טעם המן

[נחומצ'ה]

עוד מקטנותינו, לימדונו את מדרשי חז"ל, שכל אחד מה שהיה רוצה לטעום היה מרגיש במן.
והנה ברש"י פ' יז פסוק לה, איתא החשבון שבני ישראל אכלו המן 40 שנה פחות 30 יום
ומת' רש"י שבעוגות שהוציאו ממצרים היה טעם מן.

א"כ יש לדייק שבנ"י לא ידעו מהו ה'חומר' של המן. אך הטעם כבר הכירו.
ומאידך, האם גם בעוגות מצות יכלו לבקש הטעם שרוצים? או שזה היה רק תכונת המן

[צופה_ומביט]

מפורש בתורה שלמן היה [גם] טעם עצמי. וטעמו כצפיחית בדבש. [וראה בספרי במדבר יא, ח עה"פ "והיה טעמו כטעם לשד השמן" וז"ל: כלייש זה, שערוך בשמן ומקוטף בדבש - כך היה ברייתו של מן, וכך היו ישראל כשרים אוכלים אותו].

וחז"ל מוסיפים שחוץ מזה הוא יכול היה להשתנות לאיזה טעם שרוצים.

ממילא לכאורה ל"ק מידי.

[נחומצ'ה]

כמה הארות.
א. האבן עזרא מביא בשם גאון, שהמן היה כרקיק מצות. [והטעם השתנה אם בישלו בשומן, ואז היה 'כלשד השמן'].
ב. וקצת 'נופך' החודר ללב האדם.
המן הרי היה מאכל המלאכים כולו רוחני. ומסתבר שהשינוי טעם שהורגש אצל כל אחד, היה זה לפי מצבו הרוחני
כשם שכל 'מזל רוחני' משתלשל לגשמיות באופן אחר, כך גם כל אדם הרגיש טעם המן לפי מצבו.
[מרומז ב'שפת אמת']