במדבר פרק ט"ו דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל ארץ מושבתיכם אשר אני נתן לכם. ועשיתם אשה לה' וכו' לעשות ריח ניחח לה' וכו' והקריב המקריב קרבנו לה' מנחה סלת עשרון בלול ברבעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העלה. וגו'.
כתב הספורנו [פסוק ג'] לעשות ריח ניחוח, הנה עד העגל היה הקרבן ריח ניחוח בזולת מנחה ונסכים כענין בהבל ובנח ובאברהם וכענין וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים, לא זולת זה ובחטאם בעגל הצריך מנחה ונסכים לעולת התמיד שהוא קרבן ציבור ומאז שחטאו במרגלים הצריך מנחה ונסכים להכשיר גם קרבן יחיד. עכ"ד.
א. ונראה דאזיל לשיטתו שכתב [שמות פרק כ"ה פסוק ט'] וכן תעשו כדי שאשכון בתוככם לדבר עמך ולקבל תפלת ועבודת ישראל לא כמו שהיה הענין קודם העגל כאמרו בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. עכ"ד.
כלומר השכינה הייתה שרויה בעם ישראל וע"כ לא היו צריכים להביא מנחות ונסכים למשכן ולמקדש כדי שיתברך הדגן והיין.
ב. מבואר בדבריו שחטא העגל היה עבירה של כלל עם ישראל וע"כ הוצרכו בקרבנות ציבור להביא נסכים, ואילו חטא המרגלים הייתה עבירה של כל יחיד ויחיד בעם ישראל, וע"כ הוצרך להביא גם בקרבנות יחיד נסכים ומנחות.
ונראה שארץ ישראל קדושתה למעלה מכל הארצות והקדושה הזאת שייכת לכל יחיד ויחיד שיושב בה, ועיקר חטא המרגלים היה שמאסו בארץ חמדה וכמו שמבואר בתהילים פרק ק"ו פסוק כ"ד והיה חסר לכל יחיד ויחיד חיבור לקדושת ארץ ישראל, וע"כ נצטוו שבשעה שיכנסו לארץ יביאו מנחות ונסכים כדי לחבר גם את היין והמנחות לבית המקדש ויתברך להם הדגן, והיין לא יחמיץ, משום שלקדושת ארץ ישראל הם פחות שייכים לעומת קדושת המקדש שהייתה שם השכינה יותר בגלוי.
ולפי"ד מובן שקרבנות ציבור נתחייבו בנסכים גם כאשר היו במדבר משום שחטא העגל היה כנגד הנהגת משה רבינו וכמו שמבואר שם במפרשי התורה שזהו הנהגת המדבר כלל הציבור, משא"כ קרבנות היחיד נתחייבו בנסכים רק כאשר נכנסו לארץ ישראל שהרי עיקר החטא היה כנגד ארץ ישראל שזהו קדושה ששייכת לכל יחיד ויחיד.
ג. מבואר בדברי הספורנו הנ"ל שיש דמיון בין חטא העגל לבין חטא המרגלים וכל החילוק הוא האם היה בכלל או בפרט, בציבור או ביחיד.
וביותר כתב רש"י [במדבר פרק י"ד, פסוק ל"ג] ארבעים שנה, לא מת אחד מהם פחות מבן ששים לכך נגזר ארבעים כדי שיהיו אותם של בני עשרים מגיעין לכלל ששים ושנה ראשונה היתה בכלל ואע"פ שקדמה לשלוח מרגלים לפי שמשעשו את העגל עלתה גזרה זו במחשבה אלא שהמתין להם עד שתתמלא סאתם וזהו שנאמר וביום פקדי במרגלים ופקדתי עליהם חטאתם ואף כאן נאמר תשאו את עונותיכם ולא עונכם שתי עונות של עגל ושל תלונה וחשב להם במנין חייהם מקצת שנה ככולה וכשנכנסו לשנת ששים מתו אותם בני עשרים. [ועי' שפתי חכמים אות ע']
רש"י מחדש שמתו רק בגיל שישים לא פחות, ונראה מדבריו שההוכחה לזה ממה שנענשו ללכת ארבעים שנה במדבר לא פחות.
ואולי לפי"ז בעונש של הליכה ארבעים שנה היה גם טובה, דמעיקר הדין באמת לא הגיע להם עונש מוות מיד, אלא רק עונש שלא לכנס לארץ כנגד מה שהם מאסו בארץ ישראל מדה כנגד מדה, ואם היו נכנסים עכשיו מיד לארץ ישראל כולם היו מתים, לכן נתחייבו לילך במדבר עוד ארבעים שנה כדי שלא ימותו, ולמעשה זה היה לטובתם. וצ"ע.
ד. על דרך המוסר נראה לבאר החיבור שבין חטא העגל לחטא המרגלים, שלכל דבר יש שני צדדים שני מדות שעומדות אחת כנגד השניה.
החכמה – והטיפשות. עצלות – חריצות. שמחה – עצבות. גאוה – ענוה. דיבור – שתיקה.
וכאשר האדם נוטה לצד אחד כגון לשמחה ואינו משתמש כלל בעצבות אז אמנם הוא פושע שהרי יש מקומות שצריך להיות עצב ולא לשמוח אבל עכ"פ הוא משתמש עם השמחה לדברים טובים. או אדם דברן שאינו אוחז כלל בפלח השתיקה אז הוא פושע משום שהוא שיש מקומות שצריך לשתוק אבל עכ"פ הוא משתמש עם הדיבור לדברים טובים.
אבל אדם שבמקום שצריך לשמוח הוא עצוב, ובמקום שצריך להיות עצוב הוא שמח, ומהפך את הדרכים, או ששותק היכן שצריך לדבר ומדבר היכן שצריך לשתוק, זה חמור מאד והוא נתבע ע"ז מאד, וחטא העגל שבא ע"י שמחה וחטא המרגלים שבא ע"י בכייה השלימו זה את זה בחומרתם ובהיפוך הדרך, לדון את עם ישראל בעונש קשה.
חטא העגל שבא בעיקר ע"י שמחה.
מבואר ממה שכתב הספורנו [שמות פרק ל"ב] פסוק י"ט וירא את העגל ואת המחולות ויחר אף משה, כשראה שהיו שמחים בקלקול שעשו, כענין כי רעתכי אז תעלוזי, ובזה התקצף ונואש שיוכל לתקן המעוות.
ובפסוק כ"א כתב, הבאת עליו חטאה גדולה ששמחו בקלקול במחולות מפני שקבעת להם חג ליום המחרת וזה הוא רע מן הפשע והמרד שעשו בעגל וכו' מה עשו לך שהוצרכת לקבוע להם חג ליום המחרת שזאת היתה סיבת המחולות שעשו לשמחת העגל שהיתה רעה מעשייתו. עכ"ד.
וחטא המרגלים שבא בעיקר ע"י בכייה.
מבואר ממה שכתב הסבא מקלם [חכמה ומוסר ח"א סימן קל"ח.] לפי הנראה כי עיקר קביעה בכיה לדורות על חורבן בית מקדשנו היה בשביל הבכיה, כי הבכיה מורה על חימום הדבר ואינו דומה העושה עבירה בחימום למי שעושה בלי חימום וכמו שמצינו הנוגע בנבילה אינו טעון כיבוס בגדים והנושא צריך כיבוס בגדים והנראה כי הנשיאה מחמם מעט הגוף ותתדבק הטומאה יותר ומכ"ש כאן הבכייה והחימום מורה שהיא בטעם - טעם של חטא וכו' ולמדנו מזה שהעושה עבירה בטעם, יגדיל טעם העבירה כמעט באין ערך. ומזה נבין העושה מצווה בטעם לעושה מצוה בלי טעם ההפרש ביניהם כי מדה טובה מרובה ממדת פורענות. עכ"ד.
נכתב בעזרת אבינו שבשמים. אשמח על הערות והוספות.