א.
ישראלי בלי שם - למה ?
ישראלי בתנך מופיע רק 5 פעמים , מהם 4 בתורה בפסוקים לעיל. ועוד אחת בנך.
בהמשך הדורות הוא שינה משמעותו - אך כאן לפחות הוא תואר שאינו מחמיא. לפירוש הכלי יקר.
י וַיֵּצֵא֙ בֶּן־אִשָּׁ֣ה יִשְׂרְאֵלִ֔ית וְהוּא֙ בֶּן־אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּנָּצוּ֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִ֔ית וְאִ֖ישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִֽי׃ יא וַ֠יִּקֹּב בֶּן־הָֽאִשָּׁ֨ה הַיִּשְׂרְאֵלִ֤ית אֶת־הַשֵּׁם֙ וַיְקַלֵּ֔ל וַיָּבִ֥יאוּ אֹת֖וֹ אֶל־מֹשֶׁ֑ה וְשֵׁ֥ם אִמּ֛וֹ שְׁלֹמִ֥ית בַּת־דִּבְרִ֖י לְמַטֵּה־דָֽן.
ויקרא כד.
ויצא בן אשה ישראלית וגו׳ – לא פרט הכתוב שם של אחד מהם להורות שהיו שניהם פגומים, כי כל היוצא לריב מהר ודאי הוא פגום ואינו מן האנשים הנודעים בשמם לשם ולתהלה, אלא מן הפחותים אנשי בליעל גם בני בלי שם ולא היה בהם כי אם שם היחוס של אבותם שזה היה בן ישראלית וזה איש ישראלי, וע״כ נאמר וינצו במחנה כי שניהם היו בעלי מצה ומריבה ונתגלגל חובה על ידי חייב.
b] ב.
יַלֶּפֶת ואתרוגים.[/b]
על פי תרגום ״או יַלֶּפֶת״ – ״אוֹ חֲזָזָן״ .. ומן התרגום פירשו הפוסקים פסול ״חזזית״ שבאתרוג: ״עלתה חזזית על רובו פסול״ (משנה סוכה ג ו). וברש״י: ״חזזית, כמין אבעבועות דקות״ (סוכה לד ע״ב). ״ופירוש חזזית הוא כעין גָרָב הנעשה באתרוג כדמתרגמינן או יַלֶּפֶת – אוֹ חֲזָזָן. ופסולו מפני שאינו הדר ולפיכך אע״פ שאינו מגיע עד הלבן פסול״ (״מגיד משנה״, הלכות לולב פרק ג הלכה ז).
על תרגום זה הסתמך המבי״ט במחאתו החריפה על ״מחמירים״ שהוציאו שם רע על יתר האתרוגים וגרמו
להפקעת מחירים בצפת:
קנא קנאתי במהללים את עצמם לייקר ולהוסיף על שיווי האתרוגים של מצוה... שהוא סבה לייקר שיווי הכשרים, אף על פי שיש אחרים שהם הדר, והם מראים שאינם כשרים אותם האחרים... ומזלזלים באתרוגים הכשרים.
בהסתמכו על התרגום, מבחין המבי״ט בין הקרוי בפי העם ״חזזית״ ולמעשה אינה כזו, לבין החזזית הפוסלת באתרוג. גם שיעור החזזית מתברר לו על פי התרגום:
אבל אין הדבר פשוט בכל מה שקורין העולם חזזית... כי רש״י פירש ״כמין אבעבועות דקות״. וכתב עוד: ״אין זה כמין גרב שיש באתרוגים שלנו״. ונראה לי כי מה שכתב רש״י ז״ל ״כמין אבעבועות דקות״ הוא, שיש בזה שאנו קורין חזזית כמין שתי אבעבועות לפחות. וכן הוא לשון חזזית ולשון התרגום חֲזָזָן – שנראה ריבוי אבעבועות, ומיעוט רבים שנים,..
וכתב עוד: ״אין זה כמין גרב שיש באתרוגים שלנו״... וזה שאנחנו קוראים חזזית אינו מריעותא של האתרוג אלא מן הקוצים ברקנים שבאילן האתרוג, שעוקצים בו. ובאותה עקיצה כשהוא גדל באילן, משתנה מקום העקיצה ונעשה מקומה כמו אדום, וקורין אותו חזזית ואינו אלא מצד העקיצה, לא מצד ריעותא שבאתרוג שנקרא חזזית. כמו גרב שבאדם דמתרגמינן חֲזָזָן שהוא מריעותא שיש באדם תוך גופו וממנו פורח לחוץ אותו גרב.
מקור הפרשגן.
ג.
יש סדר.
סדר המומין . לרמבן.
והזכיר תחלה המום בחסרון האיברים: עור או פסח,
ואחרי כן בקטנות כגון: החרום, ובגודל כמו: השרוע,
ואחרי כן בשברון העצמות אף על פי שכל איבריו עמו כיון שנשבר העצם פסול,
ואחרי כן פסל אפילו בכיעור התאר כגון: הגבן ואשר בעיניו הגרעינים,
ואחרי כן בבשר הגוף כי צריך שיהיה נקי וחלק,
ואחרי כן הוסיף בבעל הרוח אשר ביציו נפוחים בו אף על פי שהוא חולי נהוג בזקנים ואינו מום בעצם או בבשר.
לשון.
ד.
מילים יחידאיות בתורה בפרשתינו:
ויקרא כא, יח-כ.
...א֣וֹ פִסֵּ֔חַ א֥וֹ חָרֻ֖ם א֥וֹ שָׂרֽוּעַ׃....אֽוֹ־גִבֵּ֣ן אוֹ־דַ֔ק א֖וֹ תְּבַלֻּ֣ל בְּעֵינ֑וֹ א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת ...
גִבֵּ֣ן .יחידאי.
* שינויים שונים בשערות הגבות- לרוב המפרשים. רבי דוסא אומר שגבינין שוכבין..
* בעית בגב. ור׳ חנינא פירש ״גבן״ מענין גב האדם. פירש ששדרתו עקומה.גבנונים/ שדראות,וכן ראב״ע פירש -
גִבֵּן – בעל חטוטרת,
* לחזקוני: גבנונים, " איש עב וארוך וכבד לעבוד עבודת הקדש..
* גבינה. מחזל והלאה גם במובן שקשור לגבינה.
מגבן חייב משום בונה“ (בבלי, מסכת שבת – דף צה, עמוד א)
ה.
תְּבַלֻּ֣ל - יחידאי .
* כעין תולעת בעינו. חילזון כך בתרגום. לבן ונכנס בשחור, שחור ונכנס בלבן.
* בלבול בלול. אמר רבא, מה לשון תבלול, דבר המבלבל את העינים.
* בגמרא -שעיניו ממוקמות למעלה או למטה מהמקובל.
* פוזל - כך בגמרא וברמבם " בעת שידבר עם חבירו ונראה כאילו הוא מסתכל באיש אחר".
* עין שהושחתה - והוא מלשון בלה\בלייה.
[האם יש קשר בין תבלול לשבלול (צורת ספירלה) שגם הוא יחידאי ולשניהם השורש הוא ב,ל,ל. ”כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ ..“ (תהלים נח, ט).].
ו.
דוק.
* כיסוי קרום דק, מלשון "”הנוטה כדק שמים“ (ישעיהו מ, פסוק כב).
* דוק קצר ראייה לרסג. אולי כנל.
* קצר קומה \נמןך לראבע. וכן "דק, והוא כמשמעו, להיות דק – קצר קומה".
היינו צנום, שעוביו מועט מלשון- ”והנה שבע שבלים דקות ושדופות“ (בראשית מא, פסוק ו).
ז.
* חרום-גם הוא יחידאי. בגמרא בעיות שונות באף.
* לרשי -חרום – נראה לי שחוטמו שקוע בין שתי העינים.
* ובגמרא בכורות ,אפו נוטף מניין ? תלמוד לומר: או חרום.
* לאבע -חרם – הפך משרוע,[שאחד מאיבריו קטנים מהרגיל], ושרוע – מגזרת: מהשתרע,
החוטם הדרת פנים.
ולרמבן - חרום – מגזרת כל חרם אשר יחרם מן האדם (ויקרא כ״ז:כ״ט), והחרמתי את עריהם (במדבר כ״א:ב׳) – ענין חרבן. ויקרא חרום כי החוטם הדרת פנים, כמו שאמרו (בבלי יבמות ק״כ.): אין מעידין אלא עלב פרצוף פנים עם החוטם, ואשר אין חוטמו כתואר בני אדם צורתו חרבה.
היינו -שרמב״ן היות שהאף הוא גורם מרכזי ביופיים של הפנים, ואם אפו של אדם צורתו משונה – מראהו נחרב;
לפיכך הוא קרוי ״חרום״.
ועל חידושו של המשך חכמה בעניין "ממחרת השבת" ראו בקישור-
viewtopic.php?f=46&t=64426