פורום אוצר החכמה

מזה תקופה חשבתי שאני מעוניין לערוך אוסף של פסוקים במקרא בהם נעשה שימוש בלשון מסוימת כשהמטרה היא 'תפארת המקרא', כגון מקומות שנעשה שימוש ב'לשון נופל על לשון' כשהדוגמא הקלאסית לכך הם הפסוקים בישעיהו פרק א': "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תֹּאכֵלוּ, ואם תמאנו ומריתם חרב תְּאֻכְּלוּ". וכן מקומות שנעשה שימוש בחרוזים, כשהדוגמא הקלאסית היא שמות כט35: ועשית לאהרן ולבניו ככה ככל אשר ציויתי אותכה (למיטב ידיעתי זו פעם יחידה שמילה זו מופיעה כך במקרא, קשה לתלות זאת בצירוף מקרים).
לאחרונה, בשבוע פרשת וישב ע"ז אף התחלתי בכך, ואני מחפש דוגמאות נוספות, אני מחפש גם מקורות לכך שדבר זה אכן קיים במקרא.
הדוגמאות שמצאתי:
וישב: יוסף אומר לשר המשקים "בעוד שלושת ימים ישא פרעה את ראשך" ולשר האופים "בעוד... ישא פרעה את ראשך מעליך" - אותם מילים במשמעות שונה.
מקץ: ותכלינה שבע שני השבע... ותחלינה שבע שני הרעב
ושבע הפרות הָרַקּוֹת... ושבע השבלים הָרֵקות
וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם
כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים
וארא: כי אם אינך משלח את עמי הנני משליח בך את הערוב

אבן עזרא על קהלת פרק ז פסוק ו
כי כקול הסירים - כמו קוצים מלשון הנני סך את דרכך בסירי' והענין שישים על דרכם סירי' וקוצים, ותחת הסיר כמו בשבתנו על סיר הבשר ובא סיר עם סירים ביחד ואינמו מענין אחד והוא לשון צחות כמו רוכבים על שלשים עירים ושלשים עירים להם.


רמב"ן על שמות פרק ג פסוק ב
והנה הסנה בוער באש - כטעם דולק, שהיה בתוך אש בוער, כמו והאבות מבערים את האש (ירמיה ז יח), מדליקים, ובערו בהם אש (יחזקאל לט ט) ומדוע לא יבער הסנה, לא ישרף ויאכל, וכמוהו כפשתים אשר בערו באש (שופטים טו יד), נשרפו וכן דעת אונקלוס שתרגם הראשון בער, והשני מתוקד או יהיה יבער מלשון ובערת הרע מקרבך (דברים יז ז), והיה לאדם לבער (ישעיה מד טו), כי דרך צחות בלשון הקודש לדבר כן, רוכבים על שלשים עירים ושלשים עירים להם (שופטים י ד).


רמב"ן על ויקרא פרק כג פסוק יא
אבל "ממחרת השבת השביעית" (פסוק טז) "ושבע שבתות" (פסוק טו) לא יתכן לפרש אותם יום טוב, אבל תרגם בו אונקלוס לשון שבוע וא"כ יהיו שתי לשונות בפסוק אחד, והמפרשים אמרו כי הוא דרך צחות, כמו רוכבים על שלשים עירים ושלשים עירים

למעשה מצאתי מקור לזה בדברי רש"י על פרשת בראשית עה"פ הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב שכתב כך:
ישופך – יכתתך... ואתה תשופנו עקב... כמו נשף בהם... ולפי שהלשון נופל על הלשון כתב לשון נשיפה בשניהם.

עוד מקורות בפירושי המקרא:
ירמיה ו1: ובתקוע תקעו שופר ועל בית הכרם שאו משאת.
רד"ק: ובתקוע תקעו שופר - תקוע שם מקום הוא... ואמר דרך צחות ובתקוע תקעו לשון נופל על לשון עכ"ל. ובמצודת דוד כתב שגם שאו משאת הוא לשון נופל על לשון עי"ש.
ירמיה ו27: בחון נתתיך בעמי מבצר ותדע ובחנת את דרכם.
רד"ק: בחון פירושו מבצר... ואמר ובחנת לשון נופל על לשון.
צפניה ב4: כי עזה עזובה תהיה ואשקלון לשממה אשדוד בצהרים יגרשוה ועקרון תעקר.
רד"ק: כי עזה עזובה תהיה - עזה עזובה דרך צחות לשון נופל על הלשון ואעפ"י שאינו דומה בכל האותיות. בצהרים - זכר צהרים לפי שהקטב ישוד בצהרים ואשדוד לשון שד והרי הוא כאלו הוא לשון נופל על הלשון... ועקרון תעקר - לשון נופל על לשון דרך צחות.
ישעיה טו9: כי מי דימון מלאו דם כי אשית על דימון נוספות.
רש"י: כי אשית על דימון נוספות - דם שמו ודם חללים אוסיף עליו למלאותו עכ"ל. מצודת דוד: והוא ענין מליצה לשון נופל על לשון.
ישעיה ל16: ותאמרו לא כי על סוס ננוס על כן תנוסון ועל קל נרכב על כן יקלו רדפיכם.
מצודת דוד: אמרתם לא נבטח בה' אלא נתרומם כנס הזה בעזרת סוסים הבאים ממצרים. על כן תנוסון - בעבור זה תנוסון מפני האויב ויהיה לכם השפלה ולפי שהוא לשון נופל על לשון אמר כן (אך רוב המפרשים פרשו ששניהם לשון ניסה).
ירמיה מח2: אין עוד תהלת מואב בחשבון חשבו עליה רעה לכו ונכריתנה מגוי גם מדמן תדמי אחריך תלך חרב.
רש"י: חשבון ומדמן - שם מקום ולפי שמותם הוא מזכיר פורענותם. רד"ק: בחשבון חשבו - לשון נופל על הלשון הוא צחות הלשון וכן מדמן תדמי ועקרון תעקר.
יחזקאל כה16: והכרתי את כרתים.
מצודת דוד: את כרתים - שם משפחה גדולה מפלשתים וכן גוי כרתים (צפניה ב) ועל שאמר והכרתי אמר כרתים והוא לשון נופל על לשון עכ"ל. וכן פירשו רוב המפרשים, אך לפי התרגום שורש שתי המילים שווה.
בראשית לג13: אדני ידע כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי.
ר' יוסף בכור שור: ולפי שאמר 'עלות' אמר 'עלי', שזה צחות לשון קודש לומר לשון נופל על הלשון.

אשמח לקבל עוד דוגמאות לעניין, דוגמא שמצאתי לאחרונה:
יהושע כ7: ויקדשו את קדש בגליל בהר נפתלי.
עוד מקומות שדבר זה בולט במיוחד:
ישעיה ה7: ויקו למשפט והנה משפח לצדקה והנה צעקה.
ישעיה סא3: לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר.
ירמיה טז19: ה' עזי ומעזי ומנוסי ביום צרה (אמנם לדעת חלק מהמפרשים שניהם עניין אחד).

כמו"כ אשמח לקבל מקורות בקדמונים שמקרא משתמש בחרוזים (מצאתי במאגרים התורניים קונטרס בשם 'דרכי המליצה בספר תהלים' שמביא דוגמאות רבות לכך שהמקרא משנה בלשונו כדי שלמילים יהיה צליל דומה).

רש"י במדבר פרק כא פסוק ט
נחש נחשת - לא נאמר לו לעשותו של נחשת אלא אמר משה הקב"ה קוראו נחש ואני אעשנו של נחושת לשון נופל על לשון:
ועי' בפניני הפרשה טו עמ' 110

בתהלים:
כי לא ממזרח וממערב ולא ממדבר הרים
כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים

מי יתן לי אבר כיונה
אעופה ואשכנה

מיכה א יד - ״בתי אכזיב לאכזב למלכי ישראל״, ושם פס׳ טו ״עוד היורש אביא לך יושבת מרשה״.

תהלים קג:
הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי הָרֹפֵא לְכָל תַּחֲלֻאָיְכִי:
הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי ...
...תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי:
ובאב"ע: ...ויו"ד עוניכי כיו"ד תחלואיכי נוסף דרך צחות.

בזכרוני שבמהלך קריאת פרקי תהלים, נתקלתי בתופעה כזו לא פעם.

וראיתי גם מציינים לנחום ב יא:
בּוּקָה
וּמְבוּקָה
וּמְבֻלָּקָה
(וְלֵב נָמֵס)
וּפִק בִּרְכַּיִם
וְחַלְחָלָה בְּכָל מָתְנַיִם.

ע"פ כל האמור קשה לכאורה על דברי הראב"ע.

ראב"ע (קהלת ה א) כתב:כי לא מצאנו הנביאים בכל תפלתם שהתעסקו בחרוז

ספרים ומאמרים שלמים נכתבו על הנושא, והכותבים כאן מציגים ממרכולתם ליקוטי בתר ליקוטי.

איש גלילי כתב:ע"פ כל האמור קשה לכאורה על דברי הראב"ע.

ראב"ע (קהלת ה א) כתב:כי לא מצאנו הנביאים בכל תפלתם שהתעסקו בחרוז

לא התעסקו כדרך המשוררים הערביים שכל תפילתם ושירתם בנויים בדרך חרוזי, כי אם הכניסום אגב דבריהם לנבואתם.
יש להוסיף גם את השימוש במילים ששרשם קרובים, כגון יחזקאל ז, יא: "הֶחָמָ֥ס׀ קָ֖ם לְמַטֵּה־רֶ֑שַׁע לֹא־מֵהֶ֞ם וְלֹ֧א מֵהֲמוֹנָ֛ם וְלֹ֥א מֶהֱמֵהֶ֖ם וְלֹא־נֹ֥הַּ בָּהֶֽם".
כן יש להוסיף את הנביאים שהשתמשו בנביאי קודמיהם כמטפורה לנבואתם, כירמיה שנתנבא בסגנון זה (מח, מה-מו):
בְּצֵ֥ל חֶשְׁבּ֛וֹן עָמְד֖וּ מִכֹּ֣חַ נָסִ֑ים כִּֽי־אֵ֞שׁ יָצָ֣א מֵחֶשְׁבּ֗וֹן וְלֶֽהָבָה֙ מִבֵּ֣ין סִיח֔וֹן וַתֹּ֙אכַל֙ פְּאַ֣ת מוֹאָ֔ב וְקָדְקֹ֖ד בְּנֵ֥י שָׁאֽוֹן:
אוֹי־לְךָ֣ מוֹאָ֔ב אָבַ֖ד עַם־כְּמ֑וֹשׁ כִּֽי־לֻקְּח֤וּ בָנֶ֙יךָ֙ בַּשֶּׁ֔בִי וּבְנֹתֶ֖יךָ בַּשִּׁבְיָֽה.
המיוסד על משלי בלעם (במדבר כא, כח-כט):
פרשת חקת
כִּי־אֵשׁ֙ יָֽצְאָ֣ה מֵֽחֶשְׁבּ֔וֹן לֶהָבָ֖ה מִקִּרְיַ֣ת סִיחֹ֑ן אָֽכְלָה֙ עָ֣ר מוֹאָ֔ב בַּעֲלֵ֖י בָּמ֥וֹת אַרְנֹֽן:
(כט) אוֹי־לְךָ֣ מוֹאָ֔ב אָבַ֖דְתָּ עַם־כְּמ֑וֹשׁ נָתַ֨ן בָּנָי֤ו פְּלֵיטִם֙ וּבְנֹתָ֣יו בַּשְּׁבִ֔ית לְמֶ֥לֶךְ אֱמֹרִ֖י סִיחֽוֹן .
וכן נתנבא ירמיה על אדום (מט, ז-טז):
לֶאֱד֗וֹם כֹּ֤ה אָמַר֙ יְקֹוָ֣ק צְבָא֔וֹת הַאֵ֥ין ע֛וֹד חָכְמָ֖ה בְּתֵימָ֑ן אָבְדָ֤ה עֵצָה֙ מִבָּנִ֔ים נִסְרְחָ֖ה חָכְמָתָֽם:
(ח) נֻ֤סוּ הָפְנוּ֙ הֶעְמִ֣יקוּ לָשֶׁ֔בֶת יֹשְׁבֵ֖י דְּדָ֑ן כִּ֣י אֵ֥יד עֵשָׂ֛ו הֵבֵ֥אתִי עָלָ֖יו עֵ֥ת פְּקַדְתִּֽיו:
(ט) אִם־בֹּֽצְרִים֙ בָּ֣אוּ לָ֔ךְ לֹ֥א יַשְׁאִ֖רוּ עֽוֹלֵל֑וֹת אִם־גַּנָּבִ֥ים בַּלַּ֖יְלָה הִשְׁחִ֥יתוּ דַיָּֽם:
(י) כִּֽי־אֲנִ֞י חָשַׂ֣פְתִּי אֶת־עֵשָׂ֗ו גִּלֵּ֙יתִי֙ אֶת־מִסְתָּרָ֔יו וְנֶחְבָּ֖ה לֹ֣א יוּכָ֑ל שֻׁדַּ֥ד זַרְע֛וֹ וְאֶחָ֥יו וּשְׁכֵנָ֖יו וְאֵינֶֽנּוּ:
(יא) עָזְבָ֥ה יְתֹמֶ֖יךָ אֲנִ֣י אֲחַיֶּ֑ה וְאַלְמְנֹתֶ֖יךָ עָלַ֥י תִּבְטָֽחוּ: ס
(יב) כִּי־כֹ֣ה׀ אָמַ֣ר יְקֹוָ֗ק הִ֠נֵּה אֲשֶׁר־אֵ֨ין מִשְׁפָּטָ֜ם לִשְׁתּ֤וֹת הַכּוֹס֙ שָׁת֣וֹ יִשְׁתּ֔וּ וְאַתָּ֣ה ה֔וּא נָקֹ֖ה תִּנָּקֶ֑ה לֹ֣א תִנָּקֶ֔ה כִּ֥י שָׁתֹ֖ה תִּשְׁתֶּֽה:
(יג) כִּ֣י בִ֤י נִשְׁבַּ֙עְתִּי֙ נְאֻם־יְקֹוָ֔ק כִּֽי־לְשַׁמָּ֧ה לְחֶרְפָּ֛ה לְחֹ֥רֶב וְלִקְלָלָ֖ה תִּֽהְיֶ֣ה בָצְרָ֑ה וְכָל־עָרֶ֥יהָ תִהְיֶ֖ינָה לְחָרְב֥וֹת עוֹלָֽם:
(יד) שְׁמוּעָ֤ה שָׁמַ֙עְתִּי֙ מֵאֵ֣ת יְקֹוָ֔ק וְצִ֖יר בַּגּוֹיִ֣ם שָׁל֑וּחַ הִֽתְקַבְּצוּ֙ וּבֹ֣אוּ עָלֶ֔יהָ וְק֖וּמוּ לַמִּלְחָמָֽה:
(טו) כִּֽי־הִנֵּ֥ה קָטֹ֛ן נְתַתִּ֖יךָ בַּגּוֹיִ֑ם בָּז֖וּי בָּאָדָֽם:
(טז) תִּֽפְלַצְתְּךָ֞ הִשִּׁ֤יא אֹתָךְ֙ זְד֣וֹן לִבֶּ֔ךָ שֹֽׁכְנִי֙ בְּחַגְוֵ֣י הַסֶּ֔לַע תֹּפְשִׂ֖י מְר֣וֹם גִּבְעָ֑ה כִּֽי־תַגְבִּ֤יהַּ כַּנֶּ֙שֶׁר֙ קִנֶּ֔ךָ מִשָּׁ֥ם אֽוֹרִידְךָ֖ נְאֻם־יְקֹוָֽק:
ונבואתו מיוסדת על נבואת עובדיה (א-ו):
כֹּֽה־אָמַר֩ אֲדֹנָ֨י יְקֹוִ֜ק לֶאֱד֗וֹם שְׁמוּעָ֨ה שָׁמַ֜עְנוּ מֵאֵ֤ת יְקֹוָק֙ וְצִיר֙ בַּגּוֹיִ֣ם שֻׁלָּ֔ח ק֛וּמוּ וְנָק֥וּמָה עָלֶ֖יהָ לַמִּלְחָמָֽה:
(ב) הִנֵּ֥ה קָטֹ֛ן נְתַתִּ֖יךָ בַּגּוֹיִ֑ם בָּז֥וּי אַתָּ֖ה מְאֹֽד:
(ג) זְד֤וֹן לִבְּךָ֙ הִשִּׁיאֶ֔ךָ שֹׁכְנִ֥י בְחַגְוֵי־סֶ֖לַע מְר֣וֹם שִׁבְתּ֑וֹ אֹמֵ֣ר בְּלִבּ֔וֹ מִ֥י יוֹרִדֵ֖נִי אָֽרֶץ:
(ד) אִם־תַּגְבִּ֣יהַּ כַּנֶּ֔שֶׁר וְאִם־בֵּ֥ין כּֽוֹכָבִ֖ים שִׂ֣ים קִנֶּ֑ךָ מִשָּׁ֥ם אוֹרִֽידְךָ֖ נְאֻם־יְקֹוָֽק:
(ה) אִם־גַּנָּבִ֤ים בָּאֽוּ־לְךָ֙ אִם־שׁ֣וֹדְדֵי לַ֔יְלָה אֵ֣יךְ נִדְמֵ֔יתָה הֲל֥וֹא יִגְנְב֖וּ דַּיָּ֑ם אִם־בֹּֽצְרִים֙ בָּ֣אוּ לָ֔ךְ הֲל֖וֹא יַשְׁאִ֥ירוּ עֹלֵלֽוֹת:
(ו) אֵ֚יךְ נֶחְפְּשׂ֣וּ עֵשָׂ֔ו נִבְע֖וּ מַצְפֻּנָֽיו:
וכן הפסוקים "עזי וזמרת יה [ה'] ויהי לי לישועה" שבישעיה ובתהילים והרבה פסוקים נוספים בתהילים המיוסדות על לשון התורה.

לייטנר כתב:ספרים ומאמרים שלמים נכתבו על הנושא, והכותבים כאן מציגים ממרכולתם ליקוטי בתר ליקוטי.

ומה רע בזה?

אכן, יש כאלה שידיעה כזו תחסוך להם זמן ללימוד תורה, ויש כאלה שזה לימוד התורה שלהם...

אולי גם זה -
לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו, וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו. (דמה"ט קדמה האם).

לייטנר כתב:ספרים ומאמרים שלמים נכתבו על הנושא, ....

הרמח"ל בספר לשון לימודים ובשאר ספרי המליצה שלו מביא דוגמאות רבות לדרכי ספרות ומליצה שונים בכתבי הקודש ביניהם גם לחרוזים.
ולדוגמא כאן:

ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו (בראשית ב, כה) והנחש היה ערום מכל חית השדה וגו' (שם ג,א)
ופירוש ערום, חכם, שיעשה דבריו בערמה. ואל תתמה בעבור היות "ערום" אחרי "ערומים", והם שני טעמים; כי באלה הצחות בלשון, כמו: "בלחי החמור חמור חמורתים" (שופטים טו טז), וכן: "על שלשים עיירים ושלשים עיירים להם" (שופטים י ד) - אבן עזרא.

שני פסוקים רצופים חרוזים:
הָאֵל לָנוּ אֵל לְמוֹשָׁעוֹת, וְלֵיהוִה אֲדֹנָי לַמָּוֶת תּוֹצָאוֹת. אַךְ אֱלֹהִים יִמְחַץ רֹאשׁ אֹיְבָיו, קָדְקֹד שֵׂעָר מִתְהַלֵּךְ בַּאֲשָׁמָיו. (תהלים סח)