מקדש שני מפני מה חרב? - מאמר

[נוטר הכרמים]

ביאורו המחודש של הנצי"ב: היה שפיכות דמים לרוב בבית שני, רק במחשבת מצוה
איתא ביומא (ט, ב),

מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו, עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים... אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות, עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים.

כתב הגאון הנצי"ב בספרו מרומי שדה, וז"ל,

ויש לדעת דבאמת היה שפיכות דמים לרוב בבית שני, כמו שכתוב ביוסיפון, ובמס' גיטין דף נ"ז ובעבו"ז דף ח' ב'. אלא שלא היה שפיכות דמים אלו במחשבת איסור, אלא רק במחשבת מצוה, והיינו שחשבו זה את זה לצדוקי ואפיקורס ומסור שעל פי דין מורידין אותם. ומה גרם לחשוב הכי, רק מסיבת השנאת חנם, ומשו"ה כשראה את חבירו עובר עבירה, לא שפט אותו שהוא עשה רק משום תאוה וכדומה, אלא משום שהוא אפיקורס ורשאי ומצוה להורגו, משא"כ במקדש ראשון היה השפיכות דמים פשוטו כמשמעו לעשות רציחה, ומשו"ה מסיים התנא רשעים היו אלא שתלו בטחונם בהקב"ה כו', וקאי על מקדש ראשון. ולכאורה מאי שייטא לדברים אלה כאן, אלא משום דמחלק בין מקדש ראשון למקדש שני בענין שפיכות דמים, דבמקדש שני לא נחשב לחטא אלא השנאת חנם שהביא לידי שפיכות דמים, ובמקדש ראשון חשיב שפיכות דמים משום שבכוונה עברו על איסור רציחה. ויהיה קשה הלא גם במקדש ראשון תלו בטחונם בהקב"ה, אלמא שכיוונו לשם שמים. וע"ז קאמר דלא כן הוא, אלא רשעים היו, והרגו זה את זה ברשעות, אלא שתלו בטחונם בהקב"ה.

ועוד המשיך וביאר עד"ז את דברי הגמ' בסמוך, רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרווייהו, ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קצם, וז"ל,

נראה לפרש שידעו במה שחטאו מחמת רשעות, וע"כ כאשר הגיע עונשם שבו להקב"ה ונתגלה קצם, משא"כ בבית שני לא נתגלה עונם שלא ידעו מה חטאתם, שהרי באמת היו יראי ה' ועוסקין בתורה, אלא שלא כיוונו להאמת, משו"ה לא נתגלה קצם שהרי עדיין שנאת חנם גבר בארץ.

שיטתו זו של הנצי"ב בביאור ענין חורבן בית שני נתבארה גם בספר תשובותיו משיב דבר (ח"א סימן מד), בתשובתו הידועה אודות פירוד הקהילות, וז"ל בתו"ד,

והנה המעריך הורו והוגו עצה להיות נשמר מדור זה להפרד זה מזה לגמרי כמו שנפרד אברהם מלוט, במטותא מן המעריך עצה זו קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה, הן בשעה שהיינו באה"ק וברשותנו כמעט בבית שני נעתם ארץ וחרב הבית וגלה ישראל בסבת מחלוקת הפרושים עם הצדוקים וגם הסב מחמת שנאת חנם הרבה ש"ד מה שאינו מן הדין היינו בשעה שראה פרוש שאחד מיקל באיזה דבר אף על גב שלא היה צדוקי כלל אלא עשה עבירה, מ"מ מחמת ש"ח היה שופטו לצדוקי שמורידין אותו, ומזה נתרבה ש"ד בהיתר ולשם מצוה בטעות וכבר רמז ע"ז בתורה (ס' במדבר סי' לו מקרא ל"ד) כמבואר בהע"ד והר"ד, וכ"ז אינו רחוק מן הדעת להגיע ח"ו בעת כזאת ג"כ אשר עפ"י ראות עיני א' ממחזיקי הדת ידמה שפלוני אינו מתנהג עפ"י דרכו בעבודת ה' וישפטנו למינות ויתרחק ממנו ויהיו רודפים זא"ז בהיתר בדמיון כוזב ח"ו, ושחת כל עם ה' חלילה זהו אפילו אם היינו בארצנו וברשותנו.

וראה עוד בהרחבה בדבריו בהעמק דבר בפתיחה לספר בראשית.

[נוטר הכרמים]

הוכחות לדברי הנצי"ב שהיה שפיכות דמים לרוב בימי בית שני

והנה כדברי הנצי"ב שבימי בית שני היה גם שפיכות דמים לרוב, נמצא להדיא בלשון רש"י בפירושו לדניאל עה"פ (יא, ל), וּבָאוּ בוֹ צִיִּים כִּתִּים וְנִכְאָה וְשָׁב וְזָעַם על בְּרִֽית קוֹדֶשׁ וְעָשָׂה וְשָׁב וְיָבֵן עַל עֹזְבֵי בְּרִית קֹֽדֶשׁ, וז"ל, ויתן לב ויתבונן שעזבו ישראל ברית (ודת) קודש, ותרב שנאת חנם ומחלוקת בבית שני כמו שכתוב בספר יוסיפון וישפכו דם נקי, ועל זאת יבטח וידע שיצליח ויפר את בריתו מעמם ויתגרה בם.

וכן ביאר בפי' מצודת דוד את הכתוב בזכריה (יא, ו), כִּי לֹא אֶחְמוֹל עוֹד על יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ נְאם ה' וְהִנֵּה אָנֹכִי מַמְצִיא אֶת הָאָדָם אִישׁ בְּיַד רֵעֵהוּ וּבְיַד מַלְכּוֹ, וז"ל, כי לא אחמול עוד - ר"ל זה יהיה לרמז על ישראל שהמה צאן מרעיתו ית' ומעותדים הם להריגה בחורבן הבית השני ולא אחמול עוד עליהם מעתה: ממציא את האדם - את בני ישראל אזמין כל איש מהם ביד רעהו הקם עליו וביד החפץ להשמידו וכן היה בסוף בית השני שמלכיהם השמידום והפריצים נלחמו זה בזה כמוזכר ביוסיפון.

ואכן כך נתפרש להדיא בדברי חז"ל, איתא בראש השנה (לא, א), אמר רבי יוחנן ששה חדשים נתעכבה שכינה לישראל במדבר... וכנגדן גלתה סנהדרין, מלשכת הגזית לחנות. ופירש"י, מלשכת הגזית לחנויות - חנויות עשו להם בהר הבית וישבו שם, לומר שלא דנו דיני נפשות, דחזו דנפישי רוצחים, כדאמרינן בסנהדרין (מא, א), וכל הנך גליות דסנהדרין - דבית שני קאמר

[נוטר הכרמים]

היו גם עבירות של עבודה זרה וגילוי עריות שבודאי לא נעשו במחשבת מצוה

אולם באמת נראה להרחיב היריעה, ולהוכיח שבתקופת חורבן בית שני היו גם עבירות של עבודה זרה וגילוי עריות לרוב, ומאחר שכך, הלא שישובו של הנצי"ב כי עבירת שפיכות דמים נעשתה במחשבת מצוה, לא יספיק ליישב עבירות אלו שבודאי לא נעשו ב'מחשבת מצוה', ומחמת שחשבו זה את זה לצדוקי ואפיקורס ומסור שעל פי דין מורידין אותם.

על עבירות דומות לעבודה זרה דהיינו מינות ואפיקורסות בימי חורבן בית שני, כתב הג"מ יונתן אייבשיץ זי"ע בספר יערות דבש (ח"א דרוש י), וז"ל בתו"ד, ו

דרך זרה היא מי שאומר בבית שני לא היה עון נמצא ביניהם כלל, היש עון גדול מהאפיקורסים שכפרו בתורה שבע"פ ובהוראת סנהדרין שיושבים על כסא ה' ואלקים נצב בעדתם, ובזה רבו כמו רבו בשיטות צדוקים, ביתוסים, כת יהודא הגלילי, וכת שהיו שוכנים ביערות ומדברות , והכל היה נגד רצון חכמי ישראל הפרושים, כי לא קיימו מצות רגלים ומועדי ה', ורבים מכתות שלא נשאו נשים כלל, ויתנהגו כמשפט אחים ואחיות אצל הנוצרים ועובדי כוכבים קדמונים, כי מאתם למדו עובדי כוכבים לעשות כמותם, ורוב מהכתות שפקרו בהשארת הנפש ותחית המתים, היש לך עון גדול מזה, ומה צריך חלי רע ומר יותר, עד אשר הכהן הגדול שהיה בשנה ההיא שנחרב הבית היה איש צדוקי כמו שכתב יוסף בן גוריון בספרו לרומיים, תפח רוחיה דהאי כהן און ימח שמו אשר כך עלתה בשנתו, ואיך היה צום נבחר, עת רצון לה' להתמלא רחמים על ישראל ולהנחם מהרעה, אם איש צורר ומתעב כזה בא הקדש פנימה.

על עבירות של גילוי עריות שהיו נפוצות מאוד בתקופה ההיא אנו למדים מתוך דברי המשנה בסוף מסכת סוטה (פ"ט מ"ט), משרבו המנאפים פסקו המים המרים ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן שנאמר לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם וגו'.

הרי לנו שבתקופתו של ריב"ז בתקופת חורבן בית שני נפוץ מאוד החטא של גילוי עריות, וגירסת רבינו תם בספר הישר (חלק התשובות סי' כ אות א, והובא במקצתו בתוס' שאנץ סוטה ו, ב) משרבו המנאפים בגלוי. וכן הוא בלשון הרמב"ם הל' סוטה פ"ג הי"ט: לפיכך משרבו המנאפים בגלוי בבית שני בטלו הסנהדרין את מי המרים.

יתירה מכך, נראה רחוק מאוד לומר שהרציחות ושפיכות הדמים בתקופת חורבן בית שני היו כולם על רקע של 'לשם שמים' – 'במחשבת מצוה, שחשבו זה את זה לצדוקי ואפיקורס ומסור שעל פי דין מורידין אותם', כי הרי הרציחות נעשו ע"י בריונים וסיקריים שכפי הנראה היו מכת הצדוקים והביתוסים שונאי החכמים.

ולכאורה בסביבות אותה התקופה – סמוך לימות החורבן - נשנתה גם ראשיתה של המשנה בסוטה שם, משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה, משבא אליעזר בן דינאי ותחינה בן פרישה היה נקרא חזרו לקרותו בן הרצחן. ובתוס' יו"ט שם, ורצחן מפורסם היה כדאמרי' בעלמא בפ"ב דכתובות דף כ"ז אדתנן ע"י נפשות אסורה כגון אשתו של בן דינאי, ופירש שם רש"י, רוצח היה ואלעזר שמו כדאמר בפרק עגלה ערופה. ויעוי' מהרש"א ח"א שם.

[נוטר הכרמים]

חורבן בית שני בגלל 'היותם שותקים בעוברי עבירה... על ידי כך יסובב כי פשתה הרעה,
מרעה אל רעה יצאו, וגברו המינים וצדוקים ואפיקורסים'

ולפיכך היה נראה לבאר כל הענין באופן אחר, שונה בתכלית מדברי הגאון הנצי"ב, ונקדים דברי הג"מ יונתן אייבשיץ זי"ע בספר יערות דבש שם, וז"ל,

הביטו וראו כמה גדול עון שנאת חנם, וכמה טובה מעכבת על ידה, ובעוה"ר פשה הנגע צרעת בקרב ישראל, דהיינו ח"ו לומר שלא יאהב איש את גופו של חבירו, ואם יקרה לו נזק או שיעליל השררה על יהודי, הלא כל ישראל זריזין להצילו בהשתדלות בגופם ומאודם יום ולילה לא ישבותו, וכי יחלה אחד הלא כולם מתפללים ומבקרים, וכל העזר האפשרי לא יאצל מהם, ואפי' לרהט תלתא פרסאות בחלא, וכאשר תהא אשה מקשה לילד ויבוא חבל לה, הלא כל הנשים השאננות ועשירות יקומו באישון לילה וילכו להיות נעור לעזור, היש לך אהבה ואחוה ורעות גדולה מזו, זכו חלקיהון עמא קדישא קמי מלכא קדישא, וזו היא תפארתנו נגד הנכרים אשר יספרו מאהבת ישראל זה לזה, אך זהו הכל באהבת הגוף.

אבל באהבת הנפש שהיא עיקר האהבה, אהבה נצחית ואהבה שסופה להתקיים, בעוה"ר אין ביננו אלא מעט, כי אם יראה איש את רעהו הולך שובב בדרך לבו, לא ייסר אותו, ולא יאמר לו אל אחי לא טוב המעשה ולא זו דרך החיים אשר דרך הקדש יקרא לו, ואדרבה יתן כמעט שמחה בלבו כי חברו שניא שמועתיה...

אוי ואבוי, היש לך שונא גדול מזה, רואה חבירו טובע בנהר ואין מוחה, זו שנאת חנם בלי מצוות שהיה בזמן בית שני, כי רבו העוברים ולא מחו, ובשביל זה נעשו פרצות רבות בבית שני שהיו כת צדוקים ויתר כתות, שפקרו בדברי תורה שבעל פה, ומרו פי בית דין הגדול שבירושלים, וזה יותר עון מכל העונות, כי זהו בכלל כפירה, ודרך זרה היא מי שאומר בבית שני לא היה עון נמצא ביניהם כלל, היש עון גדול מהאפיקורסים שכפרו בתורה שבע"פ ובהוראת סנהדרין שיושבים על כסא ה' ואלקים נצב בעדתם, ובזה רבו כמו רבו בשיטות צדוקים, ביתוסים, כת יהודא הגלילי, וכת שהיו שוכנים ביערות ומדברות , והכל היה נגד רצון חכמי ישראל הפרושים, כי לא קיימו מצות רגלים ומועדי ה', ורבים מכתות שלא נשאו נשים כלל, ויתנהגו כמשפט אחים ואחיות אצל הנוצרים ועובדי כוכבים קדמונים, כי מאתם למדו עובדי כוכבים לעשות כמותם, ורוב מהכתות שפקרו בהשארת הנפש ותחית המתים, היש לך עון גדול מזה, ומה צריך חלי רע ומר יותר, עד אשר הכהן הגדול שהיה בשנה ההיא שנחרב הבית היה איש צדוקי כמו שכתב יוסף בן גוריון בספרו לרומיים, תפח רוחיה דהאי כהן און ימח שמו אשר כך עלתה בשנתו, ואיך היה צום נבחר, עת רצון לה' להתמלא רחמים על ישראל ולהנחם מהרעה, אם איש צורר ומתעב כזה בא הקדש פנימה, ולכן מה שאמרו חז"ל כי בבית שני היה עון שנאת חנם, הכוונה כי זהו שורש המרי, כי ע"י כך באה כל הרעה הזאת, וזהו החלי, כי היותם שותקים בעוברי עבירה על ידי כך יסובב כי פשתה הרעה, מרעה אל רעה יצאו, וגברו המינים וצדוקים ואפיקורסים ימח שמם.

והרחיב הדברים בספר בית הלוי בפרשת בא (יב, מג), וז"ל,

וגם בשני החורבנות מצינו ג"כ שהיו חלוקים בהני שני מיני חטאים, דבבית ראשון היה חטא ע"ז וכמו דאיתא בפרק ראשון דיומא (ט), וזהו בחי' חטא העגל של י"ז בתמוז, ובבית שני לא היה חטא ע"ז כלל, ועיקר יסוד חורבנו היה ע"י שאז נתחדשו כת הצדוקים שכפרו באמונה ובקבלת חכמינו ז"ל לפרש התורה שבכתב ע"י קבלתם בתורה שבע"פ, והצדוקים הלכו בהתורה לפרשו ע"פ שכלם הטבעי ומזה נצמח לבסוף החורבן, וכמו שכתב ביערות דבש דעיקר חורבנו עי"ז שנתחדשה כת הצדוקים . וכן נתחדש ונתרבו אז בעולם כת הפילוסופין תלמידי אריסטו בלימודם החכמה שאחרי הטבע. ומה דאמרו בגמרא דיומא (ט ב) דבית שני נחרב עבור שנאת חנם כתבנו במק"א פירושו דעיקר מה שנתחדשו הכופרים אז היה יסודו ע"י שנאת חנם דעל ידי השנאה נתפרדו אלו מן החכמים מקבלי תורה שבע"פ ולבסוף נתפקרו עבור זה לגמרי

.

[נוטר הכרמים]

יסוד הדברים מבואר בקדמונים

יסוד לדבריהם יש למצוא בדברי המאירי בפ"ק דסנהדרין (יא, א), וז"ל,

כבר ידעת שאין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ושאר הצרות משמתו נביאים האחרונים שהם חגי זכריה ומלאכי שנתנבאו בבנין בית שבו נסתלקה נבואה מישראל ולא היה שם נביא אף בפני הבית, שכל זמן בית שני היו תחת שאר מלכיות ועמדו בצרות ובתקף מלחמות, ומ"מ היו ביניהם חכמים גדולים שרוח נבואה שורה לפעמים עליהם מדרך טבע שלמותם ושהיו מגלים עתידות בעת זקנתם, ומ"מ לא היתה שם נבואה גמורה להוכיח ולדרוש להם עתידותיהם במצות המנבא יתברך ועל דבר זה נתפשטה קנאה ושנאת חנם ביניהם על שלא היו נשמעים זה לזה וגרם הענין לחורבן הבית, והוא שאמרו במקום אחר בית שני שהיו שם חסידים ואנשי מעשה מפני מה חרב מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם ללמדך ששקולה שנאת חנם כעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכת דמים שחרב עליהן בית ראשון .

וקצת בדומה לזה ראה גם בפי' האברבנאל פר' בחוקותי (פרק כו), וז"ל בתו"ד,

אמנם בני יהודה לא עשו כן אמנם הוסיפו לחטא בזמן בית שני כי הם אחזו בידיהם עונות אבותיהם עבודת כוכבים גלוי עריות ושפיכות דמים גזל וחמס וחלול שבתות. ועם היות שלא היו עובדי כוכבים כבר נתחדשו ביניהם כת צדוק וביתוס ואפיקורסות והקראים , ולכן לא זכו לחזור נבואה ביניהם ולא רוח הקדש ושאר הדברים הקדושים שלא חזרו בקהלם ולא לקבוץ אחיהם הגולים. אבל בהתחברות עונותיהם על עונות אבותיהם נתחייבו בגלות אחר לא כגלות בבל אלא יותר קשה ויותר ארוך הרבה מאד.

ושוב מצאתי בדברי המהרש"א בחידושי אגדות ראש השנה (יז, א), וז"ל,

וכ"כ למה מפני שפשטו ידיהם כו' [בזבול]. פרש"י שהחריבו בהמ"ק בעונם, עכ"ל. דקדק לפרש כן דודאי העובדי כוכבים החריבו בהמ"ק, אבל אלו הכתות שזכר הכתוב בעונם נחרב מקדש ראשון ושני, כגון מומרים ושכפרו בתורה וכו' היו בחורבן בית ראשון שהיו בהן עע"ז ושאר עבירות, וכת מסורות כו' היו בחורבן בית שני כההיא עובדא דבר קמצא פרק הנזקין והאפקורסין שהם הצדוקים שעל ידם חרב מקדש שני