פורום אוצר החכמה

ברבינו בחיי בפרשתן, עה"פ ורפא ירפא:
כל רפואה בבשר ודם לא מצאנוהו בכל הכתובים כי אם בדגש, וכן: (ירמיה נא, ט) "רפאנו את בבל ולא נרפתה", אבל בהקב"ה מצינו ברפה, והוא שכתוב: (שם יז, יד) "רפאני ה' וארפא", וכתיב: (תהלים קמז, ג) "הרופא לשבורי לב", (הושע יד, ה) "ארפא משובתם", (בראשית כ, יז) "וירפא אלהים את אבימלך", (לעיל טו, כו) "כי אני ה' רופאך", עכ"ל.

וקשה דהא הפסוק 'ארפא' משובתם, וכן הפסוק 'וירפא' אלקים את אבימלך, הם בדגוש, והרפואה שם ע"י הקב"ה
אולי יש מסורה שונה בזה??

לכאורה כוונתו לבנין קל וכבד (=הדגוש).
במלים אחרות: 'דגש' רצונו לומר דגש חזק (הבא בבנין פיעל) שהאות נקראת בחוזק, כפולה כשתים.
ב'ארפא', 'וירפא', הדגש קל שהוא רק סימן להברת האות ואינו מורה על קריאה חזקה.

בתוספת לדברי כת"ר
יש להוסיף שהדגש ב"וירפא" וב"ארפא" הוא דגש קל ואילו הדגש ב"ורפא ירפא" למשל הוא דגש חזק (וכנראה בא מבנין "פיעל" שבד"כ עה"פ שלו מודגשת, ואולי לזה כיוון גם הרב במסתרים)

במסתרים כתב:לכאורה כוונתו לבנין קל וכבד (=הדגוש).
במלים אחרות: 'דגש' רצונו לומר דגש חזק (הבא בבנין פיעל) שהאות נקראת בחוזק, כפולה כשתים.
ב'ארפא', 'וירפא', הדגש קל שהוא רק סימן להברת האות ואינו מורה על קריאה חזקה.

אהא, ייש"כ
סליחה על הבורות, אבל אם אפשר להסביר, מה הכלל בזה, מתי קוראים בדגש חזק ומתי בדגש קל?
[והלא נוגע למעשה בתפלת שמו"ע בברכת רפאנו]

דגש קל בתחילת הברה באותיות בג"ד כפ"ת כשבאות בתחילת מילה או אחרי שוו"א נח שאז הם בתחילת הברה. הדגש בא להבדיל בין הגיית האות כרפויה לבין הגייתה כדגושה למשל "ה' שפתי תפתח" - הפ"אים רפויות. לעומת זאת "פתח לבי בתורתך" הפ' נהגית דגושה. מאולם לא בכל העדות נשתמרו ההבחנות בין כל האותיות בג"ד כפ,ת כשהן דגושות לבין הגייתן כשהן רפויות.

דגש חזק בסוף הברה הוא לאחר תנועה קטנה וכשהוא בא אמורים להכפיל את האות כאילו כתובה פעמיים ובד"כ מטרתו להיות במקום שתים וכדברי רש"י בפרשה הקודמת על הכתוב "והמתי את כל העם" שהמ' דגושה כי השורש הוא המ"ם ולא הת' שאם היתה התיבה מל' מיתה היתה הת' דגושה כי אין מיתה בלא תי"ו. וכן בהמשך "ושתי את גבלך" שהת' דגושה לפי שאין שיתה בלא תי"ו (אולם יש דגשים למטרות אחרות וכמו בבנין פיעל הנזכר שע' הפועל דגושה בדרך כלל).

יש מקרים אמצעיים כמו הת' במלה "הבתים" "והיה הדם לאת על הבתים" וכד' ששם דנו אם הדגש קל או חזק.

כשבא דגש חזק באותיות בג"ד כפ"ת מלבד הכפלתן יש גם לשנות את הגייה לבגד כפת דגושיים כמו בדגש קל.

אין מכל זה נפקותא לברכת רפאנו שגם בה כל הפ"אין רפויות למעט "ארוכה ומרפא" שבמילה "ומרפא" יש דגש קל בפ"א כי היא אחר שוו"א נח.

ישר כחכם לאורייתא, הרב כדכד

לפני כמה שנים מישהו בשטיבל של זכרון משה
אמר את הוורט הזה
הקשיתי לו ממחצתי ואני ארפא, וממכותיך ארפאך, ארפא משובתם ועוד.
הוא נתעקש שככה זה ולא הסכים לשמוע את ההסבר הדקדוקי

הוא לא מבין 'דקדוק' וגם לא רוצה להבין

מה תועלת בסיפור הזה
מר מקבל את ההסבר של הרב במסתרים?
אם כן - מאי נפק"מ שאיזה אחד בזכרון משה לא קיבל.

אני ממש מתפעל מההערה
למה סתם לפטפט?
רציתי להתריע על התופעה שיש אנשים
ברגע שמרגישים 'דקדוק' נאטמים לגמרי ולא רוצים לשמוע כלום

שתי הערות:

(1) הִנְנִ֧י מַעֲלֶה־לָּ֛הּ אֲרֻכָ֥ה וּמַרְפֵּ֖א וּרְפָאתִ֑ים (ירמיהו לג:6)
(2) כֹּה־אָמַ֣ר ה֗' רִפִּ֙אתִי֙ לַמַּ֣יִם הָאֵ֔לֶּה (מלכים II ב:21)

בניין פיעל ברפואת הקב"ה.

דרך אגב להעיר שהאדמו"ר מוהרש"ב מליובאוויטש נהג לומר בשמו"ע 'והעלה ארוכה ורפואה שלמה' - 'ארוכה' בכ"ף מודגשת דוקא. ובספר 'אשכבתא דרבי' כתב שלא הצליח למצוא הסבר מניח את הדעת לזה.

שומר הגחלת כתב:(1) הִנְנִ֧י מַעֲלֶה־לָּ֛הּ אֲרֻכָ֥ה וּמַרְפֵּ֖א וּרְפָאתִ֑ים (ירמיהו לג:6)
(2) כֹּה־אָמַ֣ר ה֗' רִפִּ֙אתִי֙ לַמַּ֣יִם הָאֵ֔לֶּה (מלכים II ב:21)

הראשון אינו בנין פיעל אלא שם, והרבה משקלים לשמות.
השני אפשר ליישב שהיה ע"י נביא.

רק כשהמתרפא הוא ב"ו יש קפידא כדי להדגיש שרפואת ה' בנחת, אך במים ל"ש צער ואי"ז מלמד כלום (וככל הדגשים-חזקים שבתנ"ך...).

עיקר רעיונו של הבחיי מופיע גם בבעל הטורים פ' בשלח בפסוק כי אני ה' רופאך.
ושמעתי בשם הגר"ש אלתר שליט"א שהסביר בזה את הפסוק במגילת אסתר 'על כן קראו לימים האלה פורים, על שם הפור'. ש'פורים' הראשון רפוי, ו'פור' דגוש. כי זה ע"י ה' וזה ע"י בשר ודם. מיהו יתכן שאין הדברים מתאימים לפי הנאמר לעיל ודוק.