פורום אוצר החכמה

המילה 'קילוס' מופיעה בלשון גינוי כמו: "היינו חרפה לשכננו לעג וקלס לסביבותנו" (תהלים מד, יד), וכן: "על כן נתתיך חרפה לגוים וקלסה לכל הארצות" (יחזקאל כב, ד).
וכן בלשון שבח, כמו: "לפיכך אנחנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס" (פסחים) וכן: (ברכות ג' א'): "אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך".
איך מסבירים עניין זה?

מטעם זה הביא הרמב"ם מילה זו כמילה שהפייטנים הוסיפוה לשבח, ואין להוסיפה כיון שמשתמעת גם לגנאי.

על מקורה ביוונית, היטמעותה בספרות הרבנית וכפל משמעויותיה, עיי' ר"ש ליברמן, עלי עין (ספר היובל לזלמן שוקן), תשי"ב, עמ' 75 והלאה (כך מפנה במחזור גולדשמידט לסוכות עמ' 109).

רש"י סוטה כז. ד"ה דומה:
ואף קלסה לשון דיבור יתר הוא, לפיכך הוא נהפך ללשון שבח וללשון גנאי כדאמר שמקלסין אותו.

והדברים ארוכים, עי' באוצר.

פנחסויפלל כתב:רש"י סוטה כז. ד"ה דומה:
ואף קלסה לשון דיבור יתר הוא, לפיכך הוא נהפך ללשון שבח וללשון גנאי כדאמר שמקלסין אותו.

והדברים ארוכים, עי' באוצר.

תודה רבה,
אשמח למקור מפורט.

עיין בהקדמה לששה סדרי משנה למשכיל ר"ש לווינסאהן (נדפס בכל משניות עם יכין/בועז) שעמד בזה ובחילוק לשון תורה ולשון חז"ל

על השאלה הזאת כתב ר' שאול ליברמן מאמר נפלא:
"קלס קילוסין", בתוך: עלי עי"ן: מנחת דברים לשלמה זלמן שוקן אחרי מלאות לו שבעים, ירושלים תש"ח–תשי"ב, עמ' 75–81.