פורום אוצר החכמה

יאיר אתמר כתב:https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=45&t=47223#p577226

ייש"כ, אך עיקר ההערה לא היתה על שינויי הנוסח שהלא הם מרובים ברש"י כחול הים אלא על ריבוי המ"מ. מדוע לא מציינים למקום הראשון בו מופיעה המלה במקרא? הלא לכאורה אין נפ"מ בין המ"מ השונים.

רש"י משלי ב טו ד"ה (עקשים) ונלוזים במעגלותם - כל לשון נלוז לשון עקמימות הוא, שבכל מקום הוא סמוך לעקש ועקש הוא לשון עקום, כמו שנאמר (ישע' מב טז) ומעקשים למישור. ונלוזים במעגלותם - הם עקומים בדרכיהם המקולקלים [משלי ב טו].
רש"י כותב "בכל מקום הוא סמוך"... משמע יש יותר ממקום אחד, מהם שאר המקומות?

משלי ד כד: הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך'

ירמי' ו, ב
לשון הפסוק: הנוה והמענגה דמיתי בת ציון. רש"י בד"ה הנוה והמענגה דמיתי - החרבתי תרגמו יונתן, לשון ונדמו נאות השלום, נדמתה אשקלון.
בת"י: יאיתא ומפנקתא איכדין קלקילת ית אורחתיך דכן בהיתת כנשתא דציון. בהת ובהתתא זה לשון בושה
אז מהיכן לרש"י שדמיתי בת"י לשון החרבתי?
בדקתי בכל המ"ג שברשותי כגון הכתר, המאור וכו' ורק במ"ג ארטסקרול מובא שבת"י ליתא ופלא על מ"ג הכתר שלא ציינו זאת.

לולא דמסתפינא אמינא דתיבות "תרגמו יונתן" ט"ס הם.
וצ"ל: דמיתי. החרבתי, לשון ונדמו נאות השלום, נדמתה אשקלון.

י. אברהם כתב:לולא דמסתפינא אמינא דתיבות "תרגמו יונתן" ט"ס הם.
וצ"ל: דמיתי. החרבתי, לשון ונדמו נאות השלום, נדמתה אשקלון.

מקבל, אךאיך יתכן שבמ"ג הכתר מופיע למרות שהיו לפניהם הרבה כת"י. האם יש דוגמאות בפירוש רש"י שהיה לו נוסח אחר בת"י?

יתכן שגם בכת"י משובש. ובכל אופן אין לי כ"כ יראת הכבוד למהדורת הכתר.

בפסחים מ ע"א, ונדה טז ע"ב מפרש רש"י בעל נפש - חסיד. בחולין ו ע"א ד"ה אם בעל נפש אתה מפרש אדם כשר.
לעומת זאת במשלי כג ב מפרש רעבתן... בביצה טו ע"ב מפרש בעל נפש אינו יגע לשמוע תורה ובסוטה ד ע"ב ד"ה אשר נשמה באפו מפרש בעל גאוה.
לכאורה יש סתירה בין הפירושים השונים.

עיין לרב יואל פלורסהיים בס' רש"י למקרא בפירושו לתלמוד כרך ג' עמ' 119 שעמד בזה.

עיינתי, ושם מתרץ שלשון מקרא לחוד ולשון חכמים לחוד, אז מה המשמעות המקובלת היום אם קוראים למישהו בעל נפש?

אם בעל נפש אתה ושמת סכין בלעך. מסתמא מתכונים לטובה.

י. אברהם כתב:לולא דמסתפינא אמינא דתיבות "תרגמו יונתן" ט"ס הם.
וצ"ל: דמיתי. החרבתי, לשון ונדמו נאות השלום, נדמתה אשקלון.

קדמך שד"ל.

בתהלים ה א נאמר: למנצח אל הנחילות מזמור לדוד. ברש"י ד"ה אל הנחילות: מנחם (מחברת גת) פתר בכולן נחילות, (להלן מו א) ועלמות, (שם ח א) גתית, (שם לט א) ידותון כולם שמות כלי זמר הם ונעימת המזמור היתה לפי שיר הראוי לאותו כלי. ומ"א (שו"ט ה א) פירש נחילות - לשון נחלה, ואין זה משמעות התיבה, וגם ענין המזמור אינו מדבר בנחלה. ויתכן לפתור נחילות - גייסות, כמו (ב"ק קיד.) נחיל של דבורים, וכן (ש"ב כב ה) נחלי בליעל - ת"י סיעת חייבין, תפילה בשביל גייסות אויבים הבאים על ישראל... [תהלים ה א] (ד"א: הרד"ק מביא את פירוש רש"י נחיל של דבורים בשם רב האי גאון).
ההערה הזו מתייחסת למובלט בפירוש: וכן (ש"ב כב ה) נחלי בליעל - ת"י סיעת חייבין. לשון רש"י כאן הוא פחות או יותר כפי שמובא במ"ג הכתר הנראה שהוא הנכון, שכן במ"ג המאור (שלא מציינים מה הבסיס למהדורתם) מובא: וכמו ונחלי בליעל ת"י סיעת חיבין. הבעיה בנוסח זה היא תוספת הוי"ו לתיבת נחלי, שכן בש"ב כתוב נחלי בלי וי"ו, אך לעומת זאת יש בתהלים יח ה "ונחלי בליעל" ואולי לפי הנוסח שלהם הכוונה לתהלים (למרות שציון הפסוק שלהם הוא לש"ב. הבעיה כאן היא שכידוע אין ת"י לתהלים, ואפילו אם נאמר שהכוונה לתרגום תהלים, שם בפסוק התרגום הוא וסיעת טלומיא ולא סיעת חייבין כפי שמובא ברש"י. במ"ג ארטסקרול (שם מובא בהקדמה שע"פ מ"ג ויניציאה רפ"ה-רפ"ו ותיקונים והוספות מששה כת"י מדוייקים) מובא "ונחלי בליעל" והציון לתהלים יח, אך גם אצלם מובא נוסח הת"י מש"ב! במהדורת פרדס המבוססת על מהדורת מאהרשען מובא כפי שמופיע אצל מ"ג ארטסקרול אך בסוגריים.

בברא' (יב ח) נאמר: "ויט אָהֱלֹה", ומפרש רש"י : "אָהֱלָהּ כתיב, בתחלה נטה את אהל אשתו ואח"כ את שלו". ברוב הדפוסים כתוב "נטה" (בה"א) את אהל..." (עיין בערוך ערך אהל ב, מדרש בראשית מהדורת אלבק, בש"ב ו יז "האהל אשר נטה לו דוד"). לעומת זאת במ"ג המאור ובמקצת דפוסים אחרים כתוב "נטע" בעי"ן ולכאורה זו ט"ס, אך בכמה מקומות (ברא' כא לג, במדבר כד ו, ברכות טז. סנהדרין קיא.) מפרש רש"י (ויטע) אשל - מצינו לשון נטיעה באהלים, שנאמר (דניאל יא מה) ויטע אהלי אפדנו, ולפי משמעות זו לכאורה יש סימוכין לנוסח המובא במ"ג המאור שנטע את אהל שרה.

רש"י תהלים פרק נא ז:
הן בעוון חוללתי - ואיך לא אחטא ועיקר יצירתי ע"י תשמיש הוא שכמה עונות באים על ידו, ד"א עיקר יצירתי מזכר ונקבה שכלם מלאים עון, יש מדרשים למקרא זה ואינם מתיישבים לפי ענין המדבר במזמור:
כפי שניתן לראות עוון בבד"ה כפי שמופיע בפסוק בשתי ווי"ן וכן ברוב דפוסי המ"ג שבדקתי, אך במ"ג הכתר "בעון" בוי"ו אחד! והנוסח שלהם צ"ע שכן כבר נכתב על כך שצריך לדיק ברש"י גם בד"ה וכך כותב הרד"ק: ומלת "בעון" מלא, ויש בו דרש (ויק"ר יד ה): רבי אחא אומר "בעון מלא" (כיוון ש)אפילו חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהיה לו צד אחד עון בו...
בהזדמנות זו אציין לאשכול זה שנשכח הדן אף הוא בהערות ברש"י
viewtopic.php?f=7&t=37311&hilit

דה"א ג ו-ח
בדה"א ג ו-ח נזכרים תשעה מבני דוד: (ו) וְיִבְחָ֥ר וֶאֱלִישָׁמָ֖ע וֶאֱלִיפָֽלֶט: (ז) וְנֹ֥גַהּ וְנֶ֖פֶג וְיָפִֽיעַ: (ח) וֶאֱלִישָׁמָ֧ע וְאֶלְיָדָ֛ע וֶאֱלִיפֶ֖לֶט תִּשְׁעָֽה:
בדפוס וורשא המיוחס לרש"י: (ו) ואלישמע ואליפלט. ואלידע ואליפלט . (בשמואל ב ה)...
במ"ג המאור מובא שם: (ו) ואלישמע ואליפלט: (ח) ואלידע ואליפלט. בש"ב ה טז אינו מונה... משמע בד"ו נשמט הציון לפסוק ח.
לאחר שנים רכשתי את תקליטור פרויקט השו"ת וכך מובא שם: (ו) ואלישמע ואליפלט - ואלידע ואליפלט (בשמואל ב' ה') אינו מונה...
כידוע הנוסח בנ"ך שלהם הוא סריקה של דפוס וורשא עם תיקונים קלים פה ושם והחליפו את הנקודה עם מקף ולכן אין להבין שם שרש"י מתיחס בפירושו לפסוק ח' ולא לפסוק ו'.

שלחתי לפני חמש שנים בדיוק מכתב למערכת הפרויקט וקבלתי את התגובה הבאה מרב אליעזר כהן:
שלום רב,
העברתי את תשובתך לפרופ’ שפיגל, והוא מודה לך על הערותיך ועל השימוש בספריו. עם זאת ביחס לרש”י דברי הימים הוא סבור שגם הנוסח שלפנינו על פי דפוס ורשא הוא נוסח טוב, ואדם הלומד את רש”י לא יתקשה בו. אמנם כדרכה של תורה יש פנים לכאן ולכאן, וכבר כתב הרמב”ן בהקדמה למלחמות כי דברי תורה אינן כחכמת התשבורת ולכן יש פנים לכאן ולכאן.
בברכה, לייזר כהן, פרוייקט השו"ת.

וזה אשר עניתי (בהשמטת כמה דברים שלא נוגעים לענין ותקונים קלים).
אני מודה מקרב לב על התגובה ולפרופסור יעקב שפיגל שטרח לענות בפרוטרוט.
הבסיס לפירושי רש"י (בספרי אוצר רש"י) הם דפוסי וורשא ולובלין (עם פירוש המלבי"ם בכתב מרובע שיצא לאור בארץ). בזמנו לא היו דפוסים טובים יותר. בשעת ההגהה אני משתמש במ"ג המאור ובמ"ג הכתר שלמרות שבשניהם ג"כ יש טעויות, הם פחות או יותר די מדויקים (למרות שבמ"ג המאור יש צינזורים למיניהם). לפני כשנתיים רכשתי את דיסק הפרויקט מהדורה 21 ולפני כמה שבועות שידרגתי למהדורה 23 .
בדף השער של אתר התקליטור תחת הכותרת "אודות..." מובא כך: "תשומת לב מיוחדת הוקדשה להפחתת השגיאות ככל האפשר. עם זאת, עדיין עלולות להופיע שגיאות ואנו מעודדים את המשתמשים הנתקלים בהן לדווח לנו, כדי שנוכל לתקנן במהדורות הבאות."
בלי הגזמה, השתמשתי בתוכנה עשרות אלפי פעמים, ולא ניתקלתי בתיקון אחד ברש"י (אני מדגיש ברש"י). אם מטרתכם היא הפחתת השגיאות, לאחר 52 שנות פרויקט היתכן! בדקתי את כל הדפוסים שברשותי ומצאתי שגם בדפוס לובלין יש ציון לפסוק ח. בנוסף שאלתי כמה ת"ח וכולם ענו פה אחד שכך זה צ"ל. אנא שים לב כך כתוב אצלכם :
(ו)ואלישמע ואליפלט - ואלידע ואליפלט (בש"ב ב' ה') אינו מונה....
שאלה לי : נניח אני לומד ד"ה (בפרויקט) ומגיע לפסוק ו' הנ"ל ומעיין במיוחס לרש"י ורואה את הד"ה "ואלידע ואליפלט" שאינם מופיעים בפסוק, ושואל: א"כ למה מתייחסים מלים אלו? אמנם הן מופיעות בפסוק ח', אך מאין לי לדעת? הד"ה ברש"י הוא לפסוק ח' בו זה מופיע, ואם כך, מדוע אין אצלכם בפרויקט ציון לפסוק ח כלל? בדפוס וורשא כתוב: (ו) ואלישמע ואליפלט. ואלידע ואליפלט . (בשמואל ב ה)... אצלם יש נקודה לאחר ואליפלט הראשון ולא מקף! ולאחר ואליפלט השני שוב יש נקודה. כלומר ואלידע ואליפלט זה התחלת ד"ה חדש ואח"כ מתחיל הפירוש בהסברת כפילויות השמות. אין פה ספק שנשמט בדפוס וורשא לאחר הנקודה הסימון (ח). איני מבין מדוע אתם מתעקשים שלא חסר פה ציון לפסוק ח'? עובדה שרוב הדפוסים כן גורסים כך, ואתפלא כאשר יצא לאור מהדורת הכתר (לד"ה) אם גם אצלם לא יופיע כך.

כעת כעבור חמש שנים במוצ"ש פרשת צו לאחר הבידוד המתמשך והולך (שהקב"ה ישלח רפואה לכולם) מצאתי את המכתב הנ"ל שנשכח ממני ונגשתי לבדוק במהדורת הכתר שיצאה לא מזמן וכך מובא שם:
(ו-ח) ואלישמע ואליפלט - בשמואל אינו מונה... והמשך יש באותיות מובלטות אליפלט...
וממש לאחרונה יצא גם מ"ג ארטסקרול ובו המיוחס לרש"י מוגה עפ"י דפוס ראשון רמ"ז ומ"ג ויניציאה רע"ח עם תקונים והוספות מכ"י ושם מובא: (ו-ח) ואלישמע ואליפלט, ואלידע ואליפלט. ובשמואל אינו מונה...
כעת יש לי את גירסא 24 של הפרויקט ועדיין לא תיקנו...

בפרק הערל (יבמות עט.), על דברי הגמרא 'שאול נפקו להו תריסר ירחי שתא', אומר רש"י וז"ל:

'תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא' לָאו דַּוְקָא, דְּהָא קָרוֹב לִתְלָתִין שְׁנִין הוּא, שֶׁהֲרֵי סוֹף שְׁנוֹתָיו שֶׁל דָּוִד הָיָה.

ותימה, דהול"ל 'קרוב לארבעין שנין', שהרי דוד מלך אחרי מות שאול ארבעים שנה.

במדבר (כג טז ד"ה וישם) מפרש רש"י: נתן לו הקב"ה רסן וחכה בפיו, כאדם הפוקס (במ"ג הכתר: העוקם) בהמה להוליכה אל אשר ירצה,
בשבת (קנה ע"ב) נאמר: (איזו היא המראה? מרביצה) וברש"י ד"ה פוקס את פיה - נותן חכה לתוך פיה שלא תוכל לסגור פיה
פקס (שהוא שרש דומה לפסק, פשק) משמעו פתח והרחיב בחזקה וזו המשמעות הנכונה בגמרא. אך בפירושו לבמדבר נראה שיש ט"ס וצ"ל ופקם שמשמעו בלם והטה, וכמו (במדבר רבה כ'): כאדם שנותן כלינוס (רסן) בפי בהמה ופוקמה להיכן שירצה, וכן מובא במדרש ילמדנו על הפסוק: שעקם את פיו ופקמו, וכן בערוך ערך פקם: תקע בפיו ופקמו... היה פוקם את פיו, כאדם שנותן כלינוס בפי הבהמה ופוקמה. דרך אגב, בספר שבת ומועדי ישראל (ח"ב עמ' 363) סובר ששורש אפיקומן הוא פקם, כלומר, דבר הנעשה באופן לא טבעי ויוצא דופן, ושם הפעולה אפיקומן.

ולמה לא יתכן לפרש לשון הרחבה ופתיחה, שלא יוכל לבלום ולסגור פיו מלנבא טוב על ישראל?

לבי במערב כתב:ולמה לא יתכן לפרש לשון הרחבה ופתיחה, שלא יוכל לבלום ולסגור פיו מלנבא טוב על ישראל?

מכיוון שזו לא המשמעות ברש"י. מה שאתה אומר זה דרוש יפה אך לא מה שרשי אומר

לא אתווכח; מ"מ, מן הענין לידע האם אכן קיימת גרסת 'ופוקמה' בכתה"י.

בדפוס השני של רש"י (רל"ה) אכן הנוסח 'הפוקם'.

ייש"כ!

זאב ערבות כתב:במדבר (כג טז ד"ה וישם) מפרש רש"י: נתן לו הקב"ה רסן וחכה בפיו, כאדם הפוקס (במ"ג הכתר: העוקם) בהמה להוליכה אל אשר ירצה,
בשבת (קנה ע"ב) נאמר: (איזו היא המראה? מרביצה) וברש"י ד"ה פוקס את פיה - נותן חכה לתוך פיה שלא תוכל לסגור פיה
פקס (שהוא שרש דומה לפסק, פשק) משמעו פתח והרחיב בחזקה וזו המשמעות הנכונה בגמרא. אך בפירושו לבמדבר נראה שיש ט"ס וצ"ל ופקם שמשמעו בלם והטה, וכמו (במדבר רבה כ'): כאדם שנותן כלינוס (רסן) בפי בהמה ופוקמה להיכן שירצה, וכן מובא במדרש ילמדנו על הפסוק: שעקם את פיו ופקמו, וכן בערוך ערך פקם: תקע בפיו ופקמו... היה פוקם את פיו, כאדם שנותן כלינוס בפי הבהמה ופוקמה. דרך אגב, בספר שבת ומועדי ישראל (ח"ב עמ' 363) סובר ששורש אפיקומן הוא פקם, כלומר, דבר הנעשה באופן לא טבעי ויוצא דופן, ושם הפעולה אפיקומן.

הגם שאפיקומן היא מילה ביוונית...

בשני מקומות רש"י מזכיר שירושלים בחלקו של יהודה:
א. ירושלים בארץ יהודה היא בצפונה של ארץ יהודה בגבול שבין יהודה לבנימין, ויש מארץ יהודה הימנה למזרח עד סוף א"י והימנה למערב עד סוף א"י... [ברכות סא: ד"ה הנפנה, עיי"ש].
ב. בחלקו של יהודה שנטלו בדרומה של א"י [ברא' יב ט].

אך ביהושע כותב שאינה:
ג. נמצאת ירושלים חוץ מן החוט ואינה בגבול יהודה, אלא בגבול בנימין שהוא בצפונו של יהודה [יהושע טו ח].
האם ניתן ליישב את הסתירה?

יכולת לשאול שאלה נוספת:
אם בית המקדש הוא בירושלים, הרי אמרו בזבחים שהעזרות בחלקו של יהודה ומזבח ומקדש בחלקו של בנימין.

למעשה הפסוק ביהושע מתאר את עליית הגבול שבין יהודה ובנימין במעלה גיא בן הינום שמקום לירושלים (העליונה), ורש"י פירש נכון!
וגם נכון שחלקה של העיר ירושלים היא של יהודה, ומקרא מלא (תחילת ספר שופטים) הוא שיהודה היכו את ירושלים, העיר שבחלקם (וכך במפרשים יהושע טו סג1 שופטים א ח; שם כא).

למה העדיף רש"י לכתוב אצל אברהם אבינו, שירושלים בחלק יהודה, לא אדע, אבל הרי זה גם נכון.

קו ירוק כתב: . . למה העדיף רש"י לכתוב אצל אברהם אבינו, שירושלים בחלק יהודה, לא אדע . .

יעוין, למשל, ברמב"ן על־אתר.

לבי במערב כתב:

קו ירוק כתב: . . למה העדיף רש"י לכתוב אצל אברהם אבינו, שירושלים בחלק יהודה, לא אדע . .

יעויין, למשל, ברמב"ן על־אתר.

הרמב"ן לא נגע בענין ירושלים. רש"י הזכיר את ירושלים, והשאלה קיימת.

שופטים ד יא אילון (כך הד"ה במ"ג המאור והכתר, וכך הנוסח במ"ג הכתר בפסוק, בשאר הדפוסים: אֵלוֹן) בצעננים (קרי, בצענים כתיב) - (ת"י) מישר אגניא, מקום מישר של בצעים, מריש"ק (בִּיצה) בלעז והוא אגניא. גבים (הן) כמין גומות שהמים נקבצים שם, אגני דארעא מקרון (קידושין סא. עיין יהושע יט לג).
ישע' לג כ אלון בצעננים מתרגמינן מישר אגניא, והם נקעים שבשדות שקורין קומבי"ש (בקעות, עיין בא"ה), כמו (קדושין סא. ב"ק סא:) אגני דארעא מקרי, שהמים נאספים שם מן ההרים והגבשושיות. ובי"ת של בצעננים אומר אני שאינה נשרשת בתיבה, אלא משמשת היא.
מחלוקת אם אלון בצעננים הוא מקום אחד או שני מקומות נפרדים. בפירוש לשופטים מחשיב את הבי"ת כשרשית (וכן בת"י) מלשון בצעי הבית, אך בפירוש לישע' כותב במפורש שאינה שרשית. במ"ג הכתר "אילון" מלא צ"ע, שכן בישע' (לג כ, וכן בערך צען) מצטט רש"י את הפסוק, ובכתר הציטוט "אלון" חסר יו"ד. כלומר לא מציינים שיש שינוי מנוסח הפסוק אצלם וכן אינם עקביים. אם הם החליטו שנוסח כת"י אחד עדיף על השני, שיביאו אותו בכל הפסוקים שרש"י מצטט. לא סביר להניח שרש"י בפירושו ציטט את הפסוק פעם כך ופעם כך.

קו ירוק כתב:

לבי במערב כתב:

קו ירוק כתב: . . למה העדיף רש"י לכתוב אצל אברהם אבינו, שירושלים בחלק יהודה, לא אדע . .

יעויין, למשל, ברמב"ן על־אתר.

הרמב"ן לא נגע בענין ירושלים. רש"י הזכיר את ירושלים, והשאלה קיימת.

לשון רש"י ...לצד ירושלים שהיא בחלקו של יהודה שנטלו בדרומה של ארץ ישראל הר המוריה שהיא נחלתו.
והנה בברייתא יומא יב א' מה היה בחלקו של יהודה הר הבית הלשכות והעזרות [עד המזבח ולא עד בכלל חוץ מרצועה שהיה יוצא לתוך חלקו של בנימין וכמבואר שם]
והרי הר הבית אף דהיה סביב כל המקדש וא"כ בחלק המערבי היה גם של בנימין וגם חלק הצפוני, אך רובו היה בדרום וכדתנן במדות פרק ג' משנה א', [ומיעוטו מן הצפון והמערב בחלק בנימין וכדתנן שם] ולכן כאן דאברהם אבינו נוסע הנגבה ודעתו על הר המוריה והרי רובו בחלק יהודה לכן כותב רש"י בחלק יהודה דוקא [ובפרט דעדיין לא נבנית המקדש ונוסע רק למקומו שהוא ההר בכללותו בלי כוונה על מקום ההיכל והמזבח אלא על כללות ההר].

זאב ערבות כתב:שופטים ד יא אילון (כך הד"ה במ"ג המאור והכתר, וכך הנוסח במ"ג הכתר בפסוק, בשאר הדפוסים: אֵלוֹן) בצעננים (קרי, בצענים כתיב) - (ת"י) מישר אגניא, מקום מישר של בצעים, מריש"ק (בִּיצה) בלעז והוא אגניא. גבים (הן) כמין גומות שהמים נקבצים שם, אגני דארעא מקרון (קידושין סא. עיין יהושע יט לג).
ישע' לג כ אלון בצעננים מתרגמינן מישר אגניא, והם נקעים שבשדות שקורין קומבי"ש (בקעות, עיין בא"ה), כמו (קדושין סא. ב"ק סא:) אגני דארעא מקרי, שהמים נאספים שם מן ההרים והגבשושיות. ובי"ת של בצעננים אומר אני שאינה נשרשת בתיבה, אלא משמשת היא.
מחלוקת אם אלון בצעננים הוא מקום אחד או שני מקומות נפרדים. בפירוש לשופטים מחשיב את הבי"ת כשרשית (וכן בת"י) מלשון בצעי הבית, אך בפירוש לישע' כותב במפורש שאינה שרשית. במ"ג הכתר "אילון" מלא צ"ע, שכן בישע' (לג כ, וכן בערך צען) מצטט רש"י את הפסוק, ובכתר הציטוט "אלון" חסר יו"ד. כלומר לא מציינים שיש שינוי מנוסח הפסוק אצלם וכן אינם עקביים. אם הם החליטו שנוסח כת"י אחד עדיף על השני, שיביאו אותו בכל הפסוקים שרש"י מצטט. לא סביר להניח שרש"י בפירושו ציטט את הפסוק פעם כך ופעם כך.

אינני חושב שרש"י בשופטים מפרש בצענים=בצעים. זה רק הבדל בקרי וכתיב 'צעננים' או 'צענים'. ו'צעננים' זה בצעים, אגמים. והכוונה אלון=מישור, בצעננים=שיש בו בצעים

קו ירוק כתב:החשבון יפה, אבל לא מדויק, כוונת הגמ' איננה שכל הר הבית אצל יהודה מלבד מזבח ומקדש,
אלא הכוונה שחלקו המזרחי של הה"ב הכולל הה"ב והעזרות מהמזרח ועד יסוד מערבי של מזבח - של יהודה. משם ולמערב הכל של בנימין.
הרצועה שהוזכרה היא רק כנגד יסוד דרומי אמה על ל' אמה. לא היה חוץ מזה רצועות פתלתלות בהר הבית ובירושלים. ואכמ"ל.

באמת לא דקדקתי כראוי כשהדגשתי המרחב שבצד דרום של הר הבית שבזה שוה חלק יהודה וחלק בנימין שמתחלקים בשטח זה לצד מזרח וזה לצד מערב
אמנם עדיין רוב הר הבית בחלק יהודה ומיעוט בחלק בנימין לפי החשבון, שהחלק השני בסדר גודלו היה שטח שבמזרח והחלק הקטן ביותר השטח במערב.
והנה מתחילת עזרת נשים עד המזבח יחד עם שטח חיצוני גדול מצד מזרח הכל ליהודה, וכנגדו מיעוט במערב יחד עם שיעור העזרה עד המזבח והמזבח בכלל עדיין היה רובו במזרח ומיעוטו במערב [וכמו שרואים למשל מציור זו שבמשניות וילנא (תרס"ט) ונדפס מאז בהרבה משניות (ובספר ועשו לי מקדש של הרב זלמן מנחם קורן שליט"א) וצירפתי כאן כקובץ]. ואף דהשיעורים לא נתבארו להדיא כמה אמות בכל צד [עי' תוי"ט מדות ריש פ"ב, ובדרך הקודש להר"ח אלפנדרי בהוצאה חדשה עמוד צ"ח בשם המהרי"ט, ובעזרת כהנים מדות פ"ה מ"ד עמוד ת"ה בהוצאה החדשה] בכל זאת היה יתרון מצד מזרח בשיעור ניכר, ונמצא דרוב הר הבית בחלק של יהודה וביחס לנסיעת אברהם אבינו בכוונתו על הר הבית נאמר בכללות כשטח של יהודה כרובו.
[כן לענ"ד אם לא טעיתי בחשבון שהוא צד חלש אצלי].

פרק פח בתהלים מתחיל: "שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח לַמְנַצֵּחַ עַל מָחֲלַת לְעַנּוֹת מַשְׂכִּיל לְהֵימָן הָאֶזְרָחִי."

לכאורה יש כאן שני שמות רשומים על המזמור, בני קרח והימן האזרחי. הרד"ק מתייחס לשאלה זו באומרו שהימן האזרחי היה בנו של זרח בן יהודה, והוא חיבר המזמור ונתנו לבני קרח הלויים לשירו. לעומתו המצודות כתב להיפוך, שהימן האזרחי היה מבני בניו של שמואל, והמזמור חובר על ידי בני קרח ונתנוהו לו לשיר.

רש"י כנראה אוחז החבל בשני ראשיו. הימן האזרחי היה לפי דבריו משבט יהודה, כדברי הרד"ק, אך המזמור חובר בידי בני קרח אשר נתנוהו לו לשיר:

להימן האזרחי. אחד מן המשוררים בכלי שיר, ויסדוהו בני קרח את המזמור הזה שיאמרהו הימן על הדוכן: להימן האזרחי. מבני זרח בן יהודה היה שהוא מיוחס (בד"ה א' ב') ובני זרח זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרדע.

השמע מישהו שהיה שבט יהודה מן המשוררים בכלי שיר בבית המקדש?

יש לבדוק בנוסחאות מדויקות (שמא הרב 'זאב ערבות' יוכל לסייע בכך), אך כמדומני שהפירוש הראשון שבדפוסים ליתא בהם.

בישעיה לד יא נאמר בפסוק וירשוה קאת וקפד
הד"ה ברש"י וקפד (כך במהדורת ארטסקרול אך בשאר הדפוסים כולל הכתר מלא: וקפוד) - עוף הפורח בלילה, צואיט"א (כוס, מין עוף לילי) בלעז.
לכאורה יש פה בעיה עם הד"ה, שכן התיאור שרש"י נותן הוא של הקאת ולא של הקפוד. האם יתכן שכל הספרים השתבשו?

לעזי רש"י מסכת שבת דף נד עמוד ב
מקור: קופר
לע"ז: איריצו"ן ericon, תרגום: קיפוד
ראה להלן בבא בתרא ד. ו-חולין קכב., שם hericon (אותה מלה בכתיב שונה) מתרגם "ילא" ו"אנקה". ור' גם ברש"י על ויקרא י"א, ל' (אנקה =היריצו"ן). ב"ערוך" וב"דקדוקי סופרים" הגרסה היא "קופד", וזה נראה סותר את המובא ב-ברכות נז: לעיל, שקפוד הוא מרטינ"א בלעז. אולם ברש"י על ישעיה י"ד, כ"ג מוצאים כמו כאן קפד= היריצו"ן. על כל העניין ר' דוד מצגר: "קפוד - שרץ או חיה?"(המעין, כרך כ', תש"ם, גליון ג', ע' 44 - 48), אך אין פיתרון ברור יוצא מדבריו. אולם מסתבר, שיש גם "קפוד" שהוא עוף, כמו שרש"י מתרגם בישעיה ל"ד, י"א: קפוד - צואיט"א cuete, והוא העוף הנקרא בתלמוד קפוף (להלן חולין נב.) או קפופא (לעיל ברכות נז:).

ו'קיפוף' יש ג"כ כמה מינים, ב' בעוף ו-א' בחיה, כמו שכתבו התוספות (חולין סג. ד"ה באות) "שלשה מיני קיפוף הם" עיי"ש.

זאב ערבות כתב:בישעיה לד יא נאמר בפסוק וירשוה קאת וקפד
הד"ה ברש"י וקפד (כך במהדורת ארטסקרול אך בשאר הדפוסים כולל הכתר מלא: וקפוד) - עוף הפורח בלילה, צואיט"א (כוס, מין עוף לילי) בלעז.
לכאורה יש פה בעיה עם הד"ה, שכן התיאור שרש"י נותן הוא של הקאת ולא של הקפוד. האם יתכן שכל הספרים השתבשו?

בויקרא יא, טז 'ינשוף' מתורגם 'קפופא',
וברש"י ברכות נז:

קפופא צואיט"א בלעז, ויש לה לסתות כלחיי אדם.

וברש"י בויקרא שם:

כוס וינשוף - הם צואיטי"ש הצועקים בלילה ויש להם לסתות כאדם.