שלשה ילדים נולדו בתנ"ך בדרך נס, יצחק, שמואל, ובן השונמית.
יצחק ובן השונמית עמדו על שערי מוות ויצאו ממנו, ואילו שמואל לא עבר זאת.
ונראה הטעם ביצחק ובן השונמית, שכיוון שנולדו בנס, הרי שמצד דרכי העולם אין להם חיות ולכן כאשר יצאו אל העולם ראויים היו למות. ומצד הדין אף שמואל היה ראוי לו כן, אך חנה נקטה בדרך מיוחדת שהבטיחה שהבן אותו היא שואלת יוחזר בשאלה לה', ובכך היא שומרת את קיומו כל העת בעולם גבוה ועליון והוא אינו יורד כביכול אל העולם הארצי שבו אין לו קיום עצמי.
ובבן השונמית נאמר במפורש העיתוי שבו הוא מת, וזה קורה כאשר הוא יוצא עם אביו אל עולם המעשה, אל השדה.
ואם כן אולי אפשר לפרש טעם העקידה, שלא מצינו את אברהם עושה עם יצחק שום דבר מיוחד, ולהיפך אנו מוצאים שעשה משתה לבנו כדרך כל אדם, אך לא פעל שום פעולה שיצחק יהיה אדם מיוחד כפי שראוי למי שנולד מעל לדרכי הטבע. (ויתכן שלזה כיוונו חז"ל לרמוז במשא ומתן של השטן והקב"ה שמתוך כל אותם בהמות ששחט לא הקריב לפניך כלום, ותשובת הקב"ה היא שבפנימיות הדברים יצחק נחשב אצל אברהם גם באופן סתמי כבן שקיבל מהקב"ה, והעקידה בעצם מגלה ומביאה רעיון זה להתממש בעולם).
ובן השונמית, גם הוא מת, אלא שבשונה מיצחק ושמואל, אין עליה טענה מדוע לא העלתה את בנה לגבוה, וכצעקתה לאלישע 'השאלתי בן מאת אדוני'? וכל הבטחת הבן לא באה אלא בהתעוררות הנביא ליתן לה, ואם כן אין מן הראוי שהבן יעלה אל הקודש, אלא שאיש האלוקים ירד מן ההר אל הבן וימשיך לו חיים גם בתוך העולם הארצי.