לא הספקתי לעיין בכל הנאמר כבר באשכול, ורק אציין כמה נקודות שלא הועלו:
עצם החלוקה ל'מפסיקים' ו'משרתים' מבוארת מהמסורה המובאת במדקדקים שמפסיק מבטל חוק בגדכפ"ת דסמיכי לאהו"י (וראה מסו"ג דניאל ה-יא, מסו"ג פרענסדארף עמוד 384; וראה גם א. אלדר, HUCA כרך 55 עמ' ג, ונ. אלוני, בית מקרא תשל עמ' 52), ונזכרת כבר בדקדה"ט לבן אשר (ואצ"ל המדקדקים שבאו אחריו) ובתשובה ממר צמח ב"ח גאון.
1. התביר מוגדר כמפסיק על ידי בן אשר
בדקדוקי הטעמים שער הטעמים (ובהוספה קדומה שזמנה משוערת לבין השנים 800-900,
כאן),
הוריות הקורא, ר"ת בשירו על הנגינות הנודע, דרכי הניקוד והנגינות לר"מ הנקדן (קרוב לסופו), וכל המדקדקים שבאו אחריהם. (וכך מקובל גם במחקר של היום, אם שיש קצת מחלוקת בנוגע לדרגתו.)
2. תביר מבטל חוק בגדכפ"ת דסמיכי לאהו"י.
3. אין מקרה של אתי מרחיק אחרי מילה המוטעמת בתביר.
4. געיה קטנה (מה שיהב"י הנקדן מכנה 'כבדה') באה במילה המוטעמת בתביר, כמו בראשית לד-כ.
5. יש מקרים (אם אמנם מעטים) שהניקוד משתנה בהתאם להפסק המשתקף מהתביר, כמו שציין י. בן-דוד בספרו צורות הקשר וצורות ההפסק בעברית שבמקרא. (אגב, לגבי ויקרא ה-יח התפתחה דיון מעניין בינו וי. ברויאר ועופר, אם יש שם מחלוקת בין הניקוד והטעמים, עיין כריתות כד:.)
6. ע"פ חוקי מערכת הטעמים המקובלים, אם תביר היה משרת, לא היה יתכן שיבוא לפניו שליש, ויש עשרות (ואולי מאות) כאלה (למשל, בראשית ב-ח, לו-יח, דברים ט-י [ושם בא גם משרת במקום שליש]).
7. כמו כן, כלל הוא שלפני זקף וטיפחא לא יבואו שני משרתים (חוץ, כמובן, משני מונחים ודרגא-מר"כ; מה שיש מייחסים מרכא על 'ברעך' בדברים כד-י ל
כת"י לנינגרד הוא טעות), ובע"כ שתביר הוא מפסיק.
8. ועוד כלל, כשפשטא (שהיא בודאי משנה) הבאה אחרי רביעי כתחליף לרביעי שני, אמורה להיות סמוכה לתביר, היא הופכת להיות תביר (בראשית יג-יח, במדבר יד-מ, דברים ד-לח, עזרא ו-יב).
9. כללי המרת מפסיק אחרון נוהגים בתביר כביתר המפסיקים (במדבר כד-ח, יונה ג-ג ועוד, ראה
כאן ובמאמרו של דותן המצויין שם. לפי מאמר זה ניתן ללמוד גם מהצורה הגרפית של התביר שהוא מפסיק).
10. בהטעמה בבלית, המסמנת רק מפסיקים, מוטעמים כל המילים שבטברנית מוטעמים בתביר, אם בת(יברא) אם בז(יקפא) ואם בח(זר).
11. לפי הנאמר
כאן [ולמעלה באשכול ההיא, וראה גם באשכול
זו, בתגובות
כאן (אגב, מישהו יודע מיהו 'רב צעיר זה? האם קשור לנאמר
פה?) ובמאמרים אלו (
כאן ו
כאן)], המסורה התימנית מיחסת כח-הפסקה רב לתביר (אולי שריד מהטעמה בבלית), הן בפיסוק המקרא והן בפיסוק התרגום.
12. בהטעמה שבמשניות (ראה, למשל,
כאן, וראה מ. שפיגל, דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות, תשנג, חטיבה ד כרך ראשון עמ' 40-41), נעשה שימוש בתביר בתור מפסיק.
13. בהטעמה טברנית מורכבת (כת"י רויכלין) התביר בא בספרי אמ"ת במקום הדחי.
14. ב
מגילת ישעיהו (ממגילות ים המלח) יש ריוח (שמסמן הפסק) ב
ישעי' סב-ו אחרי מילה המוטעמת בתביר.
הקשר בין מערכת הטעמים והתחביר הפרשני של המקרא אינו ברור, ונכתבו כמה מאמרים, ואפילו ספרים שלמים, בעניין.
(כמו כן, ההנחה המקובלת גם על הרב תורת הקורא שיש קשר בין ההבעה המוסיקלית של הטעמים ובין כח-ההפסק שלהם איננה ברורה כלל, ואכ"מ.)