באמונתו כתב:מהרש"א שם כתב: כי רמז לו תבלין ושמו שבת, שיסבור הקיסר שהוא מין ירק עביד לריח ולטעם, כמו ששנינו בסוף מס' עוקצין, השבת משנתן טעם בקדירה
הכוונה פשוטה ולא הבנתי מאי קשיא למר:
הרי ריב"ח אמר לו בלשונו להדיא "
תבלין אחד יש לנו ושבת שמו
שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף". לכן הבין הקיסר - לפי סברתו - בפשיטות על מה מדובר: על תבלין לריח ולטעם שמטילים לתוך המאכל. ורק שלא ידע
מהו תבלין זה כי ריב"ח אמר לו את שמו
בעברית ולא בלטינית. ולכן חשב הקיסר [והאמת שהבין נכון] שזהו מין תבלין סודי שאינו ידוע אלא ליהודים [והם משתמשים בו רק בשבת] ואין לו מילה מקבילה בלטינית ושעל כן ריב"ח אומר לו את שמו העברי דוקא. ממילא ביקש מריב"ח שיתן לו מתבלין זה.
אמנם ריב"ח התכוון באמת לומר לו [כפי שמבואר מהמשך דבריו וכהמשך דברי המהרש"א] שזהו מהשפעת קדושת השבת וגוי לא יטעם זאת, אבל נקט לשון רמז [אולי מפחד הקיסר שלא להעליבו בפניו] וקרא לשבת עצמה "תבלין" למאכליה [ועי"ז יכול לומר לקיסר את הנוסח שתבלין זה - שמבחינת הקיסר כנ"ל מדובר על תבלין סודי שיש ליהודים - יש לו תנאי שיועיל: לשמור שבת]. ורק מסביר המהרש"א שאין זו סתם בחירה במילה "תבלין", ושבהטעיה המחוכמת הזו לא הוציא ריב"ח אפילו סרך דבר שקר מפיו כשאמר "תבלין, מטילין לתוכו", אלא שבאמת נקט ריב"ח שם של תבלין ממש ששמו דומה ל"שבת", שהיו משתמשים בו ומטילים אותו לתוך מאכלי השבת.
אין כאן שום פלפול ושום דוחק, רק קריאת דברי המהרש"א עם הגמרא כפשוטם.
דאתינן להכי אכתוב מה שנתקשיתי מכבר בגמרא זו. הנה כוונת ריב"ח באמת היתה שמאכלי שבת ריחם נודף מחמת קדושת השבת [ואיתא מזה בספה"ק], וממילא גוי לא יכול לטעום טעמם. א"כ כיצד בכלל חש הקיסר מעיקרא שינוי במאכלי שבת שריחם נודף [יותר משאר מאכלי היהודים במשך השבוע שהשתמשו בהם בתבלין זה או אחר כולל "שבת"].