פורום אוצר החכמה

תוך כדי דיבור כתב:כלום לא השגחת בכך שתבניתה הספרותית של קינה זו מיוסדת על פיוטו של ריה"ל "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך"? המבנה והסיומת של החריזה ב"שאלי שרופה באש", כמו גם בכל קינות ה"ציון" זהות להנ"ל ועל כן נסמכו אליה.

מספר טורי הפיוט - כמספר הטורים בפיוטו של ריה"ל, אבל עניינו-אחר. זוהי קינה על שריפת התלמוד בפאריס בשנת 1244, והנמענת היא התורה. אך מעניין: לולא ידענו באילו נסיבות נכתב הפיוט, יכולנו לפרשו כ"ציונים" האחרים, מפני שרק בטורים אחדים נמצא פנייה מפורשת לתורה, ואף בהם ניתן להבינה במטאפורה. פנייה מפורשת אחת מצויה בטור 16: "ואשאל היש תורה חדשה, בכן שרפו גלילייך", ופנייה עקיפה - בטור 6: :"איבה נתונה באש אוכלה תאוכל באש בשר". משמע הפנייה האחרונה הוא איך ייתכן, שהתורה הנתונה באש מן השמיים, תהיה שרופה באש אנשים, אבל ניתן לפרש את הטורים הללו כמתארים את המציאות הגלותית ו"תורה" - שם נרדף לציון. בשאר הטורים, כיוון שאין זיהוי הנמענת מוחלט, ניתן לזהותה בציון, כמו, למשל, הטור הפותח: "שאלי, שרופה באש" יתבאר כתיאור ירושלים העולה בלהבות או השרופה (השווה: תהלים ע"ד, 7-8 "שלחו באש מקדשך... שרפו כל מועדי אל בארץ" וכן גם תהלים ע"ט, 5: "תבער כמו אש-קנאתך").
התייחסות קונקרטית אל האירוע הממשי - נמצא בטורים 20-19. צריך לציין, שהפייטן אינו מקונן על תורה מסוימת, אלא על דת ישראל, שרצו לאבדה. יוכיח הטור: "תחת המעיל תתכס סיני לבושך בשק" (14). סיני כמקום שבו נתקדש ישראל לעם .

טורים רבים מזכירים את פיוטו של ריה"ל - כטור הפתיחה וכמו הצירוף "ויתאונן כתנים" (טור 5) ובן "אוריד דמעות" (טור 15), הזכרת משה ואהרן בהר ההר (טור 16) ועוד. החרוז המבריח ממיר רַיִךְ ב- לַיִךְ ויש בכך כדי להעצים את היללה המתלווית לקינה, ואולי גם לרמוז ללילה. ואכן במרכז הפיוט נמצא חילופי אור-בחושך ("הולכים חשכים ואין נגה" (3), "ויגיה לחשכך ויאירו אפלייך" (34). הלמ"ד מצויה לרב גם בתוך הפיוט (צלליך (25), חליליך (27), חליליך (28), אלי ואליך (29), כלוליך (30), תלוליך (31), יש בכך לאשר את הרמיזה ללילה.

גם קינת "ציונים" זו מסיטה עצמה מקינה אל כוח ואל נחמה (בטורים 34-32).
פיוט זה הוא איפא בחינת יוצא מן הכלל המעיד על הכלל: אף-על-פי שאין נמענתו ציון, העיר או הארץ, כבשאר ה"ציונים", הרי בכל זאת נכלל הוא בתוכם, משום שזיקתו לתשתית האב ישרה וגלויה

מגיב ומניב כתב:לע"ע אני מסתפק בתשובתו של החכם הנ"ל, ותוכ"ד כדיבור דמי.

מגיב ומניב כתב:משום מה רק זה עתה -לאחר כדי דיבור ראיתי את דבריו האחרונים של תוכ"ד, ותשו"ח לו. אם כי איני מבין היכן מצא פיסקא או בית אחד שיש לו רק המשמעות הרחבה של ציון, הרי זה מוסב על התורה-התלמוד ביחוד, ומתפרש על זה היטב, וא"כ הא מנא ליה לפרשו גם על חורבן ירושלים.

אגב, אחד הבתים הוא: אל תוך רחובה כנדחת ושרפו שלל עליון אשר תמאס לבוא קהליך. בקינות קול ברמה שתח"י לא עמד על כך, ולא חפשתי באחרים, הכונה היא לדין המבואר במתני' סנהדרין שילהי פרק חלק דכתבי הקודש יגנזו, וילפינן לה בגמ' מ'שללה' ולא שלל שמים.

מגיב ומניב כתב:לזקן ששכח, כנראה שכח כבודו שמשמעות 'מסתפק' איננה דוקא מלשון ספק ואיבעיא, אלא גם מלשון סיפוק, וזו היתה כונת דברי. ואגב, זה באמת מעניין ששתי משמעויות אלו-שלכאורה סתראי נינהו-יוצאות ממלה זו, שכן המסופק אינו במצב של סיפוק עצמי, והרי אמרו 'אין שמחה כהתרת הספיקות', (ואולי מומלץ לפתוח אשכול על המקור הראשוני של הדברים?), ומכלל כן אתה שומע שהמקושר ואסור באזיקי הספיקות אינו שמח, ועיין.

תוך כדי דיבור כתב:כלום לא השגחת בכך שתבניתה הספרותית של קינה זו מיוסדת על פיוטו של ריה"ל "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך"? המבנה והסיומת של החריזה ב"שאלי שרופה באש", כמו גם בכל קינות ה"ציון" זהות להנ"ל ועל כן נסמכו אליה.

מגיב ומניב כתב:דומה כי מובאתו של 'תולדות אדם' אינה צולחת את גדרות 'נתיב', ולכן אודה לו מאוד אם יעתיק לכאן הדברים באיזו צורה.

מגיב ומניב כתב:לע"ע אני מסתפק בתשובתו של החכם הנ"ל, ותוכ"ד כדיבור דמי.

דומה כי מובאתו של 'תולדות אדם' אינה צולחת את גדרות 'נתיב', ולכן אודה לו מאוד אם יעתיק לכאן הדברים באיזו צורה.