פורום אוצר החכמה

סליחות כתב:לפי תנ"ך הכתר העדכני ביותר שראיתי, בספר ההארות שלידו נכתב שכתר ארם צובא המקורי היה חסר את רוב ככל ספרי המקרא... (והוא מתחיל במקום כלשהו בספר דברים).
אם כן על סמך מה נקבע שזה נוסחאתו של הכתר גם בחמישה חומשי תורה? אאל"ט הרב ברויאר כותב שהוא מסתמך על כת"י לנינגרד שהוא קרוב בנוסחאתו לכתר אר"צ, וכן על סמך היקשים ממקומות אחרים בכתר אר"צ.

בן האלקשי כתב:השבוע שמתי לב לחילוף נוסחאות
במילה שטו [העם ולקטו] (יא ח) שעמ"ד לקרותו במלרע וכן הוא להדיא בתיקו"ק סימנים ובקורן הטעימוהו מלעיל (שמו תלישא גם בתחי' המילה) (אינני יודע מה עם ברויאר שכן אין אצלם סימון בתלישא).
מישהו יודע על התייחסות לעניין ?

יוצא פוניבז' כתב:

תורת הקורא שטו.png

כדכד כתב:עריכה: כעת ראיתי בהבטים לשוניים לפ' שלח שהביא הרב אחד מעיר עוד שתי דוגמאות: "אשר תרו אותה" ו"חיו מן האנשים ההם".
עוד שמעתי בעל קורא אחד שטען שזה במלרע כיוון שהפסוק מדבר בל' הווה כפי שמתרגם אונקלוס "שייטין עמא ולקטין" ואילו היה במלעיל היה לשון עבר

כדכד כתב:זה שמישהו טועה לשיטתך אינו אמור להפוך אותו לאינו מבין דבר וחצי דבר בדקדוק

כדכד כתב:יתכן ואפילו מסתבר שטעינו בזה
אבל דברתי על כך עם תלמידי חכמים הבקיאים בדקדוק והיה נראה שהבינו גם כדברינו לפחות כאפשרות
מכל מקום להניח הנחות יסוד שאוןלי הן נכונות (הספק אינו בגלל.. אלא משום..) ומכחן לבוא ולטעון שמי שמבין אחרת אינו יודע כלל אין זה ממין הענין

כדכד כתב:המחשבה שזה לשון הווה מבוססת על דברי רש"י בענין "באה עם הצאן" שמלרע הוא לשון הווה ולעיל הוא לשון עבר וסברתי וכנראה שכך סבר גם אותו בעל קורא שהוא הדין גם ללשון רבים בפעלים מסוג זה שבלשון עבר הוא במלעיל ובלשון הווה הוא במלרע.

כדכד כתב:גם אם אתה חולק על מישהו אין לכנותו אינו מבין דבר וחצי דבר בדקדוק.
אולי תביא ראיה שהסברך נכון יותר מבחינה דקדוקית או נכון בכלל
זה שמישהו טועה לשיטתך אינו אמור להפוך אותו לאינו מבין דבר וחצי דבר בדקדוק
עוד שמעתי ראיה אחרת מבעל קורא אחר שהוכיח מ"דכו במדכה" בהמשך הפסוק שגם הוא במלרע (אולי לשיטתך יש מקום לדון אם השורש דוכ או דכה)

הצעיר שבכהונה כתב:ואולם יש מסר שחשוב גם היום: למדנו תנ״ך מכתבי יד שאינם תמיד מדוייקים לפני המצאת הדפוס, למדנו תנ״ך מדפוסים שאינם מדוייקים, וכך אפשר להמשיך ללמוד תנ״ך מכל הוצאה שהיא, ואין צורך לפתח אובססיה לתנ״ך המדוייק ביותר.

עזריאל ברגר כתב:והדעת נותנת שזה תלוי בצורת הפסק וצורת המשך ואכמ"ל).

עץ הזית כתב:

עזריאל ברגר כתב:והדעת נותנת שזה תלוי בצורת הפסק וצורת המשך ואכמ"ל).

נשמח שתאריך.
בפשטות "ונשבעת" "ונפקדת" הם יוצאים מן הכלל (שבלשון עתיד מלרע), ואולי אפשר להסביר זאת על פי סברת החוקרים שהשינוי למלרע בהיפוך מעבר לעתיד הוא מאוחר (ולכן בבניין קל פא הפועל בקמץ, מה שאין כן במקום שהמלרע מקורי [היינו בסיומת תם] שפא הפועל בשוא מפני שהיא רחוקה מהטעם) וממילא אין תמיהה על כך שיש מקומות ששרדה הצורה הקדומה שזה מלעיל.

(1) " וְנִשְׁבַּ֨עְתָּ֙ חַי־יְ‑הוָ֔ה בֶּֽאֱמֶ֖ת בְּמִשְׁפָּ֣ט וּבִצְדָקָ֑ה וְהִתְבָּ֥רְכוּ ב֛וֹ גּוֹיִ֖ם וּב֥וֹ יִתְהַלָּֽלוּ:" (ירמיהו ד', ב')
(2) "אַל־תּ֥וֹסְףְּ עַל־דְּבָרָ֑יו פֶּן־יוֹכִ֖יחַ בְּךָ֣ וְנִכְזָֽבְתָּ:" (משלי ל', ו')
(3) "הִנְנִ֨י אֹֽסִפְךָ֜ אֶל־אֲבֹתֶ֗יךָ וְנֶֽאֱסַפְתָּ֣ אֶל־קִבְרוֹתֶ֮יךָ֮ בְּשָׁלוֹם֒ וְלֹֽא־תִרְאֶ֣ינָה עֵינֶ֔יךָ בְּכֹל֙ הָֽרָעָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י מֵבִ֛יא עַל־הַמָּק֥וֹם הַזֶּ֖ה וְעַל־יֹֽשְׁבָ֑יו וַיָּשִׁ֥יבוּ אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ דָּבָֽר:" (דברי הימים ב ל"ד, כ"ח)
(4) "וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ יְהֽוֹנָתָ֖ן מָחָ֣ר חֹ֑דֶשׁ וְנִפְקַ֕דְתָּ כִּ֥י יִפָּקֵ֖ד מֽוֹשָׁבֶֽךָ:" (שמואל א כ', י"ח)
(5) "וַיֹּֽאמְרוּ֩ זִקְנֵ֨י גִלְעָ֜ד אֶל־יִפְתָּ֗ח לָכֵן֙ עַתָּה֙ שַׁ֣בְנוּ אֵלֶ֔יךָ וְהָֽלַכְתָּ֣ עִמָּ֔נוּ וְנִלְחַמְתָּ֖ בִּבְנֵ֣י עַמּ֑וֹן וְהָיִ֤יתָ לָּ֨נוּ֙ לְרֹ֔אשׁ לְכֹ֖ל יֹֽשְׁבֵ֥י גִלְעָֽד:" (שופטים י"א, ח')
(6) "וַיִּשְׁלָֽחֲךָ֥ יְ‑הוָ֖ה בְּדָ֑רֶךְ וַיֹּ֗אמֶר לֵ֣ךְ וְהַֽחֲרַמְתָּ֞ה אֶת־הַֽחַטָּאִים֙ אֶת־עֲמָלֵ֔ק וְנִלְחַמְתָּ֣ ב֔וֹ עַ֥ד כַּלּוֹתָ֖ם אֹתָֽם:" (שמואל א ט"ו, י"ח)
(7) "וּלְשֽׁוֹנְךָ֙ אַדְבִּ֣יק אֶל־חִכֶּ֔ךָ וְנֶֽאֱלַ֔מְתָּ וְלֹֽא־תִהְיֶ֥ה לָהֶ֖ם לְאִ֣ישׁ מוֹכִ֑יחַ כִּ֛י בֵּ֥ית מְרִ֖י הֵֽמָּה:" (יחזקאל ג', כ"ו)
(8) "וְצָֽלְחָ֤ה עָלֶ֨יךָ֙ ר֣וּחַ יְ‑הוָ֔ה וְהִתְנַבִּ֖יתָ עִמָּ֑ם וְנֶהְפַּכְתָּ֖ לְאִ֥ישׁ אַחֵֽר:" (שמואל א י', ו')
(9) "וְרָאִ֣יתָה אֹתָ֔הּ וְנֶֽאֱסַפְתָּ֥ אֶל־עַמֶּ֖יךָ גַּם־אָ֑תָּה כַּֽאֲשֶׁ֥ר נֶֽאֱסַ֖ף אַֽהֲרֹ֥ן אָחִֽיךָ:" (במדבר כ"ז, י"ג)
(10) "כִּֽי־תֵצֵ֥א מַֽחֲנֶ֖ה עַל־אֹֽיְבֶ֑יךָ וְנִ֨שְׁמַרְתָּ֔ מִכֹּ֖ל דָּבָ֥ר רָֽע:" (דברים כ"ג, י')
(11) "לֵ֣ךְ מִזֶּ֔ה וּפָנִ֥יתָ לְּךָ֖ קֵ֑דְמָה וְנִסְתַּרְתָּ֙ בְּנַ֣חַל כְּרִ֔ית אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הַיַּרְדֵּֽן:" (מלכים א י"ז, ג')
(12) "לָכֵן֩ הִנְנִ֨י אֹֽסִפְךָ֜ עַל־אֲבֹתֶ֗יךָ וְנֶֽאֱסַפְתָּ֣ אֶל־קִבְרֹתֶ֮יךָ֮ בְּשָׁלוֹם֒ וְלֹֽא־תִרְאֶ֣ינָה עֵינֶ֔יךָ בְּכֹל֙ הָֽרָעָ֔ה אֲשֶׁר־אֲנִ֥י מֵבִ֖יא עַל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיָּשִׁ֥בוּ אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ דָּבָֽר:" (מלכים ב כ"ב, כ')

זקף השולט רק על תיבתו בלבד, הוא זקף קטן או זקף גדול.
והרי כלליהם:
זקף קטן בא בתיבה, שנתקיים בה אחד מן התנאים הבאים:
יש בתיבה תנועה בלתי מוטעמת, שלפניה וגם לאחריה יש שוא נע [וְיַעֲקֹ֔ב - בראשית לא, מז], או תנועה בלתי מוטעמת [וְשָׁ֣מַרְתָּ֔ - דברים ח, ו] או התיבה מוטעמת באחת מגעיות החובה [וּֽלְהַבְדִּ֔יל - בראשית א, יח; ויקרא י, י].
תיבה שאין בה אחת מאלה, מוטעמת בזקף גדול [לְהַבְדִּ֕יל - ויקרא יא, מז].

עזריאל ברגר כתב:נראה שבכל מקום שיש הפסקת-הענין - המילה היא מלעיל. ובכל מקום שזה ממשיך - המילה היא מלרע.
כך זה גם בצורה הקצרה יותר, כמו "ואכלת ושבעת וברכת" שרק ושבעת הוא מלעיל, ועד"ז בכ"מ בתנ"ך.
ועל כן - אפשר לומר שהדעת נוטה דווקא לכיוון המלעיל!

מעט דבש כתב:וגם אינו ענין לנושא אם המילה מלעיל או מלרע.

מעט דבש כתב:אחרי שנקבע שהמילה מלעיל או מלרע, יבוא הכלל ויקבע אם הוא בזקף קטן או בזקף גדול.