נתקלתי בלשון המעניינת של התרגום יונתן דברים ו, ז:
וְתִגְמְרִינוּן לִבְנָךְ וְתֶהֶוְיַין הַנְיַין בְּהוֹן בְּמוֹתְבֵיכוֹן בְּבָתֵּיכוֹן בִּזְמַן מֵיעַסוּקְכוֹן בְּחִיתוּנְכוֹן וּבְמֵיהֲכוֹן בְּאוֹרְחֲכוֹן וּבְפַנְיָא סְמִיךְ לְמִשְׁכָּבֵיכוֹן וּבְצַפְרָא סְמִיךְ לְמִקְמֵיכוֹן.
ניתן להבין את דבריו בשני כיוונים הפוכים:
1. אפשר שהוא מנה את הזמן שיש בו הכי הרבה טירדה - הזמן מתחלק מצד הגדרת המקום ומצד הגדרת הזמן. מצד הגדרת המקום: בבית - חיתון. בדרך - הליכה. מצד הגדרת הזמן: כשאדם עייף בערב, וכשאדם מתעורר לעמל יומו בבוקר).
לפי זה הפסוק בא להשמיענו חומרא - אפילו בזמנים הללו אתה נדרש ללמוד.
2. אך אפשר שהוא מנה דווקא את הזמן שבו אדם פנוי יותר - מתי אדם נמצא בביתו זמן רב? כשהוא מחתן ואז יש שבע ברכות בבית (אחרת הוא כל הזמן בשדה או במסחר, וחוזר רק כדי לישון), ואז זה הזמן הנוח ביותר ללימוד בבית. כשהוא הולך בדרך הראש שלו פנוי להרהר בדברי תורה, וסמוך לשינה זה הזמן שיש בו הכי פחות טירדה.
לפי זה, הפסוק בא להשמיענו קולא - בזמנים הללו אתה חייב למוד, וכל המוסיף מוסיפין לו.
אני משער ששתי צורות ההסתכלות הללו אמורות להיות תלויות באופי האישי של כל אחד...