הודעהעל ידי אפשר » א' מרץ 26, 2017 3:15 pm
הגרי"ז [זה שלא העתקתי] אומר בערך כמו הדזמב"ת, אבל בנוסח בריסקאי יותר, שהשמן למאור הוא מדיני המנורה, כלומר מדין הכלי. וכן הלחם הוא דין בשלחן. [ולשיטתו קצ"ע שמן המשחה, וי"ל דאין לו שם כלי עד שראוי לדינו].
יצוין מענין לענין, שיש צפנת פענח טמון באחד מרחבי רבבות מר"מ שלו, שאומר דבר נפלא שהולך בערך כך, בדיני כלי המקדש היו שני דינים, דין אחד שהוא דין הכלי, היינו כמו שיש לבית ריהוט, כך יש לבית המקדש ריהוט שלו, ולכן יש דין במנורה מזבח ושלחן. אך יש דין שני לקיים בהם המצוות, היינו דין לחם הפנים ודין הדלקת הנרות וכו' [ובזה הוא דלא כהגרי"ז הנ"ל אבל אפשר ליישבו עם הדזמב"ת]. ע"פ יסוד זה הוא מבאר מה שאמרו במנחות באה זהב באה כפתוריה ופרחיה וכו', לא באה זהב לא באה כפתורים פרחים וכו', והיינו דדין זהב במנורה הוא רק מדין הכלי, וכן הדין דכפתורים ופרחים, ולכן אם באה זהב ומתקיים דין כלי מנורה, א"כ צריך להיות גם עם כפתורים כוו', דבלא זה אין לו הלכות כלי. אבל אם לא באה זהב א"כ אין לו דין כלי, וכל מציאות המנורה באופן זה הוא רק כדי לקיים מצות הדלקה, היינו הדין השני, ולהכי אי"צ כפתורים ופרחים כו', כי אין בזה קיום כלי כלל, רק קיום דין הדלקה.
כאמור לדעת הגרי"ז ואולי גם הדזמב"ת אי"ז נכון, כי ההדלקה הוא מתורת הכלי עצמו.
[בקשר לגוף דברי הצ"פ, כמדומה שהח"ח בליקוטי הלכות תמה שם על הדין דבאה זהב דלמה תליא הך בהך, ולצ"פ מיושב. אין הדברים בפניי כעת, והם זכרונות מטל אברכיותי].