ירושלמי כתב:ייש"כ. דברי פי חכם חן.
אשמח להפניות מספרים וסופרים על פלוגתת הר"מ והרמב"ן (בסה"מ) אם למנות את מצוות עשיית הארון כמצוה, אף דל"ש מצוה זו לדורות.
נוטר הכרמים כתב:הבריח התיכון
כו,כח והבריח התיכן בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה. וברש"י: אלא שהבריח העליון והתחתון עשוי משתי חתיכות, זה מבריח עד חצי הכותל וזה מבריח עד חצי הכותל, זה נכנס בטבעת מצד זה, וזה נכנס בטבעת מצד זה, עד שמגיעין זה לזה, נמצא שעליון ותחתון שנים שהן ארבע, אבל האמצעי ארכו כנגד כל הכותל ומבריח מקצה הכותל ועד קצהו שנאמר והבריח התיכון וגו' מבריח מן הקצה אל הקצה... אבל לבריח התיכון אין טבעות אלא הקרשים נקובין בעביין והוא נכנס בהם דרך הנקבים שהם מכוונין זה מול זה.
אמנם יעויין בדבריו בשבת צח,ב על דברי הגמ' על בריח התיכון 'תנא בנס היה עומד', וז"ל: שאחר שהקרשים כולן נתונים באדנים לצפון למערב ולדרום היה נותנו, ומבריח לשלשת הרוחות, ואין לך אומן יכול לעשות כן, ובנס היה נכפף מאליו. הרי סתירה במשנתו.
ועי' בתוס' שם שפירש כרש"י, וכתב דהכא דקאמר שבריח התיכון היה מסבב ג' רוחות פליגא אברייתא דמלאכת המשכן דהתם אמר שלא היה נס, אלא היו שם חמשה שנים למעלה וכו' וכן למטה היו שני בריחים כזה הענין, אבל האמצעי וכו', ולא היה מקיף כל שלשת רוחות.
אמנם באמת בברייתא דמלאכת המשכן פ"א שם לא נתפרש להדיא שלא היה נס, אלא שעולה בעליל שלא היה נס במבנה של הבריח התיכון מצד עצמו, אבל במאירי בשבת שם מפרש שהבריח התיכון היה מג' חלקים כדברי הברייתא, ומ"מ היה בכך נס 'שלרוב ארכו וטורח ישובו נס היה, כשהיה עומד כאחרים שאינו מתקיים', ומעין זה כתב הנצי"ב בהעמק דבר שלפי הפשט לא היה רק מצד אחד ל' אמה, והנס היה שלא נשבר בגידולו קנה דק גבוה שלשים אמה.
-----
ולבד זה איני יודע מי מלל לרבותינו דלהכרובים היה לאחד צורת זכר ולאחד צורת נקבה, דמה שלמדו זה מסוגיא דיומא נד,א בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרכת ומראין להם את הכרובים ואומרים להם ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה, אין זה מוכח כלל שהיה להם צורת זכר ונקבה אלא שהיו מעורים זב"ז באהבה וחבה כמו זכר ונקבה, ודמות צורתם באמת היו שניהם צורת זכר.
וזה רמזו באמרם ומראים להם את הכרובים מעורין זה בזה ר"ל דבקים זה בזה כשאר בני אדם הנצמדים יד ליד זה בצד זה שכך היו הכרובים עומדים לרוחב הדביר זה לצד ימין וזה לצד שמאל וכנפיהם פרושות ומתדבקות כנף הימני של זה לכנף השמאלי של זה וכל כנף שיעור פרישתו חמש אמות ונמצאו ארבעה כנפים מחזיקות עשרים אמה שהוא רוחב הדביר וגוף הכרובים ופניהם עומדים בנס והפנים מצודדים מעט זה כנגד זה עד שנראים ומביטים זה לזה כדכתיב ופניהם איש אל אחיו ונמצאו דבקים זה בזה בחבור הכנפים ומביטים זה בזה והמשילם לזכר ונקבה להודיע שהרמוז בהם והוא מציאות הנפרדים שהיו כופרים האומות הקדומות והם מקבלים שפע זה מזה וכל אחד גבוה מחבירו במדרגת מעלה וכולם מושפעים ועליהם עלת העלות בורא הכל יתברך (יומא נד.)
נוטר הכרמים כתב:-
הבריח התיכון
כו,כח והבריח התיכן בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה. וברש"י: אלא שהבריח העליון והתחתון עשוי משתי חתיכות, זה מבריח עד חצי הכותל וזה מבריח עד חצי הכותל, זה נכנס בטבעת מצד זה, וזה נכנס בטבעת מצד זה, עד שמגיעין זה לזה, נמצא שעליון ותחתון שנים שהן ארבע, אבל האמצעי ארכו כנגד כל הכותל ומבריח מקצה הכותל ועד קצהו שנאמר והבריח התיכון וגו' מבריח מן הקצה אל הקצה... אבל לבריח התיכון אין טבעות אלא הקרשים נקובין בעביין והוא נכנס בהם דרך הנקבים שהם מכוונין זה מול זה.
אמנם יעויין בדבריו בשבת צח,ב על דברי הגמ' על בריח התיכון 'תנא בנס היה עומד', וז"ל: שאחר שהקרשים כולן נתונים באדנים לצפון למערב ולדרום היה נותנו, ומבריח לשלשת הרוחות, ואין לך אומן יכול לעשות כן, ובנס היה נכפף מאליו. הרי סתירה במשנתו.
ועי' בתוס' שם שפירש כרש"י, וכתב דהכא דקאמר שבריח התיכון היה מסבב ג' רוחות פליגא אברייתא דמלאכת המשכן דהתם אמר שלא היה נס, אלא היו שם חמשה שנים למעלה וכו' וכן למטה היו שני בריחים כזה הענין, אבל האמצעי וכו', ולא היה מקיף כל שלשת רוחות.
אמנם באמת בברייתא דמלאכת המשכן פ"א שם לא נתפרש להדיא שלא היה נס, אלא שעולה בעליל שלא היה נס במבנה של הבריח התיכון מצד עצמו, אבל במאירי בשבת שם מפרש שהבריח התיכון היה מג' חלקים כדברי הברייתא, ומ"מ היה בכך נס 'שלרוב ארכו וטורח ישובו נס היה, כשהיה עומד כאחרים שאינו מתקיים', ומעין זה כתב הנצי"ב בהעמק דבר שלפי הפשט לא היה רק מצד אחד ל' אמה, והנס היה שלא נשבר בגידולו קנה דק גבוה שלשים אמה.
-----
ארי שבחבורה כתב:אף אני אענה חלקי...
יריעות העזים
כתיב: "ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן וגו'" (שמות כו,ז). ולכאורה קשה מדוע מכונות יריעות העזים בשם 'אהל' והרי קיי"ל (שבת קלט,ב ועוד) ש'אין אהל פחות מטפח' ובפשטות לא היה כל הפרש בין יריעות העזים לבין יריעות המשכן שעליהן הן היו מונחות?
ואכן, הנצי"ב ('העמק דבר' שם) יצא לחדש מכח קושיא זו חידוש עצום - שאכן היה הפרש בין יריעות העזים לבין יריעות המשכן, וז"ל: "לאהל על המשכן" - אינו מכסה ממש על היריעות שש, אלא אהל בפני עצמו. ואולי היה טפח אויר ביניהם, שהרי 'אין אהל פחות מטפח', והיו מניחים כלונסאות ביניהם רחבות טפח. והא דלא כתיבי בתורה הוא כמו שכתבתי לעיל (כה,כו) שלא נזכר בתורה אלא מה שבא נגד איזה ענין בסדר הבריאה. ולא תקשה מסוגיא דשבת (צח,ב) דחשיב אמה היותרת לכסות אמה דאדנים או דקרשים, ולדברינו היה נפחת טפח גובה האהל - הא לא קשיא, דעל כרחך לאו דווקא אמה שלמה, שהרי מונה לר' יהודה שתי אמות עודף, והרי נפחת אצבע דעובי קרשים למעלה והשיפוע, אלא לאו דווקא, עכ"ל.
והדוחק מבואר.
לאמיתו של דבר נראה שרש"י כבר הרגיש בקושיא זו, ועל מנת ליישב זאת כתב להלן (פסוק י"ב), וז"ל: ..."יריעות האהל" הן העליונות של עזים שקרויים 'אהל' כמו שנאמר בהן "לאהל על המשכן", וכל אהל האמור בהן אינו אלא לשון גג - שמאהילות ומסככות על התחתונות... עכ"ל. אמנם, גם דבריו אינם מובנים, שכן היא גופא קשיא - מדוע באמת כינתה התורה את יריעות העזים בשם 'אהל' כאשר כוונתה למשמעות אחרת מבכל מקום וכנ"ל ולא בשם 'גג' או 'מכסה' וכפי שכינתה להלן (פסוק י"ד) את הכיסוי שנעשה מעורות האילים המאדמים ומעורות התחשים? וצ"ע.
בעלזער כתב:ארי שבחבורה כתב:אף אני אענה חלקי...
יריעות העזים
כתיב: "ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן וגו'" (שמות כו,ז). ולכאורה קשה מדוע מכונות יריעות העזים בשם 'אהל' והרי קיי"ל (שבת קלט,ב ועוד) ש'אין אהל פחות מטפח' ובפשטות לא היה כל הפרש בין יריעות העזים לבין יריעות המשכן שעליהן הן היו מונחות?
ואכן, הנצי"ב ('העמק דבר' שם) יצא לחדש מכח קושיא זו חידוש עצום - שאכן היה הפרש בין יריעות העזים לבין יריעות המשכן, וז"ל: "לאהל על המשכן" - אינו מכסה ממש על היריעות שש, אלא אהל בפני עצמו. ואולי היה טפח אויר ביניהם, שהרי 'אין אהל פחות מטפח', והיו מניחים כלונסאות ביניהם רחבות טפח. והא דלא כתיבי בתורה הוא כמו שכתבתי לעיל (כה,כו) שלא נזכר בתורה אלא מה שבא נגד איזה ענין בסדר הבריאה. ולא תקשה מסוגיא דשבת (צח,ב) דחשיב אמה היותרת לכסות אמה דאדנים או דקרשים, ולדברינו היה נפחת טפח גובה האהל - הא לא קשיא, דעל כרחך לאו דווקא אמה שלמה, שהרי מונה לר' יהודה שתי אמות עודף, והרי נפחת אצבע דעובי קרשים למעלה והשיפוע, אלא לאו דווקא, עכ"ל.
והדוחק מבואר.
לאמיתו של דבר נראה שרש"י כבר הרגיש בקושיא זו, ועל מנת ליישב זאת כתב להלן (פסוק י"ב), וז"ל: ..."יריעות האהל" הן העליונות של עזים שקרויים 'אהל' כמו שנאמר בהן "לאהל על המשכן", וכל אהל האמור בהן אינו אלא לשון גג - שמאהילות ומסככות על התחתונות... עכ"ל. אמנם, גם דבריו אינם מובנים, שכן היא גופא קשיא - מדוע באמת כינתה התורה את יריעות העזים בשם 'אהל' כאשר כוונתה למשמעות אחרת מבכל מקום וכנ"ל ולא בשם 'גג' או 'מכסה' וכפי שכינתה להלן (פסוק י"ד) את הכיסוי שנעשה מעורות האילים המאדמים ומעורות התחשים? וצ"ע.
אפשר שרק אצל יריעות העזים ניתן להשתמש בלשון אוהל וכדברי רש"י היות והיו יריעות העזים בגודל יריעות המשכן משא"כ המכסה העליון שגודלו היה כגג המשכן בלבד לא שייך לומר בזה שמאהיל על היריעות, והייתי מוסיף בזה שכוונת רש"י במה שכתב שהיריעות מאהיל על המשכן על פי מה שכתב בשום מקום ואיני זוכר כעת היכן שמטרת היריעות הייתה לשמור על יריעות המשכן שלא יתלכלכו ושפיר מובן מדוע רק יריעות העזים מאהלים על יריעות המשכן בשונה מהמכסה שכל גודלו היה כגג המשכן בלבד.
----
וקנתם – יש לתמוה על הכינוי שבתיבה זו, שהרי אינו מוסב אלא על הקנים, והיאך אפשר לייחס את הקנים אל הקנים? ומדוע לא נאמר 'קניה וכפתריהם'? הרי הקנים – חלקי המנורה הם, והכפתורים – חלקי הקנים. אולם נראה שיש הבדל בין 'קנים' ו'קנות'. 'קנים' הם קני המנורה בכללם, ואילו כל קנה וקנה היה בחלקו חלק ובחלקו עשוי כפתורים, והרי זה דומה ליחס העוקץ אל הפרי, וה'קנות' הם איפוא נושאי הכפתורים.
ערער בערבה כתב:
'מבית ומחוץ תצפנו', ובברייתא דמלאכת המשכן: ג' תיבות, ב' של זהב וא' של עץ, נתן של עץ בתוך של זהב ושל זהב בתוך של עץ וכו'.
ומקשים למה הקדים נתינת עץ בשל זהב דנמצא שהציפוי החיצוני נעשה קודם, והכתי' קודם 'מבית' ואח"כ 'מחוץ'.
ותי' נפלא אי' מהמהרי"ל דיסקין, והקדימו בזה האדמו"ר מקאצק, דיש לפרש 'מבית ומחוץ' על הציפוי, שהארון התחתון נקרא 'מבית' לפי שהוא מצפה מפנימיותו, והארון הפנימי נקרא 'מחוץ' לפי שהוא מצפה מצד חיצוניותו, וע"כ הקדים לתת עץ בתוך של זהב ואח"כ של זהב בתוך של עץ.
[ויש עוד להעיר דבירושלמי (שקלים פ"א ה"ו) הגי' להדיא בהיפך: נתן של זהב בשל עץ ושל עץ בשל זהב].
ערער בערבה כתב:אם מתחילים כבר להעתיק כאן מחברות, אענה אף אנוכי חלקי.
'מבית ומחוץ תצפנו', ובברייתא דמלאכת המשכן: ג' תיבות, ב' של זהב וא' של עץ, נתן של עץ בתוך של זהב ושל זהב בתוך של עץ וכו'.
ומקשים למה הקדים נתינת עץ בשל זהב דנמצא שהציפוי החיצוני נעשה קודם, והכתי' קודם 'מבית' ואח"כ 'מחוץ'.
ותי' נפלא אי' מהמהרי"ל דיסקין, והקדימו בזה האדמו"ר מקאצק, דיש לפרש 'מבית ומחוץ' על הציפוי, שהארון התחתון נקרא 'מבית' לפי שהוא מצפה מפנימיותו, והארון הפנימי נקרא 'מחוץ' לפי שהוא מצפה מצד חיצוניותו, וע"כ הקדים לתת עץ בתוך של זהב ואח"כ של זהב בתוך של עץ.
[ויש עוד להעיר דבירושלמי (שקלים פ"א ה"ו) הגי' להדיא בהיפך: נתן של זהב בשל עץ ושל עץ בשל זהב].
נוטר הכרמים כתב:ועוד מבואר לפי"ז ענין הכפילות במקראות, וכבר הקשה רש"י על אתר, לא ידעתי למה נכפל, שהרי כבר נאמר ונתת אל הארון את העדות אשר אתן לך, יעו"ש.
נוטר הכרמים כתב:ומטו משמיה דמרן הגרי"ז שאמר בשם אחיו הגר"מ, דאמנם הארון לא היה מכלל כלי המקדש ואינו אלא להניח בו את לוחות העדות ותו לא, ובזה ביאר הטעם דבבית שני לא היה ארון , דזה משום שלא היו הלוחות.
ערער בערבה כתב:'מבית ומחוץ תצפנו', ובברייתא דמלאכת המשכן: ג' תיבות, ב' של זהב וא' של עץ, נתן של עץ בתוך של זהב ושל זהב בתוך של עץ וכו'.
ומקשים למה הקדים נתינת עץ בשל זהב דנמצא שהציפוי החיצוני נעשה קודם, והכתי' קודם 'מבית' ואח"כ 'מחוץ'.
ותי' נפלא אי' מהמהרי"ל דיסקין, והקדימו בזה האדמו"ר מקאצק, דיש לפרש 'מבית ומחוץ' על הציפוי, שהארון התחתון נקרא 'מבית' לפי שהוא מצפה מפנימיותו, והארון הפנימי נקרא 'מחוץ' לפי שהוא מצפה מצד חיצוניותו, וע"כ הקדים לתת עץ בתוך של זהב ואח"כ של זהב בתוך של עץ.
ערער בערבה כתב:ערער בערבה כתב:'מבית ומחוץ תצפנו', ובברייתא דמלאכת המשכן: ג' תיבות, ב' של זהב וא' של עץ, נתן של עץ בתוך של זהב ושל זהב בתוך של עץ וכו'.
ומקשים למה הקדים נתינת עץ בשל זהב דנמצא שהציפוי החיצוני נעשה קודם, והכתי' קודם 'מבית' ואח"כ 'מחוץ'.
ותי' נפלא אי' מהמהרי"ל דיסקין, והקדימו בזה האדמו"ר מקאצק, דיש לפרש 'מבית ומחוץ' על הציפוי, שהארון התחתון נקרא 'מבית' לפי שהוא מצפה מפנימיותו, והארון הפנימי נקרא 'מחוץ' לפי שהוא מצפה מצד חיצוניותו, וע"כ הקדים לתת עץ בתוך של זהב ואח"כ של זהב בתוך של עץ.
בשבת זו שמעתי ליישב עוד ולפרש כך: נתן של עץ בתוך של זהב [החיצוני], ושל זהב [הפנימי, כבר היה קודם לכן] בתוך של עץ.
נוטר הכרמים כתב:צורת הכרובים
רבינו בחיי כתב על לשון הכתוב (כה,כח) 'שנים כרבים, דנקט שנים כרבים ולא שני כרבים, דלשון שני מורה על השתוות, כמו דדרשינן על שני שעירים (יומא סב) שתי צפרים ועוד, ואם היה כתוב כאן שני כרובים היה במשמע שיהיו שויםבמראה ובקומה, ובאמת קיי"ל שהיה כרוב אחד צורת זכר וכרוב אחד צורת נקבה, יעו"ש, וכ"כ במנחה בלולה והנצי"ב בהעמק דבר.
ובתורה תמימה הפליא בעצם ההנחה דשנים אינו מורה על השתוות כמו שני, והוסיף לתמוהולבד זה איני יודע מי מלל לרבותינו דלהכרובים היה לאחד צורת זכר ולאחד צורת נקבה, דמה שלמדו זה מסוגיא דיומא נד,א בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרכת ומראין להם את הכרובים ואומרים להם ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה, אין זה מוכח כלל שהיה להם צורת זכר ונקבה אלא שהיו מעורים זב"ז באהבה וחבה כמו זכר ונקבה, ודמות צורתם באמת היו שניהם צורת זכר.
מה ידוע בענין? בברייתא דמלאכת המשכן לא מצאתי אזכור בנידון.
[כבר העירו שמקור הדברים נמצא בזוה"ק פר' אחרי מות (נט,א) לאכללא תרין כרובים זכר ונקבה. וכן בזוה"ק שמות בתוספת רעז,ב תרין דיוקנין דכר ונוקבא].
נוטר הכרמים כתב:עתה אציג עוד פי' מקורי של הרש"ר הירש על קנות הכפתורים במנורה.
כח,לו כפתריהם וקנתם ממנה יהיו כלה מקשה אחת זהב טהור.וקנתם – יש לתמוה על הכינוי שבתיבה זו, שהרי אינו מוסב אלא על הקנים, והיאך אפשר לייחס את הקנים אל הקנים? ומדוע לא נאמר 'קניה וכפתריהם'? הרי הקנים – חלקי המנורה הם, והכפתורים – חלקי הקנים. אולם נראה שיש הבדל בין 'קנים' ו'קנות'. 'קנים' הם קני המנורה בכללם, ואילו כל קנה וקנה היה בחלקו חלק ובחלקו עשוי כפתורים, והרי זה דומה ליחס העוקץ אל הפרי, וה'קנות' הם איפוא נושאי הכפתורים.
חשן נזכר במקרא רק כשמו של אחד מבגדי הכהן הגדול. מידתו היתה זרת מרובעת (פסוק טז), והכהן הגדול נשאו על לבו (פסוקים כב - כט), הווה אומר: טס שעל החזה. "חשן" קרוב ל"חסן", המציין שמירת נכסים וכוחות בעלי ערך, ול"חצן", הזרוע הכפופה לשם החזקת דבר ונשיאתו. החושן היה "כפול" (פסוק טז), ובין כפליו הושמו האורים והתומים לשמירה (פסוק ל). מכאן, וכן ממשמעו הלשוני של השם, יוצא שמוטב לפרש "חשן": בית - קיבול העשוי לשמירת דבר, מעין כיס שעל החזה. ("חשן" קרוב גם ל"עשן", כנראה משום שהעשן עולה מאותם החלקים שלא אוכלו באש ונשתמרו ממנה. בלשון חכמים פירוש "עשן" כמו "חסן": חזק).:
יהודה בן יעקב כתב:רש"ר הירש שמות פרשת תצוה פרק כח פסוק דחשן נזכר במקרא רק כשמו של אחד מבגדי הכהן הגדול. מידתו היתה זרת מרובעת (פסוק טז), והכהן הגדול נשאו על לבו (פסוקים כב - כט), הווה אומר: טס שעל החזה. "חשן" קרוב ל"חסן", המציין שמירת נכסים וכוחות בעלי ערך, ול"חצן", הזרוע הכפופה לשם החזקת דבר ונשיאתו. החושן היה "כפול" (פסוק טז), ובין כפליו הושמו האורים והתומים לשמירה (פסוק ל). מכאן, וכן ממשמעו הלשוני של השם, יוצא שמוטב לפרש "חשן": בית - קיבול העשוי לשמירת דבר, מעין כיס שעל החזה. ("חשן" קרוב גם ל"עשן", כנראה משום שהעשן עולה מאותם החלקים שלא אוכלו באש ונשתמרו ממנה. בלשון חכמים פירוש "עשן" כמו "חסן": חזק).:
ארי שבחבורה כתב:יריעות העזים
כתיב: "ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן וגו'" (שמות כו,ז). ולכאורה קשה מדוע מכונות יריעות העזים בשם 'אהל' והרי קיי"ל (שבת קלט,ב ועוד) ש'אין אהל פחות מטפח' ובפשטות לא היה כל הפרש בין יריעות העזים לבין יריעות המשכן שעליהן הן היו מונחות?
ואכן, הנצי"ב ('העמק דבר' שם) יצא לחדש מכח קושיא זו חידוש עצום - שאכן היה הפרש בין יריעות העזים לבין יריעות המשכן...
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 80 אורחים