בפסוק הראשון בשיר השירים כתב רש"י:
"כל הכתובים קדש ושיר השירים קדש קדשים שכולו יראת שמים וקיבול עול מלכותו".
ובברכות נז, ב ["הרואה שיה"ש יצפה לחסידות"] כתב רש"י: "כולו יראת שמים וחיבת המקום בלב כל ישראל".
א. קיבול עול מלכותו - חיבת המקום בלב כל ישראל:
בברכות כתב רש"י "חיבת המקום בלב כל ישראל" וכאן כתב "קיבול עול מלכותו".
השוואת הדברים מראה לנו שקיבול עול מלכותו וחיבת המקום בלב ישראל חד הם. דקבלת מלכות ה' אינה בכפיה והכרח אלא באהבה וחיבה.
וכך מפורש להדיא במכילתא בריש עשרת הדברות, שקבלת מלכות ה' אצל ישראל היתה רק בעקבות טובות שעשה להם במצרים, ושלא יתכן קבלת מלכות באופן אחר.
והדברים פשוטים, שהרי מעולם לא נבחר מלך על ידי אומה משום שחיפשו את מי לעבוד ולשרת וממי לירא. אלא תמיד מחפשת האומה מי שידאג לה וייטיב לה, ילחם את מלחמותיה ויריב את ריבה, יצא לפניה וילך לפניה ויתקן את כל ענייניה. ורק עבור זה מתחייבת האומה לציית למלך ולירא ממנו וכו'. והוא אינו ענין נפרד, אלא המשך לרצון העם שהמלך יתקן את עניינם. שכן אם לא יצייתו למלך כגוף אחד המציית לראש - לא יוכל המלך לתפקד ולהוציא לפועל את תוכניתו ומפעליו לתקן את טובת האומה.
לכן גם קבלת עול מצוות באה באופן זה, שהרי ממשיכה המכילתא שם שרק אחרי "קיבלתם מלכותי" כנ"ל שייך שיאמר המלך "קבלו גזירותיי".
ובמתן תורה היתה עדיין איזו טענה בחלק זה משום כפיית הר כגיגית ומודעא רבה לאורייתא, ובימי אחשוורוש קיבלו את עול המצוות באהבה מאהבת הנס שנעשה להם. חזינן מחד (במכילתא כנ"ל ובמודעא רבה) שקבלת עול מצוות צריכה להיות באהבה, ומאידך - כפה עליהם הר כגיגית עד כדי כך שהיתה מודעא רבה, וצ"ב.
ופשר דבר י"ל שהוא כי חלק קבלת דבר המלך והציות לו - יש לו שתי פנים. הוא מיוסד על קבלת המלך ברצון ואהבה להיות מלכם כנ"ל, אבל הוא לכשעצמו הוא ענין של יראה ומורא. חלק של מורא - שסיבתו באה מאהבה עבור מטרתו. ולא רק בהגדרה הוא כך אלא גם בהרגשה. אנשי האומה צריכים לחוש אהבה למלך על גזירותיו ג"כ, לדעת ולהבין שכל זה הוא לטובת האומה כנ"ל, אבל מאידך שלא יקלו ראש ויחושו כלפי גזירותיו שהן תלויות בהם ויכולים לזלזל בהן, אלא מרגע שיש מלך והמלך גזר גזירות - כל הממרה את פיו יומת, והתחושה כלפי הגזירות היא של מורא מלכות.
לכן במתן תורה בא חלק זה של "קבלו גזירותיי" רק על יסוד "קיבלתם מלכותי". תחילה "אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארץ מצרים" בטובות עצומות ואז הציווי של "לא יהיה לך", כפי שמסבירה שם המכילתא פסוקים אלה. זהו חלק האהבה שבקבלת הגזירות. וכפיית הר כגיגית היתה כי סוכ"ס העם מתחייב לציית למלך יהיה מה שיהיה, והוא ענין של יראה. וזה נתן פתח לטענה ומודעא, ובימי אחשוורוש התגלה יסוד קבלת המצוות שהוא כנ"ל קבלת המלך למלך, שכולו עניין אהבה מחמת הטובות שעושה להם.
ב. כולו יראת שמים:
ובזה יתבאר לנו גם מש"כ רש"י [בשני המקומות] על שיר השירים "שכולו יראת שמים".
שלכאורה הרי מפורסם שעניין שיר השירים הוא אהבת ה' וישראל, [וראה בהקדמת הנצי"ב לפירושו רינה של תורה על שיה"ש], ואיך כתב רש"י "שכולו יראת שמים"? והשאלה בתרתי. א. היכן מצא רש"י בשיר השירים יראת שמים? ב. איך כתב "שכולו" יראת שמים, ולא הזכיר כלל שיש בשיר השירים [לכה"פ "גם"] אהבת ה'?
ולפי הנ"ל יתבאר, דחלק האהבה שבשיר השירים - פשוט הוא, וכמו שכתב רש"י בברכות כנ"ל, יצפה לחסידות שהיא אהבת ה' [כמש"כ הנצי"ב בהקדמתו הנ"ל], כי כולו "חיבת המקום בלב כל ישראל". וזהו שכתב רש"י גם בשיר השירים "קיבול עול מלכותו" שיסודו אהבה דיקא כנ"ל.
אלא שבא רש"י לחדד את הנ"ל [מה שלא מובן מאליו לכל וניתן היה לטעות בזה], ולומר ולהדגיש שכלפי הקב"ה קבלת מלכותו באה יחד עם קבלת גזירותיו, ואין קבלת מלכות בלי קבלת עול מלכות. לכן כתב רש"י "שכולו יראת שמים", היינו דמה ש"כולו חיבת המקום בלב כל ישראל" הוא הוא "כולו יראת שמים". כי כלפי הקב"ה [וגם כל מלך כנ"ל] אין אהבה בלי יראה, ואהבה שהיא רק אהבה בלא יראה בהכרח אינה אהבת ה'. שיר השירים אינו "אהבת ה'" גרידא, כי אין כזה דבר "אהבת ה'" גרידא, אלא כלפי הקב"ה תמיד היינו "קבלת מלכותו" וממילא "קבלת גזירותיו". [ובביטוי אחד: "קבלת עול מלכותו"]. דהיינו דמשום ששיר השירים הוא "קיבול עול מלכותו" לכן יש בו את שתי הפנים, "חיבת המקום בלב כל ישראל" - ו"יראת שמים".
[פסוק שמע הוא יחוד ה' והוא הנקרא בכ"מ "קבלת מלכות שמים", כמש"כ הרמב"ם בסהמ"צ עשה ב, ומיד לאחריו באה אהבת ה' "ואהבת את ה"א בכל לבבך" וכו', ובכ"מ בחז"ל ובתפילות נזכר הביטוי "קבלת עול מלכות שמים באהבה", וכמו שרואים בפסוקים אלה. ומאידך כתב הב"ח והביאו המשנ"ב שפסוק ראשון של שמע יש לומר באימה ויראה ורתת וזיע והוא חלק מכוונת פסוק ראשון של קבלת עול מלכות שמים. ואמנם ראיתי תמהים על הב"ח מהיכן לקח זאת שלכאורה קבלת עומ"ש היא באהבה והוא העמיד הכל על יראה, ולהאמור י"ל שהב"ח רק הוסיף את חלק היראה, כי זו האמת, שאין אהבת ה' בלי יראת ה' כנ"ל. ואת יסוד הדברים לקח מלשון המשנה בברכות ב, ב ש"שמע" הוא "קבלת עול מלכות שמים"].
וראה בהקדמת הנצי"ב שם [ובביאור קופרמן הביא בהקדמתו מקורות משאר ספרי הנצי"ב] שרק על ידי הגיון תורה ושמירת מצוותיה אפשר להגיע לאהבת ה' אמיתית ושעל זה מיוסד ספר שיר השירים עיי"ש, והוא מתאים מאד עם דברי רש"י כאן ששיר השירים כולו יראת שמים [וקיבול עול מלכותו].
לגבי השאלה מדוע לא הזכיר רש"י שיש בשיה"ש גם אהבת ה': לעיל כתבתי כי חלק זה פשוט, אבל שו"ר בנוסח רש"י שבהוצאות תורת חיים ותורה שלמה, שבסוף הדיבור כאן נוספה מילה אחת: "שכולו יראת שמים וקיבול עול מלכותו ואהבתו".
ג. שיר השירים קודש קודשים:
והיות דרש"י כתב כל זאת לבאר את החילוק בין שאר שירים לשיר השירים, לבאר את מה שאמרו חז"ל ששאר שירים הם "קודש" ושיר השירים הוא "קודש קודשים", י"ל דזהו החילוק בין "קודש" ל"קודש קודשים".
ישראל קדושים [מכמה וכמה פנים וסיבות] כמפורש בתנ"ך ובחז"ל הרבה. הנוכחות האלוקית בקרבם חיה ופועלת והם קדושים בקדושתו, וככתוב בריש פרשת קדושים "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם". זהו חלק של קרבה גדולה, של דביקות והתקרבות והתאחדות. וממילא יש סכנה של התקרבות יתר, שיקלו ראש, שיתירו לעצמם דברים וכו'. ועל זה באה ההזהרה [דרשת חז"ל בפסוק הנ"ל] "יכול כמוני? קדושתי למעלה מקדושתכם" וממילא "קדושים תהיו = שמרו את כל המצוות" [כמש"כ הרמב"ם בסהמ"צ בשורש הרביעי].
וזהו "קודש קודשים", היינו שקדושתי למעלה מקדושתכם. יש הרבה קדושות בעולם ובישראל, אבל ישנו קודש האחד העומד ע"ג כל הקדושות כולן והוא מקורן והוא נעלה מהן לאין ערוך, קדושתי למעלה מקדושתכם, הוא קודש הקודשים. וממילא אין להקל ראש, אלא עם האהבה והדביקות תהיה יראה ושמירת גזירותיו בדקדוק [שרק הן הכלי והאמצעי להתקדש בקדושתו].
ואת היסוד הזה כתב רש"י כאן בביאור מה ששיר השירים הוא "קודש קודשים", היינו שהוא עוסק בענין זה. כולו אהבת ה', כולו חיבת המקום בלב כל ישראל, ובד בבד ממש כולו יראת שמים, והיסוד הוא אחד: כי כולו "קיבול עול מלכותו". שזוהי אמיתת קבלת מלכות מכל צידיה ופניה וכמשנ"ת. וזהו החילוק בין "קדושה" לבין "קודש קודשים". כל התדבקות בקב"ה היא "קדוּשה", אבל התדבקות בקב"ה מתוך שמירת המרחק והיראה והמצוה - היא "קודש קודשים".
יש להתבונן בדברים יותר, לחדד וללטש בכתב ובנפש וכו', אבל א"א במסגרת זו, ותן לחכם ונבון.