חיימקה כתב:וישובו וילינו עליו את כל העדה [שלח יד לו] וכתב רש"י וז"ל "וכששבו מתור הארץ הרעימו עליו את כל העדה".
ובתרגום כתב וז"ל "ותבו וארעימו עלוהי". ולכאורה כוונתו כחזקוני שכתב וז"ל "הרעימו פעם שניה".
האם אמת נכון הדבר? ומהי הפעם השנייה?
מעט דבש כתב:חיימקה כתב:וישובו וילינו עליו את כל העדה [שלח יד לו] וכתב רש"י וז"ל "וכששבו מתור הארץ הרעימו עליו את כל העדה".
ובתרגום כתב וז"ל "ותבו וארעימו עלוהי". ולכאורה כוונתו כחזקוני שכתב וז"ל "הרעימו פעם שניה".
האם אמת נכון הדבר? ומהי הפעם השנייה?
לא הבנתי מה ראית בתרגום.
'ותבו' הוא תרגום של 'וישובו' בכל מקום.
וכמו שתפרש 'וישובו מתור הארץ' (במדבר יג, כה) שתרגומו 'ותבו', כך תפרש גם כאן.
פרי יהושע כתב:האם כבר עמדו ומי?.
שתרגום "עברי" בספר בראשית "עיברא", בספר שמות "יהודהי", ובפרשת משפטים כי תקנה עבד עברי, "כי תקנה בר ישראל", מה הטעם?.
מעט דבש כתב:כתב בהקדמת קונטרס 'מעט צרי' על חומש שמות (עמ' 7 מעמודי האוצר):
א. "ושור או שה אֹתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח) התרגום הוא "וְתוֹרְתָּא אוֹ שֵׂיתָא לַהּ וְלִבְרַהּ לָא תִכְּסוּן בְּיוֹמָא חָד"
וממה שתרגם בלשון נקבה את כל הפסוק הוכיחו הראשונים (רמב"ן שם, תוספות חולין עט. ד"ה עייל) שדעת אונקלוס כמאן דאמר (חולין עח:) אין חוששין לזרע האב, ומותר לשחוט אב ובנו, ורק אם ובנה אסור (ומה שלא נאמר "אותה ואת בנה" בפסוק, יעויין ברמב"ן שם). וגם בזוהר (אמור צב.) איתא "ושור או שה אותו ואת בנו, אמר רבי יוסי, כתרגומו, לַהּ וְלִבְרַהּ, דעקרא דאימא למנדע ברה, ואזיל בתרה ולא אזיל בתר אבוה, ואנן לא ידעינן מאן הוא" והיינו שאי אפשר להכיר את האב כדי לאסור לשחטו עם בנו. אבל בנוסחאות המצוייות תורגם "וְתוֹרְתָּא אוֹ שֵׂיתָא לֵהּ וְלִבְרֵהּ לָא תִכְּסוּן בְּיוֹמָא חָד" ומלבד הסתירה הגלוייה שפתח בנקבה וסיים בזכר, הרי הוא נגד דעת אונקלוס להלכה, והוא שיבוש חמור.
וראה עוד כאן
וכללית על נוסחאות התרגום, ראה כאן ואילך.
ושם תראה, כי הניסיון להציג את חומש 'העמק דבר' או אחרים בתור 'הנוסח המדוייק' אין לו מקום, אלא שכאן, במקרה שיבוש זה אינו קיים שם.
מעט דבש כתב:
לפי המבואר ברד"ק (סה"ש שורש פה) הביטוי 'עַל פִּי' בלה"ק, יש לו שתי משמעויות:
א) כינוי לדיבור או מאמר; כגון 'על פי ד' יחנו ועל פי ד' יסעו' (במדבר ט, כ); 'משכן העדת אשר פקד על פי משה' (שמות לח, כא).
ב) משתמשים במלה 'פִּי' לשיעור הדברים; 'לחם לפי הטף' (בראשית מז, יב); 'איש לפי אכלו' (שמות יב, ד); 'איש כפי עבדתו' (במדבר ז, ה); 'ולפי העלות הענן' (שם ט, יז); 'לפי שכלו יהלל איש' (משלי יב, ח); 'אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי' (מלכים א' יז, א).
ומזה גם 'עַל פִּי' לשיעור הדברים, כגון 'על פי אשר תשיג יד הַנֹּדֵר' (ויקרא כז, ח); 'על פי השנים הנותרׂת' (שם כז, יח); 'על פי הגרל' (במדבר כו, נו).
ונראה שבדומה למשמעות השניה מקובל לומר בלשון זמננו 'מודד' או 'קריטריון'.
ובתרגום מצינו שמחלק בין שתי המשמעויות; את המשמעות הראשונה מתרגם בלשון 'עַל מֵימְרָא' כמו 'על פי משה' שתרגם 'על מימרא דמשה', והמשמעות השניה מתרגם בלשון 'עַל פּוּם', כמו 'על פי אשר תשיג יד הַנֹּדֵר' שתרגם 'על פום דתדביק יד נָדְרָא'.
ויש מקומות שאין המשמעות ברורה, אם היא כמשמעות הראשונה או השניה. וכגון 'וַנַגֶּד לו עַל פִּי הדברים האלה' (בראשית מג, ז) שהרד"ק (שורש פה) פירשו לשון 'שיעור', ואילו אונקלוס תרגמו 'וחוינא ליה עַל מֵימַר פתגמיא האלין'.
ומעתה יש לדון על לשון הפסוק 'עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים' האם פירושו 'דיבור ומאמר', או פירושו 'שיעור'.
מעט דבש כתב:
ועכשיו נעבור לפסוק האחרון שהבאנו 'לא יומתו אבות על בנים':
לפי מה שנתבאר עולה, שאונקלוס שם מפרש המקרא בלשון 'שיעור' שהרי תרגם "לָא יְמוּתוּן אֲבָהָן עַל פּוּם בְּנִין וּבְנִין לָא יְמוּתוּן עַל פּוּם אֲבָהָן" שהוא לשון שיעור, ולא לשון דיבור ומאמר.
מעט דבש כתב:
אך לפלא הוא, שבפסוק במלכים כתב הרד"ק וז"ל: "לא יומתו אבות על בנים - כי משמעות הכתוב כן הוא, כמו שאמר 'איש בחטאו יומת', אלא שרבותינו ז"ל קבלו כי בכלל לאו זה עדות הקרובים, כמו שתרגם אונקלוס 'על פום בנין' ו'על פום אבוהון', אבל עיקר ההזהרה הוא שלא יומתו האבות בעון הבנים והבנים בעון אבות, כמו שהביא ראיה הנה מן הפסוק"
וקשה על דבריו מכמה צדדים:
א) איך ראה בתרגום שכוונתו לעדות, ולא לעוון אבות.
ובפרט שבתרגום יונתן במלכים שם תרגם "וְיָת בְּנֵי קַטְלַיָּא לָא קְטַל כְּמָא דִכְתִיב בִּסְפַר אוֹרַיְתָא דְמֹשֶׁה דְפַקֵּיד ד' לְמֵימַר לָא יוּמְתוּ אֲבָהָן עַל פּוּם בְּנִין וּבְנִין לָא יוּמְתוּן עַל פּוּם אֲבָהָן אֱלָהֵין אֱנָשׁ בְּחוֹבֵיהּ יְמוּת"
הרי שאף ששם פירוש המקרא הוא כפשוטו, תרגם בלשון 'עַל פּוּם', ומשמע שאין הכונה לעדות, אלא שלא יומתו אבות בעון הבנים.
ב) אם הכונה באונקלוס למיתה ע"י עדים, למה תרגם בלשון מיתה (שמשמעותה מיתה בידי שמים), ולא בלשון 'קטלא', שמשמעותה מיתה בידי אדם, וכמו שכתב הרמב"ן (שמות כא, כט). ועיין לעיל בפרשת מסעי שהארכתי בזה.
דוב וו. כתב:המשמעות הב' של הרד"ק בלשון "על פי" על דרך "שיעור הדברים" בכל מקום ביאורו שדבר א' מתמודד "על פי" וכפי מדת דבר ב' אם גדול אם קטן אם מעט אם רב ואין לה קצבה רק תמיד תתחלף הדבר הא' בכמותו במקביל להדבר הב' וכמאמרם ז"ל "אם כן נתת דבריך לשיעורין" דהיינו אין שום דבר קצוב ותמיד משתנה כפי העניין... ולכן לא ייתכן להשתמש בלשון "על פי" המקשר ב' דברים ומשמעו שהדבר הא' משתנה במקביל להדבר הב' לשיעורים קצובים כאלו שאינם משתנים כלל. ואם כן איך שייך לפרש הפסוק "על פי שנים עדים וכו' יומת" על דרך "כשיעור שני עדים וכו' יומת"? האם מדת מיתת הנידון לחצאין ולשיעורין כמדת וכשיעור הריבוי והמיעוט בב' עדים? הלא אין מיתה לחצאין! ועוד איזה עניין של ריבוי ומועט יש במניין הקצוב של ב' עדים? והדברים נראים מוזרים מאוד.
מעט דבש כתב:ואיך יתפרש הפסוק (במדבר ט, יז):
וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
איזה 'שיעור משתנה' יש כאן? אם נעלה הענן - נסעו; אם לא נעלה לא נסעו.
מעט דבש כתב:גם בפסוק (מלכים א' יז, א):
וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי:
בפשטות הכונה שאם יאמר יהיה גשם, ואם לא יאמר לא יהיה. לא שכמות הגשם תהיה תלויה בדיבורו.
מעט דבש כתב:(גם בלשוננו אומרים 'על פי דבריו נקבע', אף כשאין נושא של דבר המשתנה לפי מידה או פרמטר אחר).
מעט דבש כתב:מה שכתב על הרד"ק במלכים, לא הבנתי. שאלתי שאלה פשוטה: מה הוכחת הרד"ק מתרגום אונקלוס לפירושו שהכונה לעדות, בזמן שיונתן תרגם בדיוק כמו אונקלוס, וביונתן אי אפשר לפרש שהכונה לעדות, אלא כפשוטו.
למה אי אפשר לפרש את אונקלוס כמו יונתן? מה ההכרח מאונקלוס לפירוש הרד"ק?
שמר כתב:בברכת כהנים פ' נשא מפרש התרגום את הברכות יברך ה' וישמרך וכו' בלשון ארמי - כן הוא ברוב החומשים, אך מזה זמן ראיתי בחומשים ישנים שאין תרגום כלל על ברכת כהנים, וצ"ל מכיוון שכתוב כה תברכו וקי"ל שברכת כהנים איננה נאמרת בכל לשון אלא רק בלה"ק א"כ א"א לתרגם את הברכות בלשון ארמי דאי יתרגם ייצא שכה תברכו אפי' שלא בלשון הקודש.
נוטר הכרמים כתב:אמנם לא על התרגום, אבל דברים נחמדים על הפרשה.
===
כב, יח וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ד' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה.
ופירש"י, מלא ביתו כסף וזהב - למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים.
והנה כבר הקשו קדמונים (מהר"ש פרימו ועוד) מדברי הברייתא דקנין תורה (מ"ט), אמר רבי יוסי בן קיסמא פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום אמר לי רבי מאיזה מקום אתה אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני אמר לי רבי רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות אמרתי לו בני אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם איני דר אלא במקום תורה. הרי שגם ר"י בן קיסמא נקט בהפלגה 'אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם', ומאי שנא.
ונראה הביאור הפשוט בזה, דשאני אצל ר"י בן קיסמא שנקט לשון זו אחר שאותו האדם כבר הציע לו אלף אלפים דיני זהב וכו', וע"ז משיב כהלכה שגם אם יתן לו אינו דר אלא במקום תורה, אבל כאן אצל בלעם לא נזכר מידי שהציעו לו ממון, ואם בלעם אומר זאת בהפלגה כזאת אין זה אלא משום שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים. ושוב ראיתי שכ"כ בתורה תמימה כאן.
אכן זה את"ש רק לפי פשוטו של מקרא, שלא הציעו לו שלוחי בלק אלא כבוד ולא ממון, אבל יעויין בדברי מהרש"א בחידושי אגדות בבבא בתרא (עח, ב), וז"ל, אבל בלעם היה בעיניו מעט הכבוד הזה של קריאה וסעודה שא"ל כי היה בלעם רע עין בממון אחרים ורצה בשכר ממון וע"כ הוסיף לו בשליחות שנית כי כבד אכבדך וגו' כי כבד דהיינו בסעודה שאמרתי ועוד אכבדך במאד דהיינו ממון מלשון ובכל מאדך כמפורש ואשר שכר עליך את בלעם וגו', וע"כ השיב לו עתה אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב וגו'.
ובאמת שכפירושו עולה בעליל מתוך פירוש רש"י בפס' יז (ומקורו במד"ר ובתנחומא כאן), כי כבד אכבדך מאד - יותר ממה שהיית נוטל לשעבר אני נותן לך.
והחיד"א מביא (בספרו חסדי אבות וראשי אבות על המשנה באבות שם) שנשאל בילדותו שאלה זו מרבו הג"מ יונה נבון בעל נחפה בכסף, והשיב לחלק שר"י בן קיסמא השיב שאדרבה טוב לו התורה ומקום תורה יותר מכל אבנים טובות ומרגליות שבעולם, אבל בלעם הרשע נקט לשון של 'לא אוכל לעבור', ומשמע שרק מחמת שאינו יכול לעבור פי ד' אינו עושה כן, אבל בלאו הכי מחמד הוא את הממון, והיה עושה כל אשר לאל ידו לנוטלו.
ונראה להרחיב יריעת הביאור בזה בהקדם המובא בספר בית יצחק (לר' יצחק ב"ר ניסן מווילנא) בשם רבינו הבית הלוי, בהא דכתיב להלן (כד, י-יג), וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים... וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק הֲלֹא גַּם אֶל מַלְאָכֶיךָ אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֵלַי דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר: אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ד' לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי אֲשֶׁר יְדַבֵּר ד' אֹתוֹ אֲדַבֵּר.
וצ"ב מה חרי האף הגדול הזה של בלק על בלעם, הלא מיד כשבאו אצלו עבדי בלק אמר להם בלעם (כב, יח), 'אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ד' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה', וא"כ מה מצא בו בלק עוון עתה.
אולם כאשר אדם אומר לחבירו לא אוכל לעשות כדבר הזה יש שני אופנים בדבר, דלמשל אם יאמר לחבירו הנני נותן לך מאה רובל כסף ולך הכה לרב העיר על הלחי, וישיב לו לא אוכל לעשות הדבר הזה, ועוד יאמר לאיש אחר, הנני נותן לך מאה רובל כסף ותגביה החומה הזה, וישיב לו ג"כ לא אוכל, הנה תשובת שניהם שווה ששנים אמרו לא אוכל, ובכ"ז אינו דומה לא אוכל של הראשון ללא אוכל של השני, דהראשון יכול לעשות הדבר הזה רק ששכלו ורוח האנושות אשר בקרבו לא יתנהו לעשות הדבר הזה, אולם השני אינו יכול באמת לעשות כן.
והנפק"מ ביניהם הוא דלהראשון אם יאמר אתן לך עשרת אלפים רו"כ ותכה את הרב על הלחי, יכול להיות שיתרצה לזה, אולם השני אף אם יתן לו עשרה מליון לא יעשה זאת, אחרי שאינו יכול לעשות כן באמת.
וזה הענין היה כאן עם בלק ובלעם, דבלעם אמר לבלק שאינו יכול לקלל את ישראל, וסבר בלק שכוונתו היא שלא ירצה לעשות דבר נגד רצון ד' מחמת טוהר לבו, אבל בלק היה יודעו ומכירו שיש לו עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה ובכסף או בכבוד רב ועצום יוכל להטות את לבבו, אך כאשר ראה בלק כמה פעמים שהוא עומד בשלו ואינו יכול להשיבו מדעתו, חרה אפו ואמר לו לקב אויבי וגו'. ואזי אמר לו בלעם טעית בחשבונך, אתה סבור שבאמת אוכל לקלל אותם רק שרוחי העדינה לא תתנני להלוך כנגד רצון ד', לא כן הוא, כי לא אוכל לעבור את פי ד' גם ברצוני, יען כי נתן ד' חכה בפי כמבואר בשילהי סנהדרין (קה, ב). עכ"ד.
ונראה להוסיף בזה נופך, דהנה המדקדק בלשון המקראות יראה חילוק גדול בין הפעם הראשונה שבלעם אמר לשליחי בלק 'אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ד' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה', ואילו בפעם השנית כששב בלעם על דברים אלו לבלק 'הֲלֹא גַּם אֶל מַלְאָכֶיךָ אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֵלַי דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר: אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ד' לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי אֲשֶׁר יְדַבֵּר ד' אֹתוֹ אֲדַבֵּר', כאן נשמטה מילת 'אלקי'. וצ"ב.
אמנם לפי המבואר את"ש שבדבריו הראשונים נתן בלעם מקום לטעות כי אי היכולת לעבור את פי ד' היתה מחמת טוהר לבבו שלא לעבור את פי אלקיו, אבל בדבריו השניים שהתנצל בפני בלק על חוסר יכלתו מחמת ההכרח כבר לא הזכיר אלקי, כי באמת אינו יכול מחמת החכה שהושם לפיו ולא מחמת הכרתו האלקית. [יסוד הדברים מהגרא"ב פינקל זצ"ל].
ומעתה לפי"ז מבואר היטב שדברי בלעם הראשונים שאמר שאינו יכול רק מחמת הכרתו האלקית מלמדים על חמדת ממון גדולה, שהרי אם לא היה כן, כבר מהרגע הראשון היה לו להודות בפה מלא כי אין לו יכולת כלל לעבור את פי ד', ודוק.
ופיסוק הטעמים כרש"י = "ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים - להטות."רש"י עה"פ לא תענה על רב לנטת אחרי רבם להטת כתב:ואונקלוס תרגם לא תתמנע מלאלפא מה דבעינך על דינא. ולשון עברי לפי התרגום כך הוא נדרש: לא תענה על ריב לנטות. אם ישאלך דבר למשפט לא תענה לנטות לצד אחד ולסלק עצמך מן הריב אלא הוי דן אותו לאמיתו.
ואני אומר ליישבו על אפניו כפשוטו וכך פתרונו וכו' ולא תענה על ריב לנטות וגו' ואם ישאלך הנדון על אותו המשפט על תעננו על הריב דבר הנוטה אחרי אותן רבים להטות את המשפט מאמתו וכו'
מעט דבש כתב:הוגה ומעיין כתב:לשון הרמב"ם: ... אבטיח (משנה ח'), אלבטיך' (גם זאת בעקבות רס"ג המתרגם כך את האבטיחים שבפרשת בהעלותך).
... ה'בטיך'' - بِطِّيخ - אף הוא שם כולל למיני האבטיחיים, ומין זה הנקרא כן בלשוננו, שבשרו אדום, הוא הנקרא כן בסתם בערבית.
אמנם כבר הוכיחו שבלשון המשנה 'אבטיח' כנראה אינו הנקרא כן בלשוננו, אלא 'מלון', מהמשנה בעדויות (ג, ג) "מעי אבטיח... רבי דוסא מתיר לזרים וחכמים אוסרין" וברמב"ם שם "הזרע והרוטב שבתוך האבטיח", וזה אין באבטיח שלנו (ארחות רבינו ח"ב עמ' רסב בשם הקה"י; כרם ציון, הלכות פסוקות ע' קכא - הגרא"ד רוזנטל; דרך אמונה הל' תרומות יא, קז ובשעה"צ קצה). וברמב"ם (הל' תרומות יא, י) "קליפי אבטיח... אע"פ שאין בהן אוכל... הרי אלו אסורים לזרים" ובאבטיח שלנו הקליפות כלל אינן ראויות לאכילה (שעה"צ שם).
וראה עוד כאן.
נוטר הכרמים כתב:אמנם לא על התרגום, אבל דברים נחמדים על הפרשה.
כב, יח וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ד' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה.
ופירש"י, מלא ביתו כסף וזהב - למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים.
והנה כבר הקשו קדמונים (מהר"ש פרימו ועוד) מדברי הברייתא דקנין תורה (מ"ט), אמר רבי יוסי בן קיסמא פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום אמר לי רבי מאיזה מקום אתה אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני אמר לי רבי רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות אמרתי לו בני אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם איני דר אלא במקום תורה. הרי שגם ר"י בן קיסמא נקט בהפלגה 'אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם', ומאי שנא.
ונראה הביאור הפשוט בזה, דשאני אצל ר"י בן קיסמא שנקט לשון זו אחר שאותו האדם כבר הציע לו אלף אלפים דיני זהב וכו', וע"ז משיב כהלכה שגם אם יתן לו אינו דר אלא במקום תורה, אבל כאן אצל בלעם לא נזכר מידי שהציעו לו ממון, ואם בלעם אומר זאת בהפלגה כזאת אין זה אלא משום שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים. ושוב ראיתי שכ"כ בתורה תמימה כאן.
אכן זה את"ש רק לפי פשוטו של מקרא, שלא הציעו לו שלוחי בלק אלא כבוד ולא ממון, אבל יעויין בדברי מהרש"א בחידושי אגדות בבבא בתרא (עח, ב), וז"ל, אבל בלעם היה בעיניו מעט הכבוד הזה של קריאה וסעודה שא"ל כי היה בלעם רע עין בממון אחרים ורצה בשכר ממון וע"כ הוסיף לו בשליחות שנית כי כבד אכבדך וגו' כי כבד דהיינו בסעודה שאמרתי ועוד אכבדך במאד דהיינו ממון מלשון ובכל מאדך כמפורש ואשר שכר עליך את בלעם וגו', וע"כ השיב לו עתה אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב וגו'.
והחיד"א מביא (בספרו חסדי אבות וראשי אבות על המשנה באבות שם) שנשאל בילדותו שאלה זו מרבו הג"מ יונה נבון בעל נחפה בכסף, והשיב לחלק שר"י בן קיסמא השיב שאדרבה טוב לו התורה ומקום תורה יותר מכל אבנים טובות ומרגליות שבעולם, אבל בלעם הרשע נקט לשון של 'לא אוכל לעבור', ומשמע שרק מחמת שאינו יכול לעבור פי ד' אינו עושה כן, אבל בלאו הכי מחמד הוא את הממון, והיה עושה כל אשר לאל ידו לנוטלו.
מרדכי ש. כתב:השאלה שלי היא על המילה 'דעדקיא', האם מישהו יודע או יכול לבדוק, האם יש גרסה כלשהי הגורסת 'דרדקיא' במקום 'דעדקיא'.
וְלָא תֵימָא זְעִירִין שְׁנוֹהִי, וּבְצִירִין, בְּגִין דִּי מִן עַשְׂרִין בְּצִירָא לֵהּ שַׁתָּא.
וְאַכַּתּי דַעֲדַק בְּיוֹמָא הוּא, וְדַרְדַּק, בְּכֵן דִּלְמָא לָא דַק בְּקַלְתָן וַחֲמִירְתָּא.
וְלָא תִתְלֵי בּוּקָא סְרִיקָא, בְּיַנִיקָא - דְאִכָּא עַתִּיקָא בְּקַנְקַנָּא חַדְתָּא.
מעט דבש כתב:אבל מה רע בגרסא 'דעדקיא' שהובאה ברש"י ובעל הטורים, ורבינו חיים פלטיאל? (ראה גם תרגום יונתן ישעיהו כב, כד וברד"ק; ירמיהו טז, ו; עמוס ז, א; מיכה ו, יא).
מילה זו מופיעה באונקלוס בעוד מקומות (שמות טז, יד - עיין שם ברש"י; ויקרא יג, ל).
ועיין רבנו חננאל (ועוד ראשונים) בסנהדרין (יא.) שגורסים שם בגמרא 'אמריא דעדקין'.
)מרדכי ש.(-כותב השורות) כתב:בפרשת בלק, במדבר כג י: "מי מנה עפר יעקב". ובתרגום אונקלוס "מָן יֵיכוֹל לְמִמְנֵי דַעַדְקַיָא דְבֵית יַעֲקֹב דְאָמִיר עֲלֵיהוֹן יִסְגוּן כְּעַפְרָא דְאַרְעָא".
...
ולשון גור אריה: "ופירוש דעדקיא - הקטנים. והקשה הרא"ם... ואין זה קשיא... דאף חלק אחד קטן יקרא 'עפר', נמצא כי העפר הוא עפר מפני דקות. ולכך הא דכתיב "מי מנה עפר יעקב", אין פירושו שיקרא "עפר" מפני שהם רבים כעפר, רק צריך לומר שהם קטנים כמו עפר. ומפני שהוקשה לו, דלמה קרא הקטנים "עפר", והרבה דברים קטנים יש בעולם שיש לקרותם בהם... לכך אמר 'דעלייהו יתאמר וכו''.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 109 אורחים