מקדש מלך כתב:ודאי שמצינו. אם נפסק על מעשה שלפני דור שהיא ערווה ויש ממזרים. והרי זה הדוגמא שאני מביא מבית שמאי והלל.
וקהילה שאוסרת לפתוח בקבוקים אינה יכולה לחייב את בני הקהילה השניה לעשות כמנהגם, אבל הם בהחלט חושבים שהם טועים. וגם זה פשוט. וכל גדולי ישראל שאחזו בדעה מסוימת בתוקף החזיקו את החולקים עליהם לטועים. ומכל מקום כך דרכה של תורה.
וכיון שאנחנו יודעים תאורטית שמנהג בני בית ראשון היו שלא כהלכה, ואם היה לכך נפקא מינה היינו פוסלים את מעשיהם, היה בכך טעם לפגם. והדברים פשוטים.
מקדש מלך כתב:הבסיס לדיון כאן הוא דברי השפת אמת (הובאו לעיל) שטוען שלא מסתבר לומר שכל ישראל טעו ועשו שלא כדין משך כל ימי בית ראשון. ועל האופציה הזו בדיוק דברנו.
דורשי יחודך כתב:כאן וכן במקומות אחרים אין הרמב"ן שב לבאר לנו, מדוע אכן התורה כתבה את הדברים באופן שעל דרך הפשט יוצא הלכה שאיננה אמיתית לפי האמת.
סגי נהור כתב:דורשי יחודך כתב:כאן וכן במקומות אחרים אין הרמב"ן שב לבאר לנו, מדוע אכן התורה כתבה את הדברים באופן שעל דרך הפשט יוצא הלכה שאיננה אמיתית לפי האמת.
התשובה לשאלתך טמונה בתיקון הניסוח. אין זו "הלכה שאיננה אמיתית לפי האמת" אלא הלכה שאיננה נפסקת למעשה, ולא גרע מהדעות הדחויות מההלכה שאעפ"כ הן חלק מתורת אמת, ולכן אפשר לדון בה כפי שדנים בכל עניני התורה שאינם למעשה, אבל ההלכה למעשה היא לפי קבלת חז"ל, ר"ל לפי הדרש ולא לפי הפשט.
דורשי יחודך כתב:לעיקר תשובתך אבקש שתבהיר את הדברים, מדוע התורה כתבה את זה בצורה כזאת?
האם כוונתך למעין מה שמבואר בשל"ה הקדוש ועוד ספרים, שיש בחינה אחת שלפיה יוצא כך ההלכה? (השל"ה כותב על עין תחת עין שב"מתחילה עלה במחשבה לברוא במידת הדין" כך היה צריך להיות, אבל ההלכה למעשה משקפת את ה"שיתף לה מידת הרחמים.")
זהו אכן מהלך יפה אבל לא כתוב ברמב"ן, ובכלל לא נראה לי שדברים כאלה מתאימים לרמב"ן. ולכן יש עניין להתבונן או לחפש מה בעצם דעת הרמב"ן בעניין זה.
דורשי יחודך כתב:היום לפי תומי נפגשתי בדברי הרמב"ן הבאים:
ולא הזכיר הכתוב טבילה באשה כי הזכיר זוב האיש וטומאתו ואמר בסוף (פסוק יג) ורחץ בשרו במים חיים וטהר וחזר ואמר באשה (פסוק יט) ואשה כי תהיה זבה כאיש הזב דם יהיה הזוב שלה לא לובן כאיש והזכיר הטומאה בנדה ובזבה ואחרי כן הזכיר בזבה (פסוק כח) ואם טהרה מזובה כאשר יטהר הזב מזובו וספרה לה שבעת ימים כאשר יספור הזב ואחר תטהר כטהרת הזב ועל דרך הפשט שתהיה צריכה רחיצה במים חיים [b]כזב
אבל רבותינו הקלו בטהרת הזבה שתטהר כדרך שאר הנטהרים מטומאתם במי מקוה (תוספתא מגילה פ"א הי"א) והטעם להם מפני שלא היה צריך להזכיר כלל "ואחר תטהר" שבכלל האיש היא שלא בא הכתוב אלא להזכיר החלוק שבין הזכר לנקבה שיהיה זובה בדם ולחלק בין עת נדתה ובין בלא עתה ולפיכך סברו שבא הכתוב לרבות לה טהרה לומר "ואחר תטהר" כנטהרים בתורה גם בלא מים חיים.
כאן וכן במקומות אחרים אין הרמב"ן שב לבאר לנו, מדוע אכן התורה כתבה את הדברים באופן שעל דרך הפשט יוצא הלכה שאיננה אמיתית לפי האמת. אולם בכל מקרה יש כאן אבחנה ברורה בין מה שעל דרך הפשט, לבין מה שחז"ל פסקו לנו על פי דרשתם. ולא נראה שבסוף דבריו חזר בו הרמב"ן ממה שקבע שהוא על דרך הפשט.
מעניין גם שהרמב"ן לא כותב "אבל רבותינו קיבלו כו' ותו לא מידי.
גם לא נתבאר בדברי הרמב"ן מה עניין יש לו להצביע על כך שעל דרך הפשט ההלכה היא שונה.
כאמור זוהי דוגמא אחת מתוך הרבה, אך כל דוגמא עם הגוון שלה.
סעדיה כתב:דורשי יחודך כתב:היום לפי תומי נפגשתי בדברי הרמב"ן הבאים:
ולא הזכיר הכתוב טבילה באשה כי הזכיר זוב האיש וטומאתו ואמר בסוף (פסוק יג) ורחץ בשרו במים חיים וטהר וחזר ואמר באשה (פסוק יט) ואשה כי תהיה זבה כאיש הזב דם יהיה הזוב שלה לא לובן כאיש והזכיר הטומאה בנדה ובזבה ואחרי כן הזכיר בזבה (פסוק כח) ואם טהרה מזובה כאשר יטהר הזב מזובו וספרה לה שבעת ימים כאשר יספור הזב ואחר תטהר כטהרת הזב ועל דרך הפשט שתהיה צריכה רחיצה במים חיים [b]כזב
אבל רבותינו הקלו בטהרת הזבה שתטהר כדרך שאר הנטהרים מטומאתם במי מקוה (תוספתא מגילה פ"א הי"א) והטעם להם מפני שלא היה צריך להזכיר כלל "ואחר תטהר" שבכלל האיש היא שלא בא הכתוב אלא להזכיר החלוק שבין הזכר לנקבה שיהיה זובה בדם ולחלק בין עת נדתה ובין בלא עתה ולפיכך סברו שבא הכתוב לרבות לה טהרה לומר "ואחר תטהר" כנטהרים בתורה גם בלא מים חיים.
כאן וכן במקומות אחרים אין הרמב"ן שב לבאר לנו, מדוע אכן התורה כתבה את הדברים באופן שעל דרך הפשט יוצא הלכה שאיננה אמיתית לפי האמת. אולם בכל מקרה יש כאן אבחנה ברורה בין מה שעל דרך הפשט, לבין מה שחז"ל פסקו לנו על פי דרשתם. ולא נראה שבסוף דבריו חזר בו הרמב"ן ממה שקבע שהוא על דרך הפשט.
מעניין גם שהרמב"ן לא כותב "אבל רבותינו קיבלו כו' ותו לא מידי.
גם לא נתבאר בדברי הרמב"ן מה עניין יש לו להצביע על כך שעל דרך הפשט ההלכה היא שונה.
כאמור זוהי דוגמא אחת מתוך הרבה, אך כל דוגמא עם הגוון שלה.
דורשי יחודך כתב:כמובן שזה לא עונה על השאילה מדוע התורה כתבה כן, אא"כ נאמר שיש עניין לכתחילה אפילו מדאורייתא לקיים את הפשוטו של מקרא. וזה כבר חידוש גדול. ועכ"פ לדעת שאר הראשונים שלא הצריכו מים חיים אפילו מדרבנן, בודאי השאילה נשארת על כנה.
הים הגדול כתב:דורשי יחודך כתב:כמובן שזה לא עונה על השאילה מדוע התורה כתבה כן, אא"כ נאמר שיש עניין לכתחילה אפילו מדאורייתא לקיים את הפשוטו של מקרא. וזה כבר חידוש גדול. ועכ"פ לדעת שאר הראשונים שלא הצריכו מים חיים אפילו מדרבנן, בודאי השאילה נשארת על כנה.
נדצ"ל מדרבנן.
סגי נהור כתב:זה בוודאי בא ללמדנו, כמו שכל דבר בתורה בא ללמדנו, כולל סיפורי התורה ובכללם הפסוק "ואחות לוטן תמנע". אבל כשם ששם ברור שהשאלה מה זה בא ללמדנו היא נפרדת ונוספת על עצם הלימוד, כך גם כאן. יש פסוק שפירושו בדרך הפשט כך וכך. וזו תורה. וכשבא האדם לפסוק הלכה למעשה, אין פוסקים על פי פירוש זה אלא כפי שהפסוק נלמד בדרך ההלכה.
דורשי יחודך כתב:הים הגדול כתב:דורשי יחודך כתב:כמובן שזה לא עונה על השאילה מדוע התורה כתבה כן, אא"כ נאמר שיש עניין לכתחילה אפילו מדאורייתא לקיים את הפשוטו של מקרא. וזה כבר חידוש גדול. ועכ"פ לדעת שאר הראשונים שלא הצריכו מים חיים אפילו מדרבנן, בודאי השאילה נשארת על כנה.
נדצ"ל מדרבנן.
לענ"ד נצד"ל מדאורייתא...
אם זה מדרבנן הרי זה לא מסביר מדוע התורה כתבה כך.
אם נאמר שיש עכ"פ ענין של דאורייתא, ברמה של לכתחילה או מצוה מן המובחר, אז זה יסביר את זה. אבל כפי שכתבתי זה כבר חידוש גדול מדי...
סגי נהור כתב:זה בוודאי בא ללמדנו, כמו שכל דבר בתורה בא ללמדנו, כולל סיפורי התורה ובכללם הפסוק "ואחות לוטן תמנע". אבל כשם ששם ברור שהשאלה מה זה בא ללמדנו היא נפרדת ונוספת על עצם הלימוד, כך גם כאן. יש פסוק שפירושו בדרך הפשט כך וכך. וזו תורה. וכשבא האדם לפסוק הלכה למעשה, אין פוסקים על פי פירוש זה אלא כפי שהפסוק נלמד בדרך ההלכה.
חכ"א כתב:תחלה נבאר מה זה 'פשוטו של מקרא' וכיצד הוא מסתדר עם דברי חז"ל שהוציאו לפעמים מקראות מידי פשוטן. הרי ידוע שחז"ל דרשו לפעמים דינים מתוך המקראות ומתוך כך יצאו המקראות מידי פשוטן. אבל כאן ניתן המקום לטועה לטעות ולחשוב שהם הבינו את פשטן של הכתובים כפי הדרשה אשר דרשו בו, וזה אינו נכון, שהרי ודאי לא ניתן להעלות על הדעת שייעלם מהם לפעמים פשט פשוט שכל בר בי רב אינו טועה בו, אלא ודאי ענין הדרשה הוא כמו שנבאר לקמן שחז"ל רצו למצוא מקום רמז לדברי החכמים שהיו בנויים על סברות או מסורות. ולא הוצרכו לכתוב שאין זה פשוטו של מקרא, לפי שהפשט הפשוט אינו צריך ליכתב כלל. ולא זו בלבד, אלא שמי שאינו יודע פשטן של המקראות, וגישתו למקרא אינו אלא על פי דרשות חז"ל, יחטא הרבה פעמים את המטרה ויסלף אף את דברי חז"ל עצמם. שהרי פשוטי המקראות היו נר לרגליהם עוד קודם שדרשו אותן, ולא אמרו דרשותיהם אלא כתוספת על רקע הפשט הפשוט.
נביא דוגמא אחת לכך: כשדרשו חכמי המשנה פסוק 'ובשכבך ובקומך' על מצות קריאת שמע, רצוי מאוד שידע האדם שלפי פשוטו הפסוק אינו מדבר במצות ק"ש כי אם שיעסוק האדם בתורה ובייחוד השם בכל רגע. והטעם שצריך לידע כן הוא לפי שכאשר ייתקל במה שאמרו האמוראים שמצות ק"ש אינה אלא מדרבנן, ידע מיד על מה בנו האמוראים את סברתם, מאחר שלפי הפשט אין התורה מדברת במצות ק"ש כלל, וכל הדיונים בפסוקים הללו אינן אלא בגדר אסמכתא (ובגמרא עצמה דנו בזה ושאלו על מאמר זה שק"ש דרבנן: והרי נאמר ובשכבך ובקומך? ותירצו שם: ההוא בדברי תורה כתיב).
עוד סיבה לשקוד על פשוטי המקראות הוא לפי שלפעמים לא נאמרו דרשות חז"ל אלא לדעת אחד מחכמי התורה, בעוד שיש מימרות אחרות הבנויות על יסוד הפשט. דוגמא לכך מה שאמרו במשנת פסחים: "לפיכך נקוד על 'רחוקה' לומר שאינה רחוקה ממש אלא מאסקופת העזרה ולחוץ". וזה רק למ"ד דהנמצא מאסקופת העזרה ולחוץ אינו חייב כרת, אבל יש כמה דעות שסוברים שהמקרא אינה יוצא מידי פשוטו גם לדינא, ובעינן דרך רחוקה ממש.
ולא עוד, אלא שידוע שבפשוטי המקראות יכול האדם לחלוק אפילו עם קדמוני הקדמונים, והטעם בזה הוא לפי שלא נתחייבנו לקבל מקדמונינו אלא את המעשה אשר נעשה, אבל בלימוד אינו כן, וכל שאינו מורה מתוך פירושיו שלא כדעת חז"ל אין בזה שום הפסד וכמו שאנו רואין בדברי הראשונים מפרשי התורה, רש"י והרמב"ן והרשב"ם ואבן עזרא. וכמו שכתב האוה"ח בהקדמתו לפירושו על התורה וז"ל: ולפעמים אמשוך בקסת הסופר בפשטי הכתובים בדרך משונה מדרשת חז"ל, וכבר גליתי דעתי שאין אני חולק ח"ו על הראשונים אפילו כמלא נימא, אלא שהרשות נתונה לדורשי תורה לעובדה ולזורעה אור זרוע לצדיק וארץ החיים מעלת פירות לכל זרע זרוע אשר יזרע בה בעלה בן תורה, רק לדבר הלכה אל אשר יהיה שמה הרוח אשר תכנו ראשונים אחריהם לא ישנו, גם לא לבדות מדעת אנוש דברים חדשים אשר לא שערום נוחלי תורה מפה אל פה אלא ע"פ הקדמותיהם אשר קבלו דלי מדלי אשר דלה לנו איש האלהים מהם יקחו הקדמותיהם בני תורה לעמול לעשות מסילת הכתובים ואורח דרך ושביל ונתיב להכנס בכתובים דברים שנאמרו בעל פה. עכ"ל.
הים הגדול כתב:דורשי יחודך כתב:הים הגדול כתב:דורשי יחודך כתב:כמובן שזה לא עונה על השאילה מדוע התורה כתבה כן, אא"כ נאמר שיש עניין לכתחילה אפילו מדאורייתא לקיים את הפשוטו של מקרא. וזה כבר חידוש גדול. ועכ"פ לדעת שאר הראשונים שלא הצריכו מים חיים אפילו מדרבנן, בודאי השאילה נשארת על כנה.
נדצ"ל מדרבנן.
לענ"ד נצד"ל מדאורייתא...
אם זה מדרבנן הרי זה לא מסביר מדוע התורה כתבה כך.
אם נאמר שיש עכ"פ ענין של דאורייתא, ברמה של לכתחילה או מצוה מן המובחר, אז זה יסביר את זה. אבל כפי שכתבתי זה כבר חידוש גדול מדי...
נדצ"ל נדצ"ל...
הכי קאמינא , אפי' לפום רבנן דעקרוה לקרא מפשטי', וננופ"ש.
דורשי יחודך כתב:לצערי לא אדע ר"ת וננופ"ש מהו, קשור משהו לנופש?
דרומי כתב:בעבר כבר כתבתי רבות על כל הויכוח כאן, וכעת אין לי הפניות להעמיק ולכתוב מחדש.
אולם כהערה קטנה ובהמשך לשאלתו הכנה של בעל 'שעת הכושר':
בלימוד התורה אנו מוצאים שני צדדים.
מחד גיסא כל לימוד מבורך, ולעולם ילמד אדם אפילו שלא לשמה וכו', וילמד במקום שלבו חפץ, ולכל אחד יש חלקו וטעמו המיוחדים בתורה.
מאידך גיסא גם בלימוד יש מצב של 'לא זכה נעשית לו סם כו'', ויש בהחלט מצב שבו הנטיות האישיות משתלטות על דרך הלימוד וזה נעשה מסוכן.
לדוגמא, יש הלכה שבית דין שהתירו שני דברים אל ימהרו להתיר דבר שלישי. ולכאורה הדבר לא מובן, וכי מה הם יכולים לעשות שדרך הלימוד שלהם מורה להם להתיר עוד ועוד? ואיך שנבין את זה, ברור שיש לנו כאן הדרכה שלצד העובדה שהלימוד צריך להיות מתוך הבנה אמיתית ואישית צריך גם לדעת לשים גבולות ולפעמים האינטרסים משתלטים על הלימוד.
כך גם לדוגמא הביאו כאן בפורום את מי שראה אברך מעיין בשו"ת נודע ביהודה אבן העזר - שם מתוארים מצבים של זנות כו' - וראה בכך הרבה טעם לפגם. והיו לי בראש עוד דוגמאות אלא שכרגע נשכחו ממני.
בקיצור, מותר לכל לומד באופן אישי להשקיע את כל עיונו ברשב"ם ובראב"ע ופחות לעיין ברש"י ובבעלי התוספות עה"ת, אבל כשזה נהפך ל'שיטה' ציבורית מותר לבדוק את המניעים ואת האינטרסים של בעלי השיטה ולבחון האם ראוי לעודדה או לא.
בעיניי השאלה היא פשוטה, האם מי שדוגל ב'שיטה' הזאת יותר מחמיר על עצמו בעניני כשרות? בעניני צניעות? האם זקנו יגדל יותר מכפי שהיה עד כה? או שהלהט בפשטות המתחדשים אולי יביא אותו בסופו של דבר לפרוק את עול חז"ל גם בענינים מעשיים חלילה.
ובאמת זה מתחיל לא בענינים מעשיים ממש, אלא בענינים של יחס ורגש. מי יזדעזע יותר מגיור רפורמי, מי יזדעזע יותר מנישואי תערובת, חילול שבת בפרהסיא וכדומה - האם בעלי ה'דרש' או בעלי ה'פשט'?
וכמו בכל ענין דומה הנטייה בהתחלה היא מזערית וכמעט בלתי מורגשת, אבל בשלב מסויים זה הופך למדרון חלקלק שאחריתו מי תשורנה.
וה' יאיר עינינו בתורתו.
דורשי יחודך כתב:סגי נהור כתב:זה בוודאי בא ללמדנו, כמו שכל דבר בתורה בא ללמדנו, כולל סיפורי התורה ובכללם הפסוק "ואחות לוטן תמנע". אבל כשם ששם ברור שהשאלה מה זה בא ללמדנו היא נפרדת ונוספת על עצם הלימוד, כך גם כאן. יש פסוק שפירושו בדרך הפשט כך וכך. וזו תורה. וכשבא האדם לפסוק הלכה למעשה, אין פוסקים על פי פירוש זה אלא כפי שהפסוק נלמד בדרך ההלכה.
לענ"ד כבודו מגיב ומכתבת עם מישהו אחר, אולי איזה צדוקי, קראי, משכיל או ראבי רפורמי או קונסרבטיבי שרוצה לפסוק הלכה על פי פשוטו של מקרא נגד חז"ל. גא"מ לכת"ר במלחמת קודש נגד המתפרצים.
דורשי יחודך כתב:דברי הגרי"פ שהביא הרב סעדיה למעלה הזכירו לי את מה שכתבתי במקום אחר לגבי כריכת רצועת התפילין על כף היד:
אמר רבא: כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה, דאילו בס"ת כתיב ארבעים, ואתו רבנן בצרו חדא.
עקביה כתב:האם דברי הגמ' (מכות כב:):אמר רבא: כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה, דאילו בס"ת כתיב ארבעים, ואתו רבנן בצרו חדא.
אינם נוגעים ממש לנושא אשכול זה?
במשנה (שם כב.) ישנה מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים האם לוקים ל"ט מלקות או מ' מלקות, ועל דברי חכמים - שאע"פ שבתורה מפורש 'ארבעים' הכוונה ל39 [כפי שמבארת הגמ' את אופן הלימוד] אמר רבא את דבריו.
כעת, ממה התפעל רבא? האם מכך שחכמים היו מעתיקי השמועה והביאו במדויק את מה שנמסר למשה מסיני?
הרי ברור שהוא מתפעל מכח החידוש של חכמים [מה גם שהעובדה שיש על כך מחלוקת מלמדת שאין זו הללמ"ס].
כלומר יתכן שאי פעם היו מלקים 40 מלקות עד שבאו חכמים וחידשו שמלקים 39 מלקות.
עושה חדשות כתב:ראה בכס"מ סנהד' פי"ז
רמב"ם הלכות סנהדרין פרק יז הלכה א
כיצד מלקין את המחוייב מלקות, כפי כחו שנאמר כדי רשעתו במספר, וזה שנאמר ארבעים שאין מוסיפין על הארבעים אפילו היה חזק ובריא כשמשון, אבל פוחתין לחלש שאם יכה לחלש מכה רבה בודאי הוא מת, לפיכך אמרו חכמים שאפילו הבריא ביותר מכין אותו שלשים ותשע שאם יוסיף לו אחת נמצאת שלא הכהו אלא ארבעים הראויות לו.
כסף משנה הלכות סנהדרין פרק יז הלכה א
ומדברי רבינו נראה שמה שאינו לוקה ארבעים שלימות הוא תקנת חכמים, שכך כתב: לפיכך אמרו חכמים, ולמד כן ממה שאמר רבה שם כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבה דאילו בספר תורה כתיב ארבעים ואתו חכמים ובצרי חדא. הרי שהחכמים הם שעשו כן. ואף על פי ששם דרשו מדכתיב במספר ארבעים ולא כתיב ארבעים במספר, נראה שסובר רבינו שהוא אסמכתא בעלמא.
ויותר נראה לי דלטעמיה אזיל, שכל דבר שאינו מפורש בהדיא בתורה קרי דברי סופרים וחכמים קבלו ממרע"ה דרשא זו ומטעם זה:
מדרש תנחומא (ורשא) פרשת קרח סימן יב
ארבעים יכנו לא יוסיף (דברים כה) כנגד ארבעים קללות שנתקללו נחש וחוה ואדם ואדמה, ופחתו חכמים אחד משום לא יוסיף,
במדבר רבה (וילנא) פרשת קרח פרשה יח
ארבעים יכנו לא יוסיף כנגד ארבעים קללות שנתקללו נחש וחוה ואדם ואדמה ופחתו חכמים אחת משום לא יוסיף
עושה חיל כתב:תוכן כתב:א. עצם זה שסנהדרין פעם סברו כך ופעם סברו כך, אין זה חידוש של הגמרא, אלא חידוש של הפסוק: 'ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל', וכדמבואר במסכת הוריות. זאת אומרת, אם סנהדרין משנים דין כל שהוא, זה לא בגלל שהם מחדשים משהו על דעת עצמם, אלא שהם סבורים שכך היה הדין מימות משה רבינו, והסנהדרין שלפניהם טעו בזה.
ב. זה נכון שיש אומרים שלא כל דרשה ודרשה היא קבלה למשה מסיני, אבל שיטת הדרשות איך לדרוש הכתובים, שיטה זו התקבלה בסיני, וחז"ל שוב, לא חידשו דבר על דעת עצמם.
מסכים לגמרי.
אגב, "חידש בפילפולו" זה גם על ידי יג/מג מידות?
אני רק שואל, כי אין לי הכרח לכאן או לכאן.
פרי יהושע כתב:בהחלט! מה זה בפילפולו אם לא ע"י יג מידות
בברכה המשולשת כתב:יעויין בהרחבה בקדמת העמק למרנא הנצי"ב.
בברכה המשולשת כתב:על פלפולה של תורה שניתן למשה ועניינו
פרי יהושע כתב:גם כשדורשים בי"ג מידות מוכרח להיות סברא ודימוי מילתא למילתא, ניקח דוגמא, דורשים שאישה פטורה מצות שהז"ג משום שהוקשה כל התורה לתפילין, ומנ"ל שזה משום מצות שהז"ג דילמא יש איזו השוואה אחרת, ובהכרח שיש כאן סברא קודמת, וזו דוגמא בעלמא, אבל הרעיון ברור שי"ג עקרים זו דרך של היקש המצמידה את סברת הלב למקרא, באופן שאין סברת הלב מופרדת מהנלמד, ואי אפשר כעת להאריך יותר, אבל המבין יבחר.
וכאשר מת עליו השלום אחר שהנחיל ליהושע מה שנאצל עליו מן הפירוש, והחכים והתבונן בו יהושע ואנשי דורו, וכל מה שקבל ממשה הוא או אחד מן הזקנים אין לדבר עליו ולא נפלה בו מחלוקות, ומי שלא שמע בו פירוש מפי הנביא ע"ה מן העניינים המשתרגים מהם, הוציא דינים בסברות [רי"ק: בדרכי העיון] במידות השלוש עשרה הנתונות על הר סיני, שהתורה נדרשת בהם. ובאותם הדינים שהוציאו יש דברים שלא נפלה בהן מחלוקת אבל הסכימו עליהם. ויש מהם מה שנפלה בו מחלוקת בין שתי דעות, זה אומר בכה וזה אומר בכה זה סובר סברא ונתחזקה לדעתו, וזה סובר סברא ונתחזקה לדעתו, כי מידות ההיקש שעל דרך התוכחת יקרה בסברותיהם המקרה הזה, וכשהיתה נופלת המחלוקת היו הולכים אחרי הרוב כמו שנאמר "אחרי רבים להטות"(שמות כג, ב).
להעלות הלכה מדיוקי דקראי ועפ"י שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 25 אורחים