תחילה יש לבאר, שג' צומות תחילת חיובם הוא רק מצד המנהג ולא מדינא (הרמב"ן והר"ן הביאם הבית יוסף בסימן תק"ן), שמעיקר הדין רק בזמן הגזירות יש חובה לצום, אלא שהיום החיוב הוא מצד המנהג, שכך נהגו להמשיך ולצום בכל שנה בג' צומות. משא"כ תענית תשעה באב אינה מחמת המנהג אלא מחמת תקנת הנביאים שתקנו שכל ישראל יצומו ביום ת"ב (ראה בב"י שם).
והנה מעוברות שפטורות מג' תעניות, אינו משום קולא שהקלנו עליהן שידחו את הג' תעניות, אלא שמעיקרא כשהנהיגו לצום, לא קיבלו עליהן מנהג זה, ועל כן פטורות (ראה משנ"ב סי' תק"ן סק"ב בשם הפוסקים). אולם בתשעה באב שאינו משום המנהג אלא משום תקנת הנביאים, וכל ישראל בכלל תקנתם, ובכללם המעוברות. ופטרו רק למי שהוא חולה, שהחולי דוחה את התענית.
ותענית דחויה דינה ככל דיני תענית בזמנה, וכל הדינים שוים לתענית שאינה דחויה, (וההוכחה לזה – להלן), וממילא גם מעוברת חייבת בתענית דחויה. אלא כיון שסוף סוף במציאות היא דחויה, יש כח ליו"ט דיחיד לדחות תענית דחויה. (אולם אין כח ליו"ט דיחיד לדחות תענית ציבור בזמנה). ואין ללמוד מזה למעוברת, כי מעוברת אין בה כח 'לדחות' צום, ומה שבג' תעניות פטורות זה לא משום שדחו את הצום, אלא שמעיקרא כשהתחילו לנהוג לא הנהיגו כן למעוברות.
וההוכחה שתענית ת"ב דחויה יותר חמורה מג' תעניות: שאם היתה יותר קלה, וכג' תעניות, היינו צריכים להתענות רק מעלות השחר, וכן היינו פטורים מכל חמישה עינוים ורק אסורים באכילה ושתיה. אלא ודאי שבת"ב דחוי – נתנו עליו את כל דיני ת"ב רגיל.