פורום אוצר החכמה

יש לעיין האם סעודה שלישית בשבת זו מחויבת גם מצד סעודה מפסקת דהיינו כדין סעודת אנינות, דהלא אף שאם מותר לאכול בה כסעודת שלמה בשעתו, הלא מכל מקום כתב הרוקח שלא יעשנה בשמחה אלא בדאבון נפש, וכן כתב המג"א שלא ישב בה עם חברים אף שדרכו בכך.
ואם כן י"ל דאין רשאי לנהוג בה סעודת אנינות בפרהסיא, אולם עכ"פ תיקנו סעודה מפסקת עד כמה שיוכל.
וכן נראה לכא' מדברי הא"ר שהביא שהמהר"ש היה נוהג לאכול בשר בכל שבת קודם מנחה ובשבת זו אכלה דווקא אחר מנחה, מה דעת החכמים דפה בעניין זה?

מבין ריסי הודעתך ניכר שלדעתך יש חיוב של סעודה מפסקת עכ"פ בשנה רגילה, ולא היא, אלא שלא מצינו שום חיוב בזה בשום פוסק, והרוצה שלא לאוכלה הרשות בידו ואין שום דין וחיוב של 'סעודת אנינות' (ואפילו סעודת הבראה ל"ע אין שום חיוב לאכול).

ראיתי ואשתומם כתב:מבין ריסי הודעתך ניכר שלדעתך יש חיוב של סעודה מפסקת עכ"פ בשנה רגילה, ולא היא, אלא שלא מצינו שום חיוב בזה בשום פוסק, והרוצה שלא לאוכלה הרשות בידו ואין שום דין וחיוב של 'סעודת אנינות' (ואפילו סעודת הבראה ל"ע אין שום חיוב לאכול).

ז"ל ערוך השלחן סימן רמט סעיף ז [לגבי סעודה בערב שבת]:
והשל''ה ז''ל כתב על רבו שהיה סנדק ולא רצה לילך על הסעודה, כיון שבלעדו היה מניין. (מג''א סק''ו) וגם היושבים בסעודה - ראוי שלא ימלאו כריסם, ויניחו מקום לכבוד שבת. (עיין ט''ז אות ב') וסעודת הבראה יכול לאכול בערב שבת, דגם זו מצוה. (שם) וחול המועד וראש חודש - נראה לי שהם כחול לעניין שבת.

ראיתי ואשתומם כתב:מבין ריסי הודעתך ניכר שלדעתך יש חיוב של סעודה מפסקת עכ"פ בשנה רגילה, ולא היא, אלא שלא מצינו שום חיוב בזה בשום פוסק, והרוצה שלא לאוכלה הרשות בידו ואין שום דין וחיוב של 'סעודת אנינות' (ואפילו סעודת הבראה ל"ע אין שום חיוב לאכול).

באר היטב ס"ס תקנ"ב בשם שו"ת הלכות קטנות ח"ב ס' קל"ה "מצווה לאכול סעודה מפסקת". וזה עפי' איכה רבתי פרשתא ג' ו' "רב מן דהוא אכיל כל מאכלו נסיב חד פת פחית ויהב עליה קטם ואמר זו סעודת תשעה באב לקיים מה שנא' "ויגרס בחצץ שני הכפשני באפר".

יישר כח, ידיעה נכבדה מאד.
אבל יורשה להעיר שעדיין לא מצינו שתקנו לאכול 'סעודת אנינות' כלשונכם, אלא שיש מצוה להראות האבלות באופן זה, ממילא אין מה לדון גבי שבת.
בכל מקרה תסכימו שאין כאן מקום ללשון 'חיוב'.

ראיתי ואשתומם כתב:יישר כח, ידיעה נכבדה מאד.
אבל יורשה להעיר שעדיין לא מצינו שתקנו לאכול 'סעודת אנינות' כלשונכם, אלא שיש מצוה להראות האבלות באופן זה, ממילא אין מה לדון גבי שבת.
בכל מקרה תסכימו שאין כאן מקום ללשון 'חיוב'.

ידידי הרב "ראיתי ואשתומם", אכן לשון "חיוב", אינו מדוייק "מצוה" צ"ל.
"סעודת אנינות" הוא עפ"י דברי הרי"ז הנודעים בהל' תענית, זה הפשט גם באיכה רבתי ובמהר"ם חגיז.
אין סברא של אבלות בערב ת"ב, רק משום מתו מוטל לפניו שהוא שלב קודם לת"ב.
וכ"ז מדברי הרי"ז למדנו, ורק אונן רגיל אכן מתו מוטל לפניו באמת, משא"כ הכא שלדאבונינו אם לא נעשה ניהוג כזה, לא נראה כאן כלל מת מוטל לא כן?.

ועל כן אפי' בערב ת"ב שחל להיות בשבת אם העתיקו העתיקו גם זאת, ומכאן נראה השורש ליישב בדאבון נפש, ומשום דבזה אין כאן אבילות בפרהסיא.

ונפק"מ מזה, שיש מצוה לאכול סעודה זו, ואין יוצא בסעודה שלישית בפירות או בד"ת לסוברים כן וכדו'.

ובא לציון גואל

ל"ע כראוי, אבל פשטות דברי הגאונים המובאים בשבה"ל שהביאם רמ"א סי' תקנ"ב, על מי שקבל עליו תענית שני וחמישי, ופגע בערב ט"ב שחל בשני, שיש מצוה באותה סעודה. (והאם אין מקום להסמיך את דברי רב שהובאו בירו' והעתיקום הפוסקים, שהיה טובל פתו באפר ואומר זוהי סעודת ט"ב לקיים מה שנאמר ויגרס בחצץ וגו'?)

איש_ספר כתב:ל"ע כראוי, אבל פשטות דברי הגאונים המובאים בשבה"ל שהביאם רמ"א סי' תקנ"ב, על מי שקבל עליו תענית שני וחמישי, ופגע בערב ט"ב שחל בשני, שיש מצוה באותה סעודה. (והאם אין מקום להסמיך את דברי רב שהובאו בירו' והעתיקום הפוסקים, שהיה טובל פתו באפר ואומר זוהי סעודת ט"ב לקיים מה שנאמר ויגרס בחצץ וגו'?)

אכן כן, וכדבריך כתבתי לעיל, אמנם לעניין מי שקיבל ע"ע להתענות בה"ב וכו', לפמש"כ המ"ב לכא' יש לדחות דאיירי ברוצה לאכול שלא יזיק לו התענית.

כעת הראוני שמפורש במנהגי מהרי"ל, בהל' ת"ב סדר התפילה שכתב שהיה נוהג לאכול בשבת ת"ב או ערב ת"ב לאחר מנחה [שלא כבכל שבת שהיה אוכל קודם מנחה], "כדי לצאת סעודה מפסקת באותה סעודה".