"משבח אני את העצלנים" קבע רבי אליעזר ודומה שקלע לאופיי. לא איש של טלטלות אנוכי ואת ימות החול כמו את שבתות ומועדי ישראל אני מעדיף לעשות במחיצת קורות ביתי ובני משפחתי. יוצאת מן הכלל היא הזמנה מאת דודי, אדם מלא וגדוש שהסעודה במחיצתו היא חוויה אינטלקטואלית מובהקת.
הדוד, מלבד היותו איש רוח והוגה דעות, מכהן כרב קהילה דתית לאומית חרף היותו חניך ישיבות חרדיות, ומתגורר בבית רחב ידים, כך שהשהות בביתו למשך השבת משתלמת מכל הבחינות.
זוהי הסיבה שהזמנתו לשבות יחד עימו את "שבת חזון", נענתה על ידי בחפץ לב.
אם את הסעודה הראשונה העברנו בשיחות על דא ועל הא הרי שבסעודה השניה ניתן האות, והרב, שמלהטט כל העת על הגבול הדק שבין העולמות, מצא בי בן שיח ראוי ושיתף אותי בתובנותיו על ימים אלו.
"לדעתי", קבע הרב, "רפתה האבלות. אני כשלעצמי כבר שנים רבות אינני מתפלל בבתי הכנסת של חניכי הישיבות, אבל מדיווחים שאני מקבל אני מבין שקשה היום למצוא מי שבאמת מתאבל על חורבן ירושלים. אני יודע שהמשגיחים ערים לדבר, ובשיחותיהם בימים אלו הם תולים את קהות החושים בליבנו, שהפך ללב של אבן, והם תובעים מקהל מאזיניהם לחדור ללבם פנימה ולשתף עצמם בצער השכינה ובכך לשוב ולחוש צער ואבל. לדעתי הסיבה עמוקה הרבה יותר:
רפתה האבלות.
חלק גדול ממה שבעבורו התפללנו אלפיים שנה כבר קיים, וגם אם לא נודה בכך בפומבי זוהי הרגשתו הפנימית של כל אחד מאיתנו.
קח לדוגמא את הנוסח שאנו אומרים בתפילת "רחם" המתאר את ירושלים האבלה מבלי בניה והחרבה ממעונותיה.
אם הסתובבת באגן העיר העתיקה בשנים האחרונות בטח שמת לב לתנופת בניה חסרת תקדים בכל האזור, כך שדיבור על עיר אבלה וחרבה ניתן להאמר בתפילה אך אינו מתיישב על הלב.
גם רמת החיים, יישוב הדעת ושלוות הנפש, לה זוכים מרבית מי שבחרו להקדיש את ימיהם לחיי הרוח מוסיף שמן למדורה ומקשה עלינו לחוש צער בימים אלו.
הרמב"ם כותב ביד החזקה בפרק י"ב מהלכות מלכים: "לא נתאוו הנביאים והחכמים ימות המשיח... אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל", וזה בדיוק מה שעושה היום כמעט כל אברך ממוצע. כך שלדעתי ניתן בהחלט לומר כי "רפתה האבלות".
אני לא רוצה להיכנס לוויכוח הישן האם אנו בימי "אתחלתא דגאולתא", כדעתו של הראי"ה קוק או בסוף הגלות כהגדרתו של "החזון איש", מה גם שלדעתי זוהי הגדרה סמנטית ולא מעבר לכך. גם "החזון איש" מודה כי אלו סממנים של קץ הגלות, וגם הראי"ה קוק מסכים כי הגאולה השלמה עדיין לפנינו, כך שהמחלוקת ביניהם איננה גדולה כפי שניתן היה לשער. מה שאני רוצה לומר הוא שהלב שלנו מרגיש כי אנו נמצאים בימים גדולים, בהם מתרחשים דברים גדולים, ומכיון שכך הלב כבר לא מתאבל כפי שהתאבל בכל הדורות.
קראתי לא מזמן שרכבת ישראל מתכוונת להמשיך את הקו המהיר ירושלים – תל אביב עד לקארדו שבתוככי העיר העתיקה, מה שיאפשר הגעה מהירה וחלקה של מתפללים כמעט מכל רחבי הארץ. אני יודע שרוב האנשים שקראו את הידיעה שמחו על כך שיתאפשר להם לבוא לכותל המערבי בנוחות ובמהירות. אני לעומתם רואה זאת כהכנה ממשית לקראת הגאולה. זוהי הרכבת שתביא את עולי הרגל בקרוב ממש מכל קצוות הארץ אל הר ה'.
"אני מוכרח לציין" הוסיף דודי "שאין לדבריי כל השלכה מעשית, יחד עם זאת אני סבור שהדבר לא מפחית בכהוא זה מחשיבות העניין. השקפה חשובה לעיתים לא פחות ממעשים ועל כך יסכימו משני עברי המתרס".
האמת היא שלכיוון מחשבה מפתיע שכזה לא ציפיתי. הדברים היו נראים לי זרים ורחוקים. קשה למצוא נחמה בבניין אבנים כשהעיקר חסר מן הספר. "לא התפללנו אלפיים שנה בשביל הקניון בממילא" התרסתי, ונזכרתי בסיפור על יהודי שהופיע במעונו של "החזון איש" כשהצעה בפיו: ביטול ארבעת התעניות בנימוק שכעת שכבר קמה המדינה אין צורך להתענות. "החזון איש" השיב לו בסבלנות שאין בנו כוח לבטל תקנות קדומות ומכיון שכך עלינו להמשיך במסורת אבותינו. כשיצא הפטיר למקורביו: "אלפיים שנה התפלל היהודי הזה בשביל שבן גוריון יהיה ראש ממשלה".
דודי, לעומת זאת, טען בתוקף כי בנינה הפיזי של ירושלים אינו ענין של מה בכך. חלק גדול מחזון הנביאים בא לידי ביטוי בדברים ארציים. "קח לדוגמא את נבואת זכריה: "עד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלים... ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחבותיה" חזון ארצי לכל הדעות, אך כזה שמשקף את תקומתו של העם השב מהגולה. כך גם בכל הנוגע להתפתחותה של ירושלים. נכון שמדבר על עץ ואבן, אך שגשוג כביר כל כך לאחר אלפיים שמות שיממון, מהווה לכל הפחות סמל לתחייתנו אם לא מעבר לכך.
מכיוון שתאוות הניצוח איננה בוערת בי, הודיתי לדודי על דבריו המהפכניים וסיימתי את הדיון המרתק בנקודה זו. ימים ספורים לאחר מכן הבשילה בי ההכרה אותה פרשתי בפני דודי.
"לעניות דעתי", פתחתי את שיחת הטלפון עם הרב שהתפנה מעיסוקיו כדי לשמוע את דעת אחיינו, "אכן רפתה האבלות מחד, אך תקפה האבלות מאידך. רפתה אבלות החומר, אך תקפה אבלות הרוח. בכל הנוגע לחומר, מרכיב חשוב בגאולה לכל הדעות, אכן רפתה האבלות. תחינותינו ובקשתינו מזה כאלפיים שנה כמעט ומתממשים מול עינינו. קחו לדוגמא את חזון זכריה המובא לעיל. אם יצא לכם פעם לעבור ליד בית אבות ירושלמי או ליד גינת משחקים הרי שחזיתם במו עיניכם במימוש החזון.
מאידך בכל הנוגע לגאולת הרוח דומה שתקפה האבלות. אנו מתמודדים, לצערנו שלא בהצלחה יתרה, עם ניסיונות קשים ומרים. הרחוב הישראלי נמצא במצב ירוד, והפרהסיא הישראלית זועקת בעצם הווייתה מרידה במלכות שמים. גם החומר האנושי, תשתית קיומנו, נמצא בצלילה מתמדת. יעידו על כך כל העוסקים עם בני הנוער. אם בעבר התהליך של ירידת הדורות היה מתון יחסית, הרי שכיום כל שלש שנים מתחלף לו דור, גרוע בהרבה מקודמו".
למזלי הרב, דודי הסכים עם דבריי. "המצב בו אנו חיים מורכב למדי, כך שבהחלט אפשר לדבר על שני תהליכים הפוכים המתרחשים בו זמנית.
בניגוד לאנשים אחרים המאמצים גישה פשטנית" המשיך "אני סבור כי הבנת התהליך המתרחש במאה השנים האחרונות הוא קשה מנשוא. בניגוד לטבע האנושי המעדיף לצבוע הכל, אבל הכל, בצבעים ברורים, אני סבור שלא הכל שחור, ולא הכל לבן".
מכיון שגם אני אינני יודע פשרו של דבר, ומה המכוון האלוקי בתהליכים אלו אינני יודע מהן ההשלכות הנדרשות. מכל מקום את אשר רואות עיני אומר: רפתה אבלות החומר אך בד בבד תקפה גם תקפה אבלות הרוח.
דומה שהפעולה היחידה שעלינו, בני התורה, לנקוט היא יציקת הרוח לתוככי החומר.
למרבה הצער זוהי משימה לגמרי לא קלה בהתחשב במצבו של עולם התורה בשנים האחרונות. כל מי שעד לתהליכי העומק העוברים על עולם התורה בשנים האחרונות יודע כי אבחנה זו של גאולת החומר וגלות הרוח נכונה גם ביחס לעולם הישיבות, אם כי בהתאמות הנדרשות.
דוגמה קטנה לדבר: הרשמים. ולא, אין כל צורך בהשמעת תירוצים מכל סוג. המדיניות של הישיבות בהפעלת הרשמים ובדרכי הפעולה שלהם מביאה לשיא חדש את עומקה של גלות הרוח יחד עם גאולת החומר, הרבה חומר.
יבורכו אם כן כל העוסקים בגאולתה של הרוח. אלו המפיחים טל תחיה בעצמות היבשות, הקוראים לחדירתה של הרוח למעמקי החומר.