ירידת אברהם למצרים

[צדיק613]

כמה הערות בפרשה זו למי שיש לו כמה תירוצים?
1. למה לא הסתכל א"א בשרה הלא קיים א"א את כל התורה ואסור לקדשה עד שיראנה.
2. מה היה ההגיון של המצרים שיהרגו אברהם שלא רצה להתחתן עם אשת איש, שזה אחד מז' מצות בני נח. הלא גם רציחה היא אחד מז' המצות?
3. למה לא גירשה אברהם אבינו זה היה חוסך כל החשש איסור
4.מה הפירש של למען ייטב לי בעבורך, אצל סדום שכל הכסף היה שייך לאברהם מצד כיבוש מלחמה אמר אם מחוט עד שרוך נעל- כאן שרה נכנס לסכנה כדי שיקבל מתנות?

[קו ירוק]

1. או שלא חשש כיון שבלא"ה לא רצה להנות ממראה, וידע שעכ"פ יחפוץ בה. או שראה כשקדשה, רק שלא ידע שעמדה ביפיה.
2. לא מיירי מז' מצוות בני נח שלא חששו לעבור עליהם, אלא מצד שהמבול היה על פריצות בעריות וע"ז קבלו ע"ע ביתר שאת, וע"ז לא רצו לעבור. (וע"ע בחזקוני).
3. א"א לא חשש מאיסור כלפיו שיאסרו עליו את שרה משום שהיא קרקע עולם, ואינה נאסרת. ואי משום איסור דידהו - הלעיטהו לרשע וימות, ולגרשה לעולם ולהיפרד ממנה ודאי לא עלתה על דעתו, ולמאי יהיה צריך לזה.
4. השאלה קשה, ולא מצאתי מי שנתקשה בה, חוץ מהכתב והקבלה, שלכן לא ניח"ל בפירש"י, והמלבי"ם שכ' באופן קצת אחר מפשטות לשון רש"י ע"מ ליישב.

[עקביה]

1.

גור אריה בראשית פרק יב פסוק יא
ועכשיו על ידי מעשה. יש מקשים והלא אסור לישא אשה אלא עד שיראנה (קידושין מא.), ואלו לא ידעו דרכי החכמה, דודאי ראה פניה, אלא שהפנים כיון שהוא מגולה לכל אין האדם מתפעל ביופי שלו, ולא נכנס יצר היופי בלבו, אבל על ידי מעשה שגילתה שרה שוקה ראה היופי שלה, פירוש שהיה יודע היופי שלה ומבחין היופי ביצרו:

2. לענ"ד אין זה קשור כלל למצוות ועבירות. פשוט, זו הרגשה טבעית הגורמת לתחושה לא נוחה לחיות עם אשה כאשר היא אשת איש. מלבד זאת ישנו החשש שבעלה ינסה לנקוט פעולה כלשהי ע"מ להחזיר אותה אליו, לכן ליתר ביטחון היה להם חשוב לחסל את המטרד תחילה.
3. צודק הרב קו ירוק.
4. על דרך הווארט - רש"י כותב שאברהם, בחזרתו פרע הקפותיו. אם כן היה עני, וחשוב כמת. לכן אמר למען ייטב לי בעבורך, שיתנו לי מתנות ואתעשר, וממילא, וחייתה נפשי בגללך.

[אוצר החכמה]

השנה חשבתי תרוץ כזה על 4.
שבאמת למה אברהם בכלל צריך להגיד לה את המטרה. אלא שאברהם אבינו בהכירו את צדקות שרה והקושי שלה לשקר חשש שתחשוב שדי בזה שתאמר שאינו בעלה או שתמצא לישנא שמשתמע לתרי אפי ותסבור שכיוון שהוא משתמע לתרי אפי לא יהרגוהו כי יתלו שאינו בעלה. וע"ז אמר לה שלא כן הוא כי חשודים על הרציחה אפילו בספק ואת צריכה לומר ולשכנע אותם שאני אחיך בבהירות כזאת שיתנו לי מתנות בתור אחיך כי רק אז לא יסתפקו שמא אינו כן ויהרגו אותי.

[מוישי]

4. הרמב"ן מביא שכל מעשי האבות הינם סימן לבנים, וכך יל"פ עפ"י פשוטו הרבה עניינים. וה"נ העניין של אברהם היה לקבל מתנותמעל מנת שבניו ביציאת מצרים יקחו את השלל ויצאו ברכוש גדול. וגם בזה אין סוף הפשט לעניין הממון, עי' בצל"ח ברכות ט. מש"כ בעניין זה. וכמובן שעניינים אלו לא שייכים ברכוש סדום.
ועכ"פ גם מה שקיבל אברהם ממצרים, נתן לבני הפילגשים וישלחם קדמה אל ארץ קדם.

[איש גלילי]

עיין בפירוש הרש"ר הירש שמיישב יפה את 2 ו-4.

[נוטר הכרמים]

סיכום שרשום עמדי בענין שאלה 1 שבהודעה הראשונה.
----

יב, יא וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ.

ופירש"י, הנה נא ידעתי - מדרש אגדה עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם, ועכשיו על ידי מעשה הכיר בה. והרמב"ן כתב על דברי רש"י אלו בשם המדרש, 'והמדרש קבלה בענוה שבהם ונסמך למקרא'.

א) והנה בענין זה מצינו כמה וכמה פירושים בדברי חז"ל ובקדמונים, כמו שיתבאר לפנינו.

במסכת כלה רבתי (פרק ט) איתא, דרש רבא, כל מי שיש בו שלש מדות הללו, בידוע שהוא מזרעו של אברהם, רחמן ובישן וגומל חסדים... בישן נמי כדדרש רבא, דדרש רבא הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, ולא עד עכשיו.

ובגמ' בבא בתרא טז, א איתא, ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה - אמר רבא עפרא לפומיה דאיוב, איהו באחרניתא, אברהם אפילו בדידיה לא איסתכל. דכתיב הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, מכלל דמעיקרא לא הוה ידע לה.

ואמנם בכל המקורות הללו לא נתבאר מה בעצם נשתנה כאשר הגיעו למצרים שדווקא לעת הזאת ראה אברהם אבינו את שרה, ואף ברש"י לא נתפרש מהו 'על ידי מעשה' שבאופן זה הכיר בה.

ובמדרש תנחומא (סימן ה) מבואר 'באותה שעה הלכו שניהם, כיון שהגיע לפילי של מצרים ועמדו על היאור ראה אברהם אבינו בבואה של שרה באותו נהר כחמה זורחת, מכאן שנו חכמים שכל הנשים בפני שרה כקוף בפני אדם, אמר לה הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, מכאן אתה למד שלא היה יודע אותה קודם לכן כדרך הנשים.

ונתפרש יותר במדרש אגדה (בובר) כאן, וז"ל, ד"א הנה נא ידעתי. לעולם אברהם לא הביט באשתו, וכשהקריב לבוא למצרים היה נהר ונכנסו הוא והיא נפלה בנהר והעמידה ובאו על שפת הנהר לנגד בגדיה והביט וראה את שוקה, מיד אמר לה הנה נא ידעתי:

ב) אמנם בתרגום יונתן כאן איתא, וַהֲוָה כְּמָא דְקָרֵיב לְמֵיעַל לִתְּחוּם מִצְרַיִם וּמָטוּ לְנַהֲרָא וּגְלִיאוּ בִּשְׂרֵיהוֹן לְמַעֲבַר וַאֲמַר אַבְרָם לְשָׂרַי אִנְתָּתֵיהּ הָא עַד כְּדוֹן לָא אִסְתַּכְּלִית בִּבְשָׂרִיךְ וּכְדוֹן יַדְעִית אֲרוּם אִנְתְּתָא שַׁפִּירַת חֵיזוּ אַנְתְּ.

ומדברי הת"י נראה שהטעם שעכשיו ראה אותה היינו לפי שגילתה את בשרה לעבור בנהר, וזה נראה הביאור בלשון הזוהר הק' כאן (דף פא עמוד ב), ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את וכי עד ההיא שעתא לא הוה ידע אברהם דאשה יפת מראה הות, אלא הא אוקמוה דעד ההיא שעתא לא אסתכל בדיוקנא דשרה בסגיאות צניעותא דהות ביניהון וכד קריב למצרים אתגלייא איהי וחמא בה.

ובדומה לזה איתא בפסיקתא זוטרתא, ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. וכי כל השנים היתה עמו ועכשיו הוא אמר לה כי אשה יפת מראה את, אלא שעל ידי הדרך אדם מתבזה, שכל זמן שהיתה יושבת, היתה מכוסה בצעיף, אחר שיצתה בדרך היתה מגולה, לכך נאמר הנה נא ידעתי.

ג) ולפי"ז מסתבר שאין הפשט שאברהם לא ראה את פניה כלל עד לאותה שעה, אלא שלא ראה אותה בשלימות מחמת צניעות שבשניהם. וכן נראה בלשון הרמב"ם בפירוש המשנה (אבות פ"ה), הרי הוא אומרו לשרה בעת הכניסה למצרים הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, ובא בפירוש שהוא לא התבונן מעולם בצורתה התבוננות שלימה אלא באותו היום , וזו תכלית הזהירות .

ובזה את"ש קושית מהרש"א בחידושי אגדות בבבא בתרא שם, וז"ל, ויש לדקדק היאך לא היה מסתכל אברהם בשרה מעולם כדקאמר הכא מדכתיב הנה נא עתה ידעתי וגו' והרי אמרו בפ"ב דקדושין אסור לאדם שיקדש אשה עד שיראנה שמא יראה בה כו' ואברהם אבינו קיים מילי דרבנן ואפי' ע"ת כדאמרינן ביומא.

ואמנם לפי האמור לא קשה מידי, דפשוט שראה את פניה קודם לכן, וכנ"ל.

[והמהרש"א תירץ, וי"ל דודאי ראה אותה בנעוריה קודם שנשאה מדרב יהודה שמא תתגנה כו' אלא דאחר שהיתה נשואה לו לא ראה אותה מתוך צניעותה והוא חשב כי לא עמדה ביפיה בזקנתה כי היתה בעת הזאת לפי הכתובים יותר מס' שנה ולפי שע"י מעשה הסתכל בה עתה כדאיתא בתנחומא וראה שעמדה ביפיה מהפלא שנעשה בה בת כ' כבת ז' ליופי כו' וע"כ אמר עתה לפני זמן זקנותך ידעתי כי יפת מראה את ולפי מה שפרשנו אהא דאמר פרק נושאין גבי אברהם דכתיב יהיה לך ולזרעך אחריך וגו' ה"ק דלא תנסוב שפחה וגו' דלא קיים אברהם כל התורה אלא עד אחר שנימול לק"מ דכשנשא שרה לא קיים כל התורה לא היה חש להא דרב יהודה.

ובביאור דעת המהרש"א שלא תירץ כמ"ש בת"י, נראה ע"פ מש"כ המהרש"א בחידושי אגדות (בבא בתרא נח,א) וז"ל, הכל בפני שרה כקוף כו' משמע אפילו יעקב ודקאמר דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון והוא דמות דיוקנו י"ל דהתם היינו לענין הצורה והתואר אבל הכא לענין זיו קלסתר פנים קאמר הכל בפני שרה כו' כדכתיב בשרה כי אשה יפת מראה את דהיינו זיו וקלסתר פנים כפרש"י בחומש גבי רחל, יעו"ש].



ברם, בכמה מדרשי חז"ל ובקדמונים נראה שהבינו הדברים כפשטן, וכדברי מהרש"א, במדרש בראשית רבתי (עמוד 69), וז"ל, הנה נא ידעתי. וכי תעלה על דעתך שלא הכיר בה אברהם עד אותה שעה, אלא כך אמרו רז"ל מיום שנכנסה שרה לביתו לא ראה צורת פניה עד אותה שעה, ואל תתמה על דבר זה. ארז"ל בחסיד א' שנשא אשה גדמת והיתה עמו י"ב שנים ולא הכיר בה. יום א' עשתה מריבה עם בת חמיה, א"ל יפה את עושה לי שלא הגדתי לאחי שידך קטועה, שמע אותו חסיד ואמר העבודה לא הבינותי בה כל השנים הללו שהיתה עמי. בא מעשה לפני חכמים ואמרו כמה צנועה זו שלא הכיר בה בעלה, וי"א כמה צנוע איש זה שלא הכיר באשתו.

ד) אכן מצינו בכמה ספרים שביארו הטעם שרק בבואם למצרים הכיר אברהם אבינו במראה של שרה בדרך דרוש, וראשון לכולם רבינו הגאון בעל הנתיבות בספר 'אמת ליעקב' (על אגדות הש"ס מס' סוכה), וז"ל, וכן ידוע מ"ש בכתבי האר"י ז"ל בהא דעתה ידעתי כי אשה יפת מראה את דהוא משום דקודם לא היה לאברהם שום השגה בגשמיות כמו באדם הראשון קודם החטא, ובבואו למצרים שהוא מקום זוהמא מטומאה גדולה אף הוא הורד ממדרגתו עד שנפל בהשגת טוב ורע שהוא השגת גשמיות, ומזה הבין אברהם אבינו גודל הטומאה והזוהמא שבמצרים עד כי נקל בעיניהם הריגת נפשות בשביל תאות הזוהמא של זנות, עכ"ל.

ובדומה לזה בספר דגל מחנה אפרים פרשת וירא, וז"ל, עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם ולא היה להם תאוות גשמיות כלל, על כן לא היו מולידין בגשמיות רק ברוחניות נשמות קדושות, אך כשנלקחה שרה לאבימלך נתעורר להם קצת תאוות גשמיות, כידוע שמחמת מעשה בני אדם נמשך לצדיק הרהור וכו'.

ובספר נועם אלימלך, וז"ל, ושמעתי דאיתא בספר דמחמת שבא אברהם למצרים ששם היו שטופים בזימה ומחמת מחשבתם בהרהורי זנות הכניסו גם כן הרהור בלבו לאשתו ולכן אמר הנה נא ידעתי, ושמעתי באורך אך תפסתי הקיצור.

ויעויין עוד בספר בעש"ט עה"ת כאן שהביא מספר מאור עינים ומספר תשואות חן רעיון זה בשם הבעש"ט.

ובנוסח אחר בספר ערבי נחל (פר' לך לך - דרוש ד), וז"ל, ולכן אחר שכבר נתפשט אברהם אבינו ע"ה מכל הגשמיות, כשאמר לו הש"י לך לך כו', הוצרך אח"כ לירד מחמת שרצה לגייר ולתקן את דורו, וכאשר ירד ברוחניי הוצרך לירד בגשמיי, וזה סוד ירידת מצרים שירד אברהם אבינו ע"ה, והוא מענין עולם שנה נפש, שכאשר ירד למצרים נעשה ירידה גם בנפש שירד למקום התאוות, ועי"ז בא לו קצת הרגש מעניני עוה"ז, ועי"ז היה יכול לגייר גרים.

והנה אמר הכתוב (שמות לד, כד) ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות כו'. הענין, כי כאשר אין באדם שום הרגש מעניני עוה"ז, אין שום אדם חומד מכל אשר לו, כי החמדה היא קליפיית, וכאשר האדם כבר יצא מהטבע אי אפשר לחמדה לשלוט על אשר לו, משא"כ בהיותו מרגיש חמדת עוה"ז, דאז יוכל הרואהו לחמוד את שלו. וזש"ה ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה, ר"ל שאחר שכבר אמר השי"ת לאברהם אבינו ע"ה לך לך, ויצא מהטבע, הוצרך אח"כ להיות לו ירידה לצורך עליה, וסיבב הש"י שיהיה רעב בארץ ושירד למצרים, ואז בא קצת להרגש מעניני העוה"ז, ואמר לשרה הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, ר"ל שעד עתה לא היה לי הרגשה כלל מזה, ולכן לא חמד איש את יפייך, משא"כ עתה הנה נא ידעתי - ר"ל שיש לי קצת הרגשה מזה, ולכן יש חשש והיה כי יראו אותך המצרים כו', לכן אמרי נא אחותי את, והבן היטב.

[נוטר הכרמים]

4. הרמב"ן מביא שכל מעשי האבות הינם סימן לבנים, וכך יל"פ עפ"י פשוטו הרבה עניינים. וה"נ העניין של אברהם היה לקבל מתנותמעל מנת שבניו ביציאת מצרים יקחו את השלל ויצאו ברכוש גדול. וגם בזה אין סוף הפשט לעניין הממון, עי' בצל"ח ברכות ט. מש"כ בעניין זה. וכמובן שעניינים אלו לא שייכים ברכוש סדום.
ועכ"פ גם מה שקיבל אברהם ממצרים, נתן לבני הפילגשים וישלחם קדמה אל ארץ קדם.

מהרשום עמדי בס"ד בהרחבת כיוון זה.

יב, יג למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך.

ופירש"י: יתנו לי מתנות. ומקשים העולם, שהרי אברהם אבינו היה שונא מתנות כמש"כ 'שונא מתנות יחיה', וכמו דכתיב להלן שאמר אברהם למלך סדום (יד, כג) שלא יקח מחוט ועד שרוך נעל, ולמה כאן הוא חפץ במתנות.

וראיתי בזה דבר נפלא בספר אבני שהם (מהגאון רמ"ל שחור) שפירש לפי דברי הרמב"ן בסמוך (יב, י) וז"ל: הנה אברהם ירד למצרים... והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב... ורמז אליו כי בניו ירדו מצרים מפני הרעב... והקב"ה ינקום נקמתם בנגעים גדולים עד שיוציאם בכסף וזהב וצאן ובקר מקנה כבד מאוד והחזיקו בהם לשלחם מן הארץ, לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא נפל בבנים. והביא לשון המדרש (ב"ר מ, ו): ר' פנחס בשם ר' אושעיא אמר, אמר הקב"ה לאברהם צא וכבוש את הדרך לבני בניך.

ויתירה מזו למדנו בדברי פרקי דר' אליעזר פרק כו, וז"ל: נסיון החמישי, שנלקחה שרה אשתו לפרעה לאשה, וכי יש לך אדם שרואה שאשתו נלקחת לאיש אחר ואינו קורע את בגדיו, אלא בעצה לקחה, שלא קרב אליה. [ופי' הרד"ל, דידע אברהם שזאת היתה עצה מאת ה' ואין כאן חשש שיקרב אליה ח"ו, רק הכל בעבור לכבוש את הדרך עבור בניו].

ולהלן שם מפורש: ר' טרפון אומר, באותו הלילה שנלקחה שרה אמנו, אותו הלילה ליל פסח היה, והביא הקב"ה על פרעה ועל ביתו נגעים גדולים, להודיע שכן הוא עתיד להכות את מצרים בנגעים גדולים, שנאמר וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים. ר' יהושע בן קרחה אומר, מאהבתו אותה פרעה כתב לה בשטר כתובה כל ממונו, בין כסף בין זהב בין עבדים בין קרקעות, וכתב לה את ארץ גשן לאחוזה, לפיכך ישבו ישראל בארץ גשן שהיא של שרה אמנו, וכתב לה את הגר בתו מפלגשו לשפחה וכו', יעו"ש.

ולפי"ז י"ל דאמנם הטעם שאברהם אבינו ביקש מתנות ביציאתו ממצרים היה בשביל לכבוש את הדרך לבניו שביציאתם ממצרים יצאו ברכוש גדול, עכ"ד.

[ויש להעיר, דאמנם מעשה אב סימן לבנים היה רק בחלק מן המתנות, בצאן בבקר בחמורים שכנגדם היה גם ביציאת מצרים, כדאיתא במדרשים, אבל מה נענה על העבדים והשפחות, זאת לא שמענו שיצאו עם עבדים ושפחות, וצ"ע].

ועלה בדעתי בס"ד לבאר לפי"ז דברי הגמ' בברכות (ט, א): אמר לו הקב"ה למשה בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל, בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אתם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם.

וכבר תמהו בזה, אטו יהרהר אברהם אחר מדתו של הקב"ה. וביותר, דהקב"ה שומר הבטחתו ונאמן בדברו גם בלא שיאמר אברהם כלום.

אמנם יתכן, דהנה כל גזירת ועבדום וענו אותם היה תוצאת מעשה אברהם אבינו, משום שאמר במה אדע כי אירשנה, וא"כ באותה מדה מוכרח להתקיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, שזה ג"כ מאורע האב שפרעה נתן לו מתנות ביציאתו ממצרים. וזוהי סיבה נוספת בפנ"ע לשאלת הכלי כסף וכלי זהב נוסף על קיום הבטחת הקב"ה.

ושוב שמעתי להוסיף בזה עוד תבלין, דהנה בגמ' בב"מ (נט, א) איתא: וא"ר חלבו לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו שנאמר ולאברם היטיב בעבורה, והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא, אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו. וביאר המהרש"א בח"א, וז"ל: דלפי פשוטו הוא מקרא חסר, וכאילו אמר ולאברם הטיב פרעה בעבורה כפירש"י בחומש, ולכך דרשו הטיב מי שבידו הטובה והברכה שהוא הש"י הטיב לה בעבורה. [ועי' בסמוך מש"כ בביאור דברי רש"י אלו].

הרי מבואר דבאמת אין נחשב שפרעה נתן לאברהם את המתנות, אלא שהגיעה אליו שפעת הטובה מאת הקב"ה, והיה זה בעבור כבוד אשתו שנתנו אלו המתנות בעבורה, ולפי"ז נמצא שענין אלו המתנות אינו דומה לשאר מתנות דעלמא שעליהן נאמר 'שונא מתנות יחיה'.

וכן מדויק בלישנא דקרא: ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמרים ועבדים וגו'. וצ"ב בלישנא דקרא ויהי לו צאן וגו', דלכאורה ה"ל למימר 'ויתן לו'. אלא דבאמת אין זה נחשב למתנה מאת פרעה, אלא שזה הגיע מאת הקב"ה.

[שלמה בן חיים]

לגבי הקושיא על אסור לקדש את האשה עד שיראנה כבר קדמך בקושיא זו המהרש"א בבא בתרא טז א
ולגבי הקושיא ממה שמדוע לא גירשה, מלבד מה שכתבו כאן לעיל תירוצים נכונים בזה, אפשר לתרץ לשיטת הרן סנהדרין נח ב שבן נח אינו יכול לגרש אשתו, וממילא אף שאברהם אבינו קיים כל התורה כולה אבל יש לומר שהיה לו דין בן נח וראה פרשת דרכים והדברים עתיקים.

[עזריאל ברגר]

במדרש ע"פ אמרי נא אחותי את מכאן ששוחטין לחולה בשבת, ופי' בספרים בפשטות שמזה שאברהם הלך בתחבולות ולא סמך על בטחונו בה' לבד, מכאן שגם בחולה אין סומכין על הנס, ושואל ביאור נוסף בזה.

והנה לא ציין מקום המדרש והספרי המפרשים, אשר אותיות מחכימות, כי הפי' הנ"ל אינו מובן, דא"כ הול"ל במדרש: מכאן שאין סומכין על הנס - ועיין זח"א פ"ב ע"א אשר אדרבה אברהם סמך על הנס ולכן ירד למצרים, ובזח"ג נב, א ביאר הדברים שראה מלאך הולך לפני שרה ולא לפניו אמר הא היא מתנטרא ואנא לא נטירנא ובגיני כך אמר אמרי נא אחותי את וגו'*.

ולכאורה י"ל בפירוש המדרש, שממה שאמר אברהם ש שרה תאמר אחתי את בשביל הצלת אברהם, אנו למדים שמותר לעשות איסור בשביל הצלת חבירו.

אבל גם עפי"ז אינו מיושב דהול"ל מכאן שמחללין את השבת לחולה, ולמה תפס לשחיטה דוקא, וליישב זה: ידועה הקושיא, לחדודי** מנ"ל לאברהם שהמצרים יהרגו אותו, ויעברו על שפיכת דמים, בשביל שלא יעבור על עריות דאשת איש, שלכן אמר אמרי נא גו', ואחד התירוצים הוא דכשיהרגו אותו לא יעשו העברה כ"א פעם אחת, משא"כ כשיקחו את שרה ואברהם עודנו חי הרי בכל ביאה וביאה עובר על ג"ע - ולומד במדרש בכגון דא בחולה, אשר שוחטין לחולה בשבת ואין אומרים נאכילנו נבלה והטעם הוא ע"ד הנ"ל שבנבלה עובר על כל כזית וכזית משא"כ בשחיטה אינו עושה אלא איסור אחד (ר"ן הובא בשו"ע אדה"ז הל' שבת סי' שכח סט"ז).

והנה יש להקשות דעדיין מנ"ל להמדרש דשוחטין לחולה - שהוא איסור מיתה - פעם אחת ואין מאכילין אותו נבלה - שהוא איסור לאו - כמה פעמים, דבעובדא דאברהם - שרוצה ללמוד ממנו - הרי שניהם, הן ג"ע הן שפ"ד, חיובם שווה במיתה.

וי"ל הראי' - דהנה גם באברהם - מנ"ל לאברהם שיהרגו אותו ויעברו על שפ"ד, איסור מיתה פעם אחד כדי להמלט מאיסור מיתה דג"ע והרי יכול לבוא עלי' שלא כדרכה, שגם בזה נהנה (עיין רש"י ד"ה למעוטי סנה' סו, ב) ועל זה אינו נהרג (סנה' נח, ב) אלא עכצ"ל דכיוון דגם בשלא כדרכה מכוער הדבר (ראה תוד"ה לנערה סנה' נז, ב) וכן לא יעשה אפילו באו"ה כי גדרו עצמן מן העריות ע"י המבול (ב"ר ס"פ וא"ו וקושית הרמב"ן בראשית לד, ז ראה בפי' מהרזו"ו שם) הרי בטח יהרגו אותו, כי מוטב לעבור על איסור חמור פעם אחת כדי שלא יעבור על איסור קל הרבה פעמים, ולכן אמר אמרי נא גו', ושפיר ילפינן דשוחטין לחולה כו'.

עוי"ל באופן אחר: דאם היו המצרים לוקחים אותה בחזקה ולא הי' יכול למנוע אותם מזה, הרי זה בגדר יאוש וכדין לסטים (ב"ק קיד, א) וי"ל שעי"ז מתגרשת, כי בבן נח אין להם גירושין בכתב אלא ע"י שפורשין זה מזה (רמב"ם מלכים פ"ט ה"ח) וא"כ שוב לא הוי אשת איש אלא שמכוער הדבר כו' וכנ"ל.

...

זה עתה ראיתי בתורה שלימה פ' לך לך אות קמה שהביא מדרש הנ"ל בשם מדרש פליאה ופי' כנ"ל ע"פ סברת הר"נ. אבל לא עמד על הקושיא דשאני באברהם דאיסורם שווה, משא"כ בנבלה ושחיטה.

[מוישי]

הרב נוטר הכרמים נר"ו כתב וז"ל:ועלה בדעתי בס"ד לבאר לפי"ז דברי הגמ' בברכות (ט, א): אמר לו הקב"ה למשה בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל, בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אתם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם.

וכבר תמהו בזה, אטו יהרהר אברהם אחר מדתו של הקב"ה. וביותר, דהקב"ה שומר הבטחתו ונאמן בדברו גם בלא שיאמר אברהם כלום.

אמנם יתכן, דהנה כל גזירת ועבדום וענו אותם היה תוצאת מעשה אברהם אבינו, משום שאמר במה אדע כי אירשנה, וא"כ באותה מדה מוכרח להתקיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, שזה ג"כ מאורע האב שפרעה נתן לו מתנות ביציאתו ממצרים. וזוהי סיבה נוספת בפנ"ע לשאלת הכלי כסף וכלי זהב נוסף על קיום הבטחת הקב"ה.
עכ"ל.
הבעיה היא שבברית בין הבתרים היה אברהם בן 70 ובירידתו למצרים בן 75. עי' תוס' שבת י:

[עושה חדשות]

על 4 - תודה להרבנים מוישי ונוטר הכרמים שליט"א.
אעתיק ג"א מהרשום אצלי:

בראשית יב-יג למען ייטב לי בעבורך. פירש"י יתנו לי מתנות. (והיינו דלכן ביקשה שתאמר 'אחותי' ולא סתם שאינה אשתו). אמנם הרד"ק כ' "והטובה שלא יהרגו אותו, כי לא נתכון אברם שיעשו עמו טובה אחרת ואע"פ שאמר ולאברם הטיב בעבורה הוא לא נתכון לכך, חלילה לו שיתכבד בקלונה כי קלונה יהיה קלונו, והטובה ההיא שהטיב לו פרעה לא ישרה בעיניו ולא היה מקבלה לולי שהיה רצון ברצונו והיה מפחד ממנו אם יעשה דבר שלא ברצונו, שהרי ממלך סדום לא רצה לקבל ממנו ממון אף על פי שהציל את שלו כי טוב עין היה ומסתפק במה שנתן לו ה', וממון רב היה לו". ובפי' רח"פ ופי' הריב"א ובעמר נקא כ' דאין בזה משום שונא מתנות יחיה, כיון דמתנות עכו"ם שאני. (ובסמ"ע סי' רמט סק"ד כ' "וכונת חז"ל דדרך בני אדם להיות להוט אחר ממון בסוברם להחיות נפשו ונפש ביתו, וקאמר דאדרבה שונא מתנות יחיה, כי הלהוט אחר מתנות צריך להחניף הבריות ואינו מוכיחן על מעשיהם הרעים שרואה בהם", ולפ"ז פשוט דל"ש כן במתנות עכו"ם כיון דבלא"ה אינו מוזהר על תוכחתם, וכדכ' רש"י בסנהד' עה, א דהוכח תוכיח את עמיתיך ולא גוי. וכן ידוע בשם הרב מטשיעבין. וכיון בעיקר הדין לד' הראשונים הנ"ל. וברש"י משלי נראה דשנאת המתנות היא להתרחק מן הגזל, ואולי גם לפ"ז מתנות מעכו"ם קיל טפי). וע"ע צרור המור פ' וירא מש"כ דלכך נתן אברהם לאלימלך ג"כ מתנות.

ועדיין ק' כד' הרד"ק דממלך סדום לא רצה לקבל. ובפי' רח"פ להלן פס' טז כ' "תימ' מה ראה לקבל מעות ומתנות ומסדום לא רצה לקבל, י"ל כדי שיראו שאחותו היא, ועוד מה שפרש"י למען ייטב לי בעבורך, וכי היה רוצה להתעשר, אלא שלא יבינו שהיא אשתו". וכ"כ במושב זקנים, עי"ש. וע"ע משיבת נפש ריש פר' זו וריש פר' וירא, ובאברבנאל כאן. ומש"כ ליישב במלבי"ם, וכעי"ז נמצא בחי' הר"ן עה"ת. ובס' מגיד מישרים ג"כ הק' "ותו מאי האי דקאמר אברהם למען ייטב לי בעבורך ופירושא מפרשיא יתנו לי מתנות וכי זוזי הוי חסרין ליה דהוי צריך למתנות. ותו אפי' אי הוי צריך ליה בההוא אומנותא מגעלא ומטנפא הוי בעי למירווח זוזי". עי"ש תי'. וע"ע פנ"י כתובות סא, א. ובס' מלמד התלמידים כ' "השלישית מדת ההסתפקות באמרו אם מחוט ועד שרוך נעל וגו' כי אף על פי שאמר בעת הצרך למען ייטב לי בעבורך אחר שהיה לו די ספקו הסתפק באשר השיג ואמרו ולא תאמר אני העשרתי את אברם היה לטוב טבעו מפני שהממון ההוא הוא ממון שבויים ואף על פי שזכה בו מן הדין שהרי ענר אשכול וממרא לקחו חלקם ועם כל זה הראה טוב מדת החמלה על קשה יום".

[צדיק613]

אודה בזה מעומק ליבי על התשובות המחכימות והמגוונות שהוסיפו ועזרו לי בהבנת המקרא. להרבנים החשובים עושה חדשות, מוישי, עזריאל ברגר, שלמה בן חיים, נוטר, איש גלילי, אוצר,עקביה וקו ירוק על שתרמתם מזמנכם ומידיעותיכם להעשיר את מסירת השיעור השבועי בחורש"י

[מוישי]

רק אל תשכח להזכיר ולציין מקורות...

[צדיק613]

בקשר ל4 תי' באמרי שפר שרש"י בהמשך אמר וילך למסעיו שפרע הקפותיו. ופשוט שמי שאין לו לשלם את האכסניא שלו, לא יוכל לעשות חומרות ולא לקבל מתנות משא"כ אצל סדום.

[עזריאל ברגר]

במדרש ע"פ אמרי נא אחותי את מכאן ששוחטין לחולה בשבת, ופי' בספרים בפשטות שמזה שאברהם הלך בתחבולות ולא סמך על בטחונו בה' לבד, מכאן שגם בחולה אין סומכין על הנס, ושואל ביאור נוסף בזה.

והנה לא ציין מקום המדרש והספרי המפרשים, אשר אותיות מחכימות, כי הפי' הנ"ל אינו מובן, דא"כ הול"ל במדרש: מכאן שאין סומכין על הנס - ועיין זח"א פ"ב ע"א אשר אדרבה אברהם סמך על הנס ולכן ירד למצרים, ובזח"ג נב, א ביאר הדברים שראה מלאך הולך לפני שרה ולא לפניו אמר הא היא מתנטרא ואנא לא נטירנא ובגיני כך אמר אמרי נא אחותי את וגו'*.

ולכאורה י"ל בפירוש המדרש, שממה שאמר אברהם ש שרה תאמר אחתי את בשביל הצלת אברהם, אנו למדים שמותר לעשות איסור בשביל הצלת חבירו.

אבל גם עפי"ז אינו מיושב דהול"ל מכאן שמחללין את השבת לחולה, ולמה תפס לשחיטה דוקא, וליישב זה: ידועה הקושיא, לחדודי** מנ"ל לאברהם שהמצרים יהרגו אותו, ויעברו על שפיכת דמים, בשביל שלא יעבור על עריות דאשת איש, שלכן אמר אמרי נא גו', ואחד התירוצים הוא דכשיהרגו אותו לא יעשו העברה כ"א פעם אחת, משא"כ כשיקחו את שרה ואברהם עודנו חי הרי בכל ביאה וביאה עובר על ג"ע - ולומד במדרש בכגון דא בחולה, אשר שוחטין לחולה בשבת ואין אומרים נאכילנו נבלה והטעם הוא ע"ד הנ"ל שבנבלה עובר על כל כזית וכזית משא"כ בשחיטה אינו עושה אלא איסור אחד (ר"ן הובא בשו"ע אדה"ז הל' שבת סי' שכח סט"ז).

והנה יש להקשות דעדיין מנ"ל להמדרש דשוחטין לחולה - שהוא איסור מיתה - פעם אחת ואין מאכילין אותו נבלה - שהוא איסור לאו - כמה פעמים, דבעובדא דאברהם - שרוצה ללמוד ממנו - הרי שניהם, הן ג"ע הן שפ"ד, חיובם שווה במיתה.

וי"ל הראי' - דהנה גם באברהם - מנ"ל לאברהם שיהרגו אותו ויעברו על שפ"ד, איסור מיתה פעם אחד כדי להמלט מאיסור מיתה דג"ע והרי יכול לבוא עלי' שלא כדרכה, שגם בזה נהנה (עיין רש"י ד"ה למעוטי סנה' סו, ב) ועל זה אינו נהרג (סנה' נח, ב) אלא עכצ"ל דכיוון דגם בשלא כדרכה מכוער הדבר (ראה תוד"ה לנערה סנה' נז, ב) וכן לא יעשה אפילו באו"ה כי גדרו עצמן מן העריות ע"י המבול (ב"ר ס"פ וא"ו וקושית הרמב"ן בראשית לד, ז ראה בפי' מהרזו"ו שם) הרי בטח יהרגו אותו, כי מוטב לעבור על איסור חמור פעם אחת כדי שלא יעבור על איסור קל הרבה פעמים, ולכן אמר אמרי נא גו', ושפיר ילפינן דשוחטין לחולה כו'.

עוי"ל באופן אחר: דאם היו המצרים לוקחים אותה בחזקה ולא הי' יכול למנוע אותם מזה, הרי זה בגדר יאוש וכדין לסטים (ב"ק קיד, א) וי"ל שעי"ז מתגרשת, כי בבן נח אין להם גירושין בכתב אלא ע"י שפורשין זה מזה (רמב"ם מלכים פ"ט ה"ח) וא"כ שוב לא הוי אשת איש אלא שמכוער הדבר כו' וכנ"ל.

...

זה עתה ראיתי בתורה שלימה פ' לך לך אות קמה שהביא מדרש הנ"ל בשם מדרש פליאה ופי' כנ"ל ע"פ סברת הר"נ. אבל לא עמד על הקושיא דשאני באברהם דאיסורם שווה, משא"כ בנבלה ושחיטה.

הובא בקצרה בעלון שיחת השבוע דשבוע זה.