בפסק"ת שהועלה כאן הביא בשם האש"א דבבית שיש בו מזוזה אין חשש סכנה בהכאה. וקצת דחוק, שהרי י"א שביהמ"ד חייב במזוזה ופסק השו"ע שנכון לחוש לדבריהם.
ועינתי בגוף האש"א, וכך כתב:
יחידי. מה שכתב בשו"ע שלא לילך יחידי כו', ע"ש. פשוט שאין זה במקום שהאנשים מצויים, אין צריך לומר בבנינים שיש בהם מזוזה. אך גם באחורי הבתים כל שהוא עדיין בכלל שם העיר או הכפר או אולי גם עיבורו, נראה שאין חשש, וכמ"ש בכמה דוכתי דהבא להוסיף בכגון זה חשש, עליו הראיה. וכל הספיקות הם בכלל דלא ידע שומר פתאים ה'. וכן בהרמת הרצועה, נראה גם כן שהקפידא דוקא בהכאה במקום סכנה נגד איברים הפנימים ממש, ומכל מקום ברצועה דוקא, כי ביד אפשר לפלס נתיב לאפו. ולזה ראינו שאין העולם מקפידין בזה עכשיו ולית דחש בזה, כיון שנהגו להכות במקום שאין סכנה וכיון שאסור לנטור האיבה להתינוק מחשש איבוד לדעת כמו שאמרו חז"ל [מסכת שמחות פ"ב הלכה ו] הכי עדיף טפי. ואודות הכאה מפורש במדרש שוחר טוב צ"א [פסוק ג] ובאיכה ישבה (פסוק ג') [פ"א אות כט] ובפרשה י"ב בבמדבר [אות ג]
ואינו מזכיר כלל את המזוזה על ענין ההכאה, אלא על לילך יחידי.
אמנם בפסק"ת הביא שכ"כ בשמו המהרש"ם בדע"ת (ונדפס גם בהגהותיו לארחות חיים), ואכן שם כתב שמצא בכתבי הדע"ק שהמניעה מהכאה היא רק במקום שאין מזוזה. האם היו לו כת"י שאין לפנינו? או שפירש בשגגה את 'וכן בהרמת הרצועה' אלפני פניו, אף שהוא נמשך לאחריו?