ראיתי בתרגום (לע"ע בראשית), שמילת 'צאן' כשהיא מופיעה לעצמה, כמו 'ויהי הבל רועה צאן' (ד ב), 'ויהי לו מקנה צאן' (כו יד) וכו', מתרגם 'עָנָא'. וכשהיא סמוכה ל'בָּקָר', כמו 'ויהי לו צאן ובקר' (יב טז) וכו', מתרגם 'עאן (נ"א: עָן) ותורין'.
אמנם ב-ג' מקומות 'עדרי צאן' (כט ב) 'ויהי לו צאן רבות' (ל מג), 'צאן ועבד ושפחה' (לב ו), מתרגם 'עאן'. (עדרין דעאן, עאן סגיאן, עאן ועבדין).
מישהו יודע למה ?