ראיתי בנותן ענין להציג בזה מאמר מפרי עטו של עורך עלון דאצ'ה, הרב יצחק ברוך רוזבלום שליט"א, המעורר נקודות חשובות לעיון במטבע תפילת 'נחם'. לתשומת לב החברים שיחי' ולדיונם. (לקוח מאתר 'דאצ'ה').
גדרה של תפילת נחם
יצחק ברוך רוזנבלום | י' אב ה'תשס"ט
לברכת בונה ירושלים שבשמונה עשרה יש נוסח מיוחד לתשעה באב, הכולל הוספת התפילה "נחם…" וחתימה ב"מנחם ציון ובונה ירושלים". בני ספרד מברכים בנוסח זה בכל תפילות היום, ואילו בני אשכנז – בתפילת המנחה בלבד.
מקורו של נוסח זה בדברי הירושלמי (ברכות ד, ג ותענית ב, ב): "אמר רב אחא בר יצחק בשם רבי חייא דציפורין: יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע. מהו אומר? רחם…". נוסח הירושלמי עניינו אמנם בבקשת רחמים ונוסחנו בבקשת ניחומים (וראה להלן), אך לבד מזאת בסיס שני הנוסחים זהה.
אלא שניתן לראות בנקל שמנהגנו כיום אינו נובע מתוך קבלה הלכה למעשה את דברי הירושלמי. ראשית, בירושלמי שם עלתה השאלה היכן יש לקבוע הזכרה זו, והובא על כך הכלל: "כל דבר שהוא לבא – אומרה בעבודה, וכל דבר שהוא לשעבר אומרה בהודאה". ניתן לדון אם לאור כלל זה מקום ההזכרה הוא בעבודה או בהודאה, אך בלי ספק לדעת הירושלמי אין מקומה של הזכרה זו בברכת ירושלים.
וראה לשון הרי"ף (סוף תענית), אחר שהביא דברי הירושלמי: "ונהגי עלמא למימרה בבונה ירושלים, וסמכי אהאי דאמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: אף על פי שאמרו שואל אדם כל צרכיו בשומע תפלה, אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין אותה ברכה – אומר". הותרת הדבר ביד מנהג העולם, בניגוד להוראה מפורשת בירושלמי, מורה בבירור שלא הלכה פסוקה לפנינו.
גם מנהג בני אשכנז (הביאו הרמ"א, סימן תקנז) להוסיף 'נחם' בתפילת המנחה בלבד מלמד שלא נפסקה הלכה כירושלמי, שאלמלי כן, אילו אמירת נחם היא מפני ש"צריך להזכיר מעין המאורע", מה מקום יש לחלק בין התפילות. וכתמיהת הרא"ש (תענית פרק ד, סימן לד): "כל ימי תמהתי למה נהגו שאין אומרים נחם אלא בתפלת המנחה? כיון דקאמר "יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע" מסתמא בכל התפלות קאמר – ערבית שחרית ומנחה – כמו ראש חודש, פורים ותענית".
נראה לומר שהזכרת מעין המאורע בתשעה באב לא נהגה בבבל, כפי שניתן ללמוד מכך שלא הוזכרה תפילה זו בתלמוד הבבלי כלל. גם בשבת כד, א, בברייתא המפרטת את כל הימים שיש בהם הזכרה מעין המאורע, נזכרו ה"תעניות" באופן כללי, כשהמדובר על תפילת עננו, ולא נזכר תשעה באב. כנראה שבבבל הסתפקו בנוסח הכללי של התעניות לקיום ההלכה שיש להזכיר מעין המאורע.
אם כנה השערתנו מובן מדוע הלכה למעשה לא נפסק כירושלמי שיש להזכיר מעין המאורע בתשעה באב, בעבודה או בהודאה. אלא שמכל מקום רָוַח המנהג להרבות דברים בברכת ירושלים בעקבות האבלות, ולצורך מנהג זה נבחר נוסח מן המוכן – ההזכרה שלדעת הירושלמי.
לפי זה מתבארת יפה סיבת חילוף הלשון מ'רחם' שבירושלמי ל'נחם' שלפנינו. תוכן הנוסח שבירושלמי מקביל בעיקרו לתוכן 'יעלה ויבוא', בפירוט חורבנה של העיר, והוא מתאים אם כן להזכרות שמעין המאורע. נוסחנו בא כמנהג לציין בתפילתנו את האבלות ובעבור כך מתאימה בקשת נחמה (השתלשלות חילופי הנוסחאות סוכמה יפה במאמרו של י' גרטנר: 'תפילת נחם, שעת נחמה והקראים', סיני, פט, עמ' קנז, וראה הצעתו שם).
על פי זה תובן הוראת הרמ"א (שם) בשם מהרי"ל שהאוכל בתשעה באב (קטן, חולה או בעל ברית בת"ב שנדחה) אומר נחם בברכת ירושלים. הגר"א בביאורו הבין שהוראה זו היא על סמך הדימוי ליום הכפורים, שבו הנאלץ לאכול מזכיר יעלה ויבוא, ומעיר שהדימוי אינו נכון, שהרי הברייתא בשבת שם מלמדת שאין הזכרה בברכת המזון אלא ביום שיש בו מוסף. אלא שלדברינו תפילת נחם אינה הזכרה מעין המאורע, אלא תוספת דברי ניחומים בעקבות האבלות, ואלו אינם במסגרת הדיון שבברייתא שם. אם כי לאור זאת יש להבין כיצד אנו מוסיפים מדעתנו על נוסח ברכת המזון (וראה עוד בהגהות פעולת שכיר לספר מעשה רב, סימן רא).