כל האומר יהודה חטא אינו אלא טועה?

[עליך עיננו]

בגמ' סוטה ז' ע"ב מבואר בפשטות שיהודה הודה במעשה תמר ומדמים את הודאתו להודאת ראובן במעשה בלהה.
וכך גם איתא בסליחות של צום גדליה, "סרח גור אריה בקדשה היא בעינים"
והרי מבואר במדרש שהיה זה המלאך שדחפו לכך וזה היה מכוון משמיים ולמה עליו לא נאמר שמעשהו לא נחשב לחטא?
ובפרט שבתורה אין רמז כלל על זה ולא בברכת יעקב כמו שמצינו אצל ראובן ואצל דוד?

[עזריאל ברגר]

ביאתו לתמר - לא היה בה שמץ איסור בדיני בני-נח שמותרים בקדשה.
אלא לכאורה עיקר חטאו הוא מה שנחפז לחרוץ את דינה לפני שחקר ודרש שמא לא חטאה.
ולזה לא דחפו המלאך.

וכיוון שמיד חזר בו ותיקן את כל מה שפגם - לא נזכר לו חטא זה יותר.
ועיין לקוטי מוהר"ן (קמא) תורה ד, שמשמע שם שמעט פגם נשאר עד שתיקנו משה, ושמא מפני הקיצור טעיתי בדבריו וכוונתו על הפגם שנשאר מ"וחטאתי לאבי כל הימים", וצ"ע.

[חלא בר חמרא]

ביאתו לתמר - לא היה בה שמץ איסור בדיני בני-נח שמותרים בקדשה.
אלא לכאורה עיקר חטאו הוא מה שנחפז לחרוץ את דינה לפני שחקר ודרש שמא לא חטאה.
ולזה לא דחפו המלאך.

בוודאי אין כן פשטא דגמרא.
ובדעת זקנים בפרשתן איתא שהיה כאן איסור זנות וגויה עי"ש. [גם הערל"נ מכות יא: כתב מצד זנות]
ולא שמעתי מעולם מי שכתב שהיה טענה על יהודה מצד עיוות הדין.
ולא היה אמור לחשוש למקרה רחוק כל כך שהיא היא עצמה היתה הקדשה על העינים.

[במסתרים]

בדעת זקנים בפרשתן איתא שהיה כאן איסור זנות וגויה עי"ש. [גם הערל"נ מכות יא: כתב מצד זנות].

והא בסוטה איתא אמרה גיורת אני

[עליך עיננו]

ביאתו לתמר - לא היה בה שמץ איסור בדיני בני-נח שמותרים בקדשה.
אלא לכאורה עיקר חטאו הוא מה שנחפז לחרוץ את דינה לפני שחקר ודרש שמא לא חטאה.
ולזה לא דחפו המלאך.

וכיוון שמיד חזר בו ותיקן את כל מה שפגם - לא נזכר לו חטא זה יותר.
ועיין לקוטי מוהר"ן (קמא) תורה ד, שמשמע שם שמעט פגם נשאר עד שתיקנו משה, ושמא מפני הקיצור טעיתי בדבריו וכוונתו על הפגם שנשאר מ"וחטאתי לאבי כל הימים", וצ"ע.

ודאי שזנות עפ"י תורה לא היה כאן אבל האבות וגם יהודה שמסמל המלכות קיים כל התורה ולא עבר גם על לא תהיה קדשה,והרי כל המדרשים ושאר מפרשי התורה האריכו לבאר איך זה יתכן שהלך עם "זונה"
וז"ל מנורת המאור ויש עוד הרבה בסגנון דבריו
ובענין תמר אמרו במדרש בראשית רבה, בקש יהודה לעבור, ורמז הקב"ה למלאך הממונה על התאוה וכו'. בא להודיע שלא יחשוב אדם שכוונת יהודה היתה לזנות חלילה וחס לצדיק גמור כיהודה משנים עשר שבטי ישראל, שבחר בו הקב"ה להיות זרעו ראשון לדגלים ולכיבוש הארץ ולכל מלחמת מצוה, שיעלה על לבו דבר כזה. אבל בראותו כי בני בת שוע אשתו מתו בחטאם, חשב, שהקלקלה באה להם מצד עצמה, ובראותו שתמר יושבת וממתנת לו, מכוסה פניה בצניעה, נכנס בו דעת עליון, וחשב, שאף על פי שנראית קדשה, שלא היתה כוונתה אלא לבא אצלו לחסות תחת כנפי השכינה, והכין כוונתו לשם שמים, ולהוליד בנים הגונים ולא כראשונים, וגם היה סיוע מאתו יתברך ויודע כל נסתרות, שכוונת תמר היתה למוטב, והכניס בלבו להתקרב אליה... וכל זה וכיוצא בזה נאמר בחבור הצדיקים המתכוונים לשם שמים... (נר ג כלל ו חלק ו פרק א)

[חלא בר חמרא]

בדעת זקנים בפרשתן איתא שהיה כאן איסור זנות וגויה עי"ש. [גם הערל"נ מכות יא: כתב מצד זנות].

והא בסוטה איתא אמרה גיורת אני

צודק, טעיתי.
הדעת זקנים כותב רק מצד זנות, וגם בזה מסקנתו שהיו קדושין, מיהו המהרש"א סוטה י. חולק ע"ז וסובר שהיה בדרך זנות.