פורום אוצר החכמה

המשנ"ב מביא ממג"א הכוונה שאין שמחין בו כלל. המג"א מבוסס על דברי התוס' במגילה ה: דכשכתוב 'ממעטין' אין הפי' 'להפחית ולמעט', אלא הפי' 'לגמרי לא'.
וקשה, א"כ יהיה גם אסור ללמוד בכל תשעת הימים, כמו בתשעה באב, שהרי פקודי ה' ישרים משמחי לב, והרי אין שמחין בו כלל.
ועוד, הרי אפי' בתשעה באב מותר ליארס, ועל כרחך באירוסין יש שמחה, א"כ על כרחך אי אפשר לומר דאין שמחין בו כלל (לעומת תעניות על גשמים שכתבו התוס' שם שאין ששין בו כלל משום ששם באמת אסור אפילו ליארס).

דרך ישרה כתב:וקשה, א"כ יהיה גם אסור ללמוד בכל תשעת הימים, כמו בתשעה באב, שהרי פקודי ה' ישרים משמחי לב, והרי אין שמחין בו כלל.

כנראה שזה משום שזה גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה....

דרך ישרה כתב:ועוד, הרי אפי' בתשעה באב מותר ליארס, ועל כרחך באירוסין יש שמחה, א"כ על כרחך אי אפשר לומר דאין שמחין בו כלל (לעומת תעניות על גשמים שכתבו התוס' שם שאין ששין בו כלל משום ששם באמת אסור אפילו ליארס).

עיין במשנ"ב שם (סקי"ז) שכותב שאפי' שיש בזה קצת שמחה והיה לנו לאסור אפ''ה התירו משום שמא יקדמנו אחר.
היינו שכל הטעם שמותר זה לא מפני שמותר לשמוח קצת אלא משום הטעם של "שמא יקדימנו אחר".

כוונת התוס' והמג"א אינו להרחיב מהות השמחה הנאסרת, אלא לפרש לענין השיעור, שאין רק למעט בכמות השמחה האסורה אלא שאין לשמוח כלל. איזה אופני וענייני שמחה אסורות הוא נדון בפנ"ע, וגם לולי דבריהם לא היינו מפרשים שמשנכנס אב ממעטין בתלמוד תורה.

ע' עבודת ישראל קוזניץ פרשת מסעי.

בחכמהיסדארץ כתב:כוונת התוס' והמג"א אינו להרחיב מהות השמחה הנאסרת, אלא לפרש לענין השיעור, שאין רק למעט בכמות השמחה האסורה אלא שאין לשמוח כלל. איזה אופני וענייני שמחה אסורות הוא נדון בפנ"ע, וגם לולי דבריהם לא היינו מפרשים שמשנכנס אב ממעטין בתלמוד תורה.

אבל לא יתכן, כי עיקר ראיית התוס' ש'ממעטין' הכוונה שאין שמחין כלל, הוא ממה שאסור ליארס אע"פ שמותר ליארס בתשעה באב, א"כ על כרחך מוכח דממעטין של חודש אב אין הכוונה שממעטין לגמרי. וא"כ היאך אפשר ללמוד ממעטין של חודש אב מממעטין של תענית גשמים.
והקושיא שהבאת מממעטין בתלמוד תורה מביאני לחשוב שאולי כשמממעטין אין הכוונה לגמרי, אז י"ל שממעטין לרוחב ולא לאורך, כלומר, לא בכל עניני שמחה ממעטין, אלא חלק מעניני שמחה לגמרי אסור, וחלק מעניני שמחה (כגון לימוד תורה) לגמרי מותר.

בחכמהיסדארץ כתב:כוונת התוס' והמג"א אינו להרחיב מהות השמחה הנאסרת, אלא לפרש לענין השיעור, שאין רק למעט בכמות השמחה האסורה אלא שאין לשמוח כלל. איזה אופני וענייני שמחה אסורות הוא נדון בפנ"ע, וגם לולי דבריהם לא היינו מפרשים שמשנכנס אב ממעטין בתלמוד תורה.

לכ' זה סתירה מיניה וביה, אם 'אין לשמוח כלל' אז מה שייך לדבר על אופני ועניני השמחה, הרי אם יש דברים שמותרים נמצא שעכ"פ הוא שמח, ואי אפשר לומר ש'אין שמחין כלל', מאי נפק"מ אם הוא שמח מדבר זה או מדבר אחר?.

מי אנוכי כתב:

דרך ישרה כתב:ועוד, הרי אפי' בתשעה באב מותר ליארס, ועל כרחך באירוסין יש שמחה, א"כ על כרחך אי אפשר לומר דאין שמחין בו כלל (לעומת תעניות על גשמים שכתבו התוס' שם שאין ששין בו כלל משום ששם באמת אסור אפילו ליארס).

עיין במשנ"ב שם (סקי"ז) שכותב שאפי' שיש בזה קצת שמחה והיה לנו לאסור אפ''ה התירו משום שמא יקדמנו אחר.
היינו שכל הטעם שמותר זה לא מפני שמותר לשמוח קצת אלא משום הטעם של "שמא יקדימנו אחר".

אגב, הוקשה לי, מדוע בתעניות של גשמים לא חששו לשמא יקדמנו אחר?. וחשבתי אולי משום דאמרו שמא יקדמנו אחר 'ברחמים', ע"י תפילות, ובזמן שאין גשם אין דעתם של אנשים להתפלל על שידוך, הם טרודים להתפלל על גשם.
ומנא תקשי א"כ למה לגבי תשעה באב אמרו שמא יקדמנו אחר ברחמים, וכי מי מבקש רחמים בתשעה באב על שידוך, הלא עסוקים בלבקש רחמים על בנין בית המקדש.... (וכנראה אם היינו מרגשים חסרון בית המקדש כמו חסרון גשמים היינו נראים באמת אחרת....)

מענין לענין באותו ענין. ביבמות מג: אמרו 'אירוסין בלא סעודה מי איכא שמחה'? משמע דאין בזה שמחה כלל. ואילו במו"ק יח: אמרו בענין מה דמותר ליארס בחול המועד (בלי סעודה) משום שמא יקדמנו אחר, ומבואר שם דבלא טעם שמא יקדמנו אחר אסור משום דאין מערבין שמחה בשמחה. אלמא דבאירוסין גם בלא סעודה יש שמחה, וזה סותר לגמ' ביבמות הנ"ל.
והט"ז בסי' תקנ"א נראה דמחלק ד'שמחה גדולה' ליכא אבל 'קצת שמחה' איכא, וזה נראה לי קצת דחוק, דביבמות מג: אמרו בפשיטות כ"כ 'מי איכא שמחה?'.
האם יש תירוצים נוספים לשאלה זו?