בב"ב קכא, וסוף תענית
"רב דימי בר יוסף אמר רב נחמן יום שכלו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דיבור עם משה שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם וסמיך ליה וידבר ה' אלי לאמר אלי היה הדיבור"
הרשב"ם מביא מהמדרש שכל שנה בט' באב נכנסו לקבר, ובשנה זו ג"כ נכנסו, ולא מתו, וחשבו שמא טעו בחשבון, ועד ט"ו באב נכנסו לקבר עד שבא טו באב ונתמלא סיהרא, וכיון דאיתמלי סיהרא אמרו ביטל הקב"ה אותה גזירה קשה מעלינו ועשו משתה ושמחה ויו"ט, עכת"ד הרשב"ם.
ולכאו' צ"ע, שאם חשבו שטעו בחשבון עד טו באב ורק בסוף נתברר שלא טעו, אז לכאו' נתברר ג"כ שיום השמחה צ"ל ביום שנתבטל הגזירה שהוא בט' באב, ולא בט"ו. כ"ש למאי דכתב בגמ' שלא היה הדיבור עם משה כל אותם השנים כיון שזה ודאי נפסק עם ט' באב ולא בט"ו, וצ"ע.