בגמ' יומא ט: איתא "אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם".
וצ"ב אם עסקו בגמילות חסדים איך היה שנאת חינם ביניהם?
התירוץ פשוט, ומי כדורינו- דור הגמחי"ם- יודע זאת- במקום לעסוק באהבת הזולת עסקו במצוות גמילות חסדים. כחפצא של מצווה. (לא כתבתי שעסקו רק בארגונים וכד' שלא לש"ש, אלא אפי' לש"ש אבל כחפצא של מצוה ולא בעבודה לאהוב את הזולת).
וע"כ במה שיש גמ"ח עוסקים, ארגונים, פעילות וכד'. אבל סתם להעביר ילד את הכביש, לעזור למישהו להעלות את העגלה לאוטובוס, לקחת טרמפ וכו' וכו' מה פתאום. מה יש לי ממנו.
ענין האהבה לכל אחד מישראל הוא להרגיש שהוא חלק ממני, כמו שמבוגר כולל ב'אני' שבו גם את אשתו וילדיו, כך צריך לגדול באופן שיוכל לכלול בתוכו אומה שלימה.
אז, ממילא לא יצטרך להתגבר בשביל לעזור למישהו כי זה יהיה אוטמטי. הרי אם אחד פוגש את אחיו באמצע הדרך, הוא לא מתגבר ועוצר לו טרמפ, אלא בטבעיות שמח לעזור לו.
א"כ, צריך לומר שעיקר העבודה היא לא להתגבר ולעשות חסד, אלא לשנות את הפנים ששלא להרגיש זר כלפי השני. ממילא אז ישמח לעזור.
שמא זה ענין שנאת חינם, הרי אין מישהו ששונאים 'סתם'. אלא הרגשת הזרות הטבעית הזו היא ה'שנאת חינם'. שמא.
ועוד הארכנו במק"א מעין זה. עיי''ש. viewtopic.php?f=7&t=1334&p=8282&hilit=%D7%99%D7%A7%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%94#p8327