נוריאל עזרא כתב:עכ"פ הם מעידים נאמנה שרוב כתבי היד לא סימנו אם מלעיל או מלרע אך יש להעיר שכשהביאו שיש שני כתבי יד שסימנו מלעיל זה ראיה שזה מלעיל אך כשיש שני כתבי יד שסימנו מתג שזה ראיה שזה מלרע וכדברי רוו"ה הם טוענים שזה לא ראיה כי ברוב כתבי היד לא מצוין מתג.
גם אני רואה שלא הזכירו מהספר דרכי הנסיגה וכדאי להודיע להם שיוסיפו התייחסות.
נוריאל עזרא כתב:גם אם נכון כדבריך, לא מן הנמנע שאלו מסורות שונות. מה שכתבו שלא סומן כי זה מסופק זו השערה טובה אך רק השערה בהחלט ייתכן שלא סומן כי זה מלרע.
מעט דבש כתב:עקבי כתב:ביסודו ת"ק הוא מפסיק משא"כ הקדמא ביסודו משרת. רק במקום שאין תיבה הראוי למשרת בין מקום הראוי לתלישא ומקומו של האזלא אז התלישא נסו"א והקדמא בוא במקומו. אבל באופן רגילה התלישא מפסיק והקדמא משרת. וכמש"כ הגר"א שהבאתי לעיל.
האזלא לא בא לפני פקיד אלא אם כן יש משרת ביניהם. במקרה שאין משרת ביניהם האזלה הופכת להיות משרת (כמדומני בדר"כ מרכא או מהפך) לכן משרת הזאת מפסיק גדול יותר מהקדמא או הת"ק (הת"ק בא לפני האזלא כאשר יש הפסקה קטנה יותר מהאזלא משא"כ הת"ג בא לפני האזלא כאשר יש הפסקה גדולה מהאזלא וקטנה מהפקיד). כל זה מבואר בדברי הגר"א בדו"פ עה"ת ובדקדוק אליהו ע"ש.
הגר"א בעניני הטעמים הלך אחרי ר' זלמן הענא, כמבואר בתוספת מעשה רב (אות ר"מ).
ובענין כאן, הנה מקור הדברים בדברי הרז"ה -
'שערי זמרה' (שער ח, אות ד, עמ' מו);
וכן בסוף 'צוהר התיבה' (עמ' 196 למטה):
עקבי כתב:כדכד כתב:עכ"פ הטענה שהביא מר לעיל ש"תלישא קטנה מחברת רק לענין דגש בבג"ד כפ"ת אחר אהו"י" אינה הגיונית. הרי הכלל הוא שאין דגש כשזה בטעם מחבר משמע שהטעם צריך לחבר וכך לבטל את הדגש ולא רק לחבר לענין הדגש
להבהיר. הבעיה שלך עם מה שהבאתי מהגרא מבוססת בנוסח הכלל "מפסיק" או בסמך הבנתך של נימוק הכלל?
צלעובר כתב:משרתו של האזלא הוא קדמא.
ואם המלה מלעיל (או בת הברה אחת) ולפניה מפסיק, ישרת מונח במקום הקדמא.
בעל קורא כתב:צלעובר כתב:משרתו של האזלא הוא קדמא.
ואם המלה מלעיל (או בת הברה אחת) ולפניה מפסיק, ישרת מונח במקום הקדמא.
ההגדרה הנכונה והמדויקת היא "ואם המילה מוטעמת בראשה".
פעמים רבות המילה מלעיל אך לא מוטעמת בראשה, ואז לא יבוא מונח אלא קדמא (כשיש למשל ג' הברות, כגון: וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם (בראשית א' כ"ח)).
והגדרה זו תכלול בתוכה גם מילה בת הברה אחת, שאז לעולם טעמה בראשה.
עזריאל ברגר כתב:על איזה כלל דקדוקי אפשר לומר שהוא נרמז ע"ד הצחות ב"זכור ושמור בדיבור אחד השמיענו א-ל המיוחד ה' אחד"?
עזריאל ברגר כתב:הכלל: אין דירוג בין טעמים מחברים אלא כולם שווים.
זכור ושמור בטעם העליון מוטעמים בצורה קצת שונה: זכור בתלישא קטנה, את יום השבת בקדמא ואזלא, לקדשו ברביעי, לעומת: שמור במונח, את יום בתלישא קטנה, השבת לקדשו בקדמא ואזלא.
וזוהי אחת הראיות לכך שהתלישא הקטנה איננו פחות טעם-מחבר לעומת הקדמא שאחריו.
ה' אחד - זוהי ראיה נוספת, דאלת"ה - כיצד נפרש את הפסוק "ויאמר עוד אלוקים אל משה" שהמילים "עוד אלוקים" מוטעמות בקדמא ואזלא, וחלילה לנו לחברן זו לזו ולהפרידן מ"ויאמר" שבתלישא קטנה, כי אנו יודעים שבאמת "ה' אחד"...
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 65 אורחים