הגרח כתב:1.אם זו שטות אז מה עם כל ה250האחרים???
2.האם עיינו הטעתו שללה את פקחותו או חייבה את שטותו
מצ"ב דברים שכתבתי בעבר, ונראה שיש בהן בכדי לתרץ הנ"ל.
במדבר טז, ז -
וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִיפרש"י וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה עינו הטעתו ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו שמואל ששקול כנגד משה ואהרן אמר בשבילו אני נמלט וכו' ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה ומשה היה רואה עכ"ל.
ויש לעיין מניין לרש"י שהיה קרח פקח, עוד מדוע נקט לשון פקח ולא חכם נבון וכדו'.
הנה מילת "פקח" פירושה ראייה - גילוי הכיסוי, כמו "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה'" (עיין באב"ע שם ובשאר מפרשים), וכמו "לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא ישְׁבֵי חשך", "ה' פקח עוורים ה' זוקף כפופים ה' אוהב צדיקים", ובמדרש רבה שמות לו, ב פקח ההפך מסומא עיי"ש, וכמו כן "לפקח עליו את הגל" הביאור הוא לגלותו ולהראותו.
א"כ מבואר שתואר פקח נאמר על אדם הרואה ומבין את המציאות בצורה מושכלת ומחושבת לטווח הרחוק, ולכן נקרא קרח פקח מהא גופא שמצינו שחשב להינצל בזכות שמואל ע"כ שפקח היה שהרי ראה למרחוק וע"ש זה קוראהו רש"י בתחילה פקח, אולם פיקחותו שלו גרמה למפלתו משום שהיה כ"כ פקח וראה עד שמואל אבל לא ראה את הקרוב אליו - בניו שיעשו תשובה, ולכן מזכיר רש"י לשון עין וראייה "מה ראה לשטות זה עינו הטעתו ראה וכו' ולא ראה יפה וכו' ומשה היה רואה.
ועל דרך הדרוש שמעתי בשם האמרי אמת שדרש עה"פ "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה'" והק' מדוע נכנס הפקח בתוך כל אלו המומים, ותי' שלפעמים פיקחות יתירה היא חיסרון ולכן ישנם זמנים שצריך אדם להתנהג בפשטות וללא הבנה עמוקה.
ובדרך נוספת יש לומר, דהנה תחילתו של המדרש שהביא רש"י עוסק בנ"ר מקטירי הקטרת וז"ל רב לכם בני לוי - דבר גדול אמרתי לכם. ולא טפשים היו שכך התרה בהם וקבלו עליהם לקרב אלא הם חטאו על נפשותם שנא' את מחתות החטאים האלה בנפשותם עכ"ל, והנה בגמ' (סנהדרין נב.) אי' "מאי בנפשותם שנתחייבו שריפה על עסקי נפשותם [על חנופת אכילה ושתיה הנכנסת בנפשותם. רש"י] כדריש לקיש דאמר ריש לקיש מאי דכתיב בחנפי לעגי מעוג [בשביל חנופת של לגימות מעוג שהאכילם והשקם קרח לעדתו. רש"י] חרק עלי שנימו בשביל חנופה שהחניפו לקרח על עסקי לגימה חרק עליהן שר של גיהנם שניו", מבואר ששיחדם קרח ע"י אכילה ושתיה, והלא נאמר על השוחד "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקים" ולכן נחשבו אותם מקטירי הקטרת כעוורים, וכידוע עיור הוא סומא ומילת סומא מגזרת סמוי היא כלומר מכוסה, וההיפך מן הסומא הוא פיקח דהיינו מגולה וכמ"ש "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים", וא"כ דברי חז"ל מדודקים ביותר, דבתחילה פותח המדרש במקטרי הקטרת שהיו עוורים מחמת השוחד ולכן נכנסו להקטיר קטרת, אולם קרח שלא קיבל שוחד ולא נתעוור מחמת כך אלא שפקח – מגולה – היה מה ראה לשטות זו.
וזה אמת.