שימת אבן מראשותיו בלי ת"ב
פורסם: ב' יולי 23, 2018 11:44 pm
איתא בשולחן ערוך (הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנה סעיף ב),
וראיתי מובא בשם הגאון הצדיק רבי שריה דבליצקי זצוק"ל להעיר, מפני מה שב הרמ"א ושנה את הדין המבואר כבר בדברי המחבר לשים אבן תחת ראשו. ואין נראה שבא לבאר רק טעם שימת האבן המבואר במרדכי, שאם כן הוא לא היה לו להפסיק בהלכה אחרת של צער במקום משכבו.
ואשר יראה לנכון בס"ד, דבאמת יש כאן מקום עיון בדברי המחבר, שנראה מלשונו שענין שימת האבן תחת ראשו מישך שייכא לשכיבה על הארץ, ובאמת שתי הלכות נפרדות המה, ושתי מקורות להם, וכמו שהעתיק בבית יוסף, שהדין של מוטה על הארץ מקורו הוא בדברי הכל בו (סי' סב) וז"ל, ה"ר שמואל מאויר"א היה מחמיר על עצמו לשכב מוטה על הארץ. ואילו הדין של שימת אבן מקורו בהגהות מרדכי (מו"ק סי' תתקלד), וז"ל, יש בני אדם שמשימין אבן תחת ראשם ליל תשעה באב ורמז לדבר (בראשית כח יא) ויקח מאבני המקום ובית המקדש ראה דכתיב (שם פסוק יז) מה נורא המקום הזה וחורבן ראה ממעשה הגאונים מצאתי.
ובלשון המחבר היה משמע ששימת האבן הוא ג"כ ענין של צער וניהוג אבילות, וכענין השכיבה על הארץ וכפיית המטה האמורה באבל, ונראה שמזה בא הרמ"א להוציא שיש בזה ענין נפרד של זכר ורמז למה שנאמר אצל יעקב אבינו ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו.
ונפק"מ פשוטה בזה באופן שאינו שוכב על הארץ אלא על מיטה שיניח ג"כ אבן חתחת לראשותיו, או באופן שהאבן היא קטנה ואינה גורמת צער ועינוי.
ויש מי שנוהג לשכב בליל תשעה באב מוטה על הארץ, ומשים אבן תחת ראשו. הגה: ויש לאדם להצטער בענין משכבו בליל תשעה באב, שאם רגיל לשכב בב' כרים לא ישכב כי אם באחד (תוספות סוף תענית); ויש בני אדם משימים אבן תחת מראשותיהם, זכר למה שנאמר ויקח מאבני המקום (בראשית כח, יא) שראה החורבן (מרדכי דמועד קטן).
וראיתי מובא בשם הגאון הצדיק רבי שריה דבליצקי זצוק"ל להעיר, מפני מה שב הרמ"א ושנה את הדין המבואר כבר בדברי המחבר לשים אבן תחת ראשו. ואין נראה שבא לבאר רק טעם שימת האבן המבואר במרדכי, שאם כן הוא לא היה לו להפסיק בהלכה אחרת של צער במקום משכבו.
ואשר יראה לנכון בס"ד, דבאמת יש כאן מקום עיון בדברי המחבר, שנראה מלשונו שענין שימת האבן תחת ראשו מישך שייכא לשכיבה על הארץ, ובאמת שתי הלכות נפרדות המה, ושתי מקורות להם, וכמו שהעתיק בבית יוסף, שהדין של מוטה על הארץ מקורו הוא בדברי הכל בו (סי' סב) וז"ל, ה"ר שמואל מאויר"א היה מחמיר על עצמו לשכב מוטה על הארץ. ואילו הדין של שימת אבן מקורו בהגהות מרדכי (מו"ק סי' תתקלד), וז"ל, יש בני אדם שמשימין אבן תחת ראשם ליל תשעה באב ורמז לדבר (בראשית כח יא) ויקח מאבני המקום ובית המקדש ראה דכתיב (שם פסוק יז) מה נורא המקום הזה וחורבן ראה ממעשה הגאונים מצאתי.
ובלשון המחבר היה משמע ששימת האבן הוא ג"כ ענין של צער וניהוג אבילות, וכענין השכיבה על הארץ וכפיית המטה האמורה באבל, ונראה שמזה בא הרמ"א להוציא שיש בזה ענין נפרד של זכר ורמז למה שנאמר אצל יעקב אבינו ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו.
ונפק"מ פשוטה בזה באופן שאינו שוכב על הארץ אלא על מיטה שיניח ג"כ אבן חתחת לראשותיו, או באופן שהאבן היא קטנה ואינה גורמת צער ועינוי.