משיחינו, גאולה שלימה וכוללת לכל בני ישראל להשרות שכינתו בתוכינו, השתא בעגלא במהרה בימינו.