פורום אוצר החכמה

מפורש בגמ' וכן בראשונים דקי"ל באבילות הלך אחר המיקל וקאי גם על אבלות דת"ב.
ולאידך גיסא מסוף תקופת הראשונים ואחריהם בעלי המנהגים עד לאחרונים, נראה מהם שכל חומרה מתקבלת בברכה ובכל פלוגתא וספק מחמירים, וכן מצינו לשונות רבותינו בענינים אלו כשמעיקר הדין מותר, מ"מ המחמיר תע"ב.
וצ"ע.

בגלל שזו אבילות דרבים מעמידים את הדבר על עיקר הדין. ויש תשובה בענין ב'אגרות משה'.

חכם באשי כתב:בגלל שזו אבילות דרבים מעמידים את הדבר על עיקר הדין. ויש תשובה בענין ב'אגרות משה'.

אתה יכול להסביר בבקשה מה ענית?
והיכן האגרות משה שציינת?

עקרונית, אתה צודק. לא עניתי על שאלתך. מצטער.

(התכוונתי לאגרות משה, יו"ד, ח"א, סי' רכד, ובעיקר בד"ה 'ובאבלות דתשעה באב'. אבל אין שם תשובה לשאלתך).

אף על פי שהרבה דברים התרנו בזה מכח ההלכה אין לו לאדם להקל ראשו בכך וכל המחמיר על עצמו ומרבה באבלות הרי זה משובח
(מאירי תענית ל ב)

ילמדנו ר' למד, היכן מפורש דהלך אחר המקל קאי גם אאבלות דט"ב?

בשם אחד מגדולי ישראל שמעתי, כי למרות שבדיני אבלות תמיד נוקטים לקולא אפילו כב"ש וכב"ה, אעפ"כ בדיני תשעת הימים מצאנו שמחמירים. והסיבה לכך היא, שמכיוון ואחז"ל "כל שלא נבנה ביהמ"ק בימיו כאילו נחרב בימיו", נמצא אפוא כי כל שנה, וכך גם כל יום מתשעת הימים (שנקבעו לאבילות זו) הרי זה כאילו ברגע זה נחרב בית המקדש, וכך גם ברגע שלאחריו, אם כן בכל רגע זו אבילות חדשה, ואין מקום להקל כבכל אבילות הנמשכת שבעה ימים שמפני אריכותה מקילינן, שכן בנידו"ד אין זה אבילות ארוכה כי אם מתחדשת.