פורום אוצר החכמה

כתב בשו"ע או"ח תקנט ג':
"ליל תשעה באב ויומו, יושבים בבית הכנסת לארץ עד תפילת המנחה. (ועכשיו נהגו לישב על ספסליהם מיד אחר שיצאו מבית הכנסת שחרית, ומאריכין עם הקינות עד מעט קודם חצות)."
כתב מג"א:
"ונ"ל דמותר לישב על השק דאינו אלא מנהג לישב ע"ג קרקע...".

וצ"ע דמשמע מיניה דאם ננקוט (כפי שאולי העלה הגר"א בבהגר"א) שאיסור ישיבה על הארץ הוא מדינא - א"כ יהיה אסור לישב על שק אלא על הארץ ממש, וכ"ש שלא לישב על שרפרפין וכדו', ולא ראינו שנהגו כן (ואף הנוקטים כהגר"א הנ"ל) לא בת"ב, ולא באבלות על ז' קרובים דהיא ודאי מדינא.

למיטב ידיעתי, הנוהגים כדעת אדוננו הגר"א אכן לא יושבים על שרפרפים אלא על שטיח או על כרית טקנה מאוד, כך שנמצאים כמעט צמוד לקרקע (אם תחמיר על הקרקע ממש אז אולי גם יהיה אסור לשבת על רצפה, כי זה לא קרקע)

זו גופא שאלתי - הלוא משמעות המג"א שאם האיסור הוא מדינא - אסור להניח אפ' שק?

ועל זה השבתי שנראה שאין זו דעת אדוננו הגר"א (והרי דין זה מדיני אבילות הוא, ובאבילות גופא יש את דין כפיית המטה, ולא דין ישיבה על הארץ ממש)

בברכה המשולשת כתב:ועל זה השבתי שנראה שאין זו דעת אדוננו הגר"א (והרי דין זה מדיני אבילות הוא, ובאבילות גופא יש את דין כפיית המטה, ולא דין ישיבה על הארץ ממש)

באבילות, עכ"פ לדעת הרמב"ם, יש שני דינים שונים:
יש את השינה ע"ג מיטה כפויה (דווקא, ולא על הארץ, ומי שישן על הארץ - לא קיים דין כפיית המיטה!), ויש את הישיבה על הארץ.

כתב בשו"ע (או"ח סי' תקנ"ט ס"ג): "ליל תשעה באב ויומו יושבים בבית הכנסת לארץ עד תפילת המנחה".

ובבהגר"א הביא מקורו ממסכת סופרים שם איתא: "ויש שיורדין מספסליהן למטה". ומבא' שהוא ממנהגא ולא מדינא, דבגמ' פסק רבא כתנא דידן היינו כחכמים ודלא כר"י המחייב בכפיית המיטה, ולכן מקילים מן המנחה וכמו שביאר הגר"א (סי' תקנ"ה סק"ב) שכל דבר שהוא ממנהגא מקילין אחר המנחה יעויי"ש.

אמנם מביא הגר"א דבירושלמי נראה שהוא מדינא, דאמרו שם "יאות אר"י. מ"ט דרבנן, עשאוהו כמי שמתו מוטל לפניו", וברי"ף הביא כך על מתני' דידן, והוא כמ"ש במסכת שמחות שאבל אינו ישן על מיטה לא זקופה ולא כפוייה ופי' בתורת האדם שישן ע"ג קרקע וכגמ' (ברכות יז:) דאינו מיסב, וכ"ה בשו"ע יו"ד (סי' שמ"ה ס"ה) שאונן אסור לישב או לישן על מיטה ואפי' כפויה. וא"כ גם לרבנן צריך לישון על הקרקע מדינא ופליגי אר"י רק דאי"צ כפיה"מ.

אך הקשה הגר"א דבסוגיא דידן בבבלי משמע דלרבנן דפליגי אר"י אי"צ כלל לישב ע"ג קרקע, דאי גם רבנן מצריכים ישיבה על קרקע מה הקשו לר"י מעוברות ומניקות והרי זה קשה גם לדבריהם.

ועוד, דבירושלמי שהסביר טעמם של חכמים שעשאוהו כמי שמתו מוטל לפניו משמע דנחלקו רק בזמן סעודה מפסקת דאז דומה למי שמתו מוטל לפניו וכעובדא דר' יהודה בר אילעא (תענית ל.) שבסעודה מפסקת היה יושב בין תנור לכיריים, וכדאיתא בשו"ע (תקנ"ב ס"ז - נהגו לישב על גבי קרקע בסעודה המפסקת). אבל בת"ב עצמו אין דין אונן, דהרי אסורים בכל מה שנוהג באבל ואונן אין נוהג דינים אלו, אלא הדין הוא כאבל לאחר קבורה. ובבבלי משמע דפלוגתת ר"י ורבנן היא בכל ת"ב ולא רק בסעודה מפסקת, דאי פליגי רק על סעודה מפסקת א"כ על זמן מועט כזה אין לרבנן מה להקשות ממעוברות ומניקות.

והביא הגר"א דעת רבינו פרץ שאונן נוהג בכל מנהגי שב ואל תעשה של אבל חוץ מנעילת הסנדל (מפני שצריך לעסוק בצרכי המת), ולפי"ז כתב הגר"א דשוב אפשר להעמיד מחלוקתם גם להירושלמי בכל ת"ב וכדמוכח בבבלי, דבאמת בכל ת"ב יש דין אונן כלפי שוא"ת, וא"כ אע"פ שאי"צ כפיית המיטה מ"מ מדינא אסור לישב על מיטה ואין להתיר לאחר המנחה, [1] וכן משמע במ"ס דאיתא שם: "ומספידין כאדם שמתו מוטל לפניו" משמע שחשיב כאונן כל היום.

וביו"ד (שפ"ז ס"ב) כתב השו"ע דהאידנא אין נוהגין בכפיית המיטה מפני חשש שיאמרו עכו"ם שהוא מכשפות וכן שאין ניכר כ"כ במיטות שלנו.

וכתב ע"ז הש"ך: "מ״מ אסור לו לישב על גבי ספסל או כרים וכסתות כי אם על גבי קרקע אם לא חולה וזקן שיש להם צער בישיבה על גבי קרקע מותרים להשים כר קטן מתחתיו. מיהו יכול לילך ולעמוד וא״צ לישב כלל רק כשהמנחמים אצלו צריך לישב ע״ג קרקע וה״ה דכשרוצה לישן דצריך לישן על גבי קרקע מיהו המנחמים יושבים ע״ג ספסל דמסתמא מחיל להו. כל זה מבואר בדרישה".

וראה בשערי תשובה מה שציין, וברעק"א שם כתב בשם תפל"מ דמותר להציע כרים וכסתות על הקרקע ולישן עליהם, והביא מב"י דאע"פ שאין כופין המיטה מ"מ ראוי להפך הכר והכסת.

והאידנא פשט המנהג שאבלים בימי אבלם, וכן בתשעה באב, יושבים על ספסל נמוך (שרפרף וכדו') או על מזרונים וכיו"ב, ולכאו' הוא תימה.

וראיתי להגר"י ענבל (בספר יורה דעה סי' שפ"ז) שעמד בזה ויישב המנהג שבזמנם היו רגילים ליישב על כיסאות נמוכים והאבלות היא לשבת על הקרקע, והיום שרגילים לשבת על כיסאות גבוהים סגי במה שיושבים על כיסא נמוך.

והנה, כתב מג"א (או"ח תקנ"ט): "ונ"ל דמותר לישב על השק דאינו אלא מנהג לישב ע"ג קרקע עיין ביורה דעה ססי' שפ"ז". ובבאר היטב העתיקו, והביא עוד: "מהרי"ל ישב להדיא על הרצפה ולא על גבי המעלה דלפני התיבה והיה לו סרבל גרוע שלא להפסיד בגדיו בישיבת הקרקע ולמנחה החליף מן הגרוע".

ובפשטות לדבריו חזר הדין דאבלות שבעה שיצטרכו לשבת על הקרקע דווקא. ולכאו' לדעת הגר"א דכפיית המיטה בת"ב הוא מדינא א"כ יש לישן ולשבת על הארץ בדווקא ולא ע"י כרים וכסתות או כיסאות נמוכים וכיו"ב.




[1] אכן עדיין קשה דא"כ מה הקשו חכמים לר"י והרי גם לדעתם מה תעשינה מעוברות ומניקות. ובדמשק אליעזר (על בהגר"א) כתב ליישב דשאלה זו היא רק לדברי הברייתא בתענית שמודים חכמים ור"י זל"ז, אבל לא לרבא, עיי"ש.

ישעיה מז א:
"רְדִ֣י ׀ וּשְׁבִ֣י עַל־עָפָ֗ר בְּתוּלַת֙ בַּת־בָּבֶ֔ל שְׁבִי־לָאָ֥רֶץ אֵין־כִּסֵּ֖א בַּת־כַּשְׂדִּ֑ים כִּ֣י לֹ֤א תוֹסִ֙יפִי֙ יִקְרְאוּ־לָ֔ךְ רַכָּ֖ה וַעֲנֻגָּֽה".

רמב"ם פ"ד מאבל ה"ט:
"אבל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין ולאכול משלו וחייב לישב על מטה כפויה ובשאר ימי האבל מותר לו לאכול משלו ולישב על גבי מפץ או קרקע ומניח תפילין...".

בשערי נחמה - טשזנר (חלק התשובות, סי' ז) הביא מספר "כל הכתוב לחיים" (אות ט"ז): "בט' באב שלא לישב על כרים רק על הקרקע ממש ואם א"א יישב על דבר קשה על שק או על עץ או לבנה או אבן".