פורום אוצר החכמה

אליהו חיים כתב:פרשת התמידין שבפ' תצוה על ז' ימי המילואים נאמר וכן מפורש שם באב"ע.

אדרבה, פשטן של דברים הוא שפרשת 'וזה אשר תעשה על המזבח' מכוונת לשמיני של מלואים, כמובא למעלה משם הראב"ד:
viewtopic.php?f=46&t=50371&p=617733#p617276
ובהמשך - התייחסות לדברי הרב אבן עזרא.

ביקורת תהיה כתב:

ביקורת תהיה כתב:רש"י כותב בהדיא בפסוק 'תאכלו במקום טהור', שנאכלו תוך מחנה ישראל.

מקור דברי רש"י הוא ברייתא בפרק איזהו מקומן על מתניתין דקדשים קלים נאכלין בכל העיר:

תָּנוּ רַבָּנָן: 'אֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר'. אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה: וְכִי רִאשׁוֹנִים בְּטֻמְאָה אֲכָלוּם?! אֶלָּא 'טָהוֹר' מִכְּלָל שֶׁהוּא טָמֵא, טָהוֹר מִטֻּמְאַת מְצֹרָע וְטָמֵא מִטֻּמְאַת זָב. וְאֵיזֶה זֶה? זֶה מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל.

וכיוצא בזה שנינו בפרק בתרא דזבחים:

מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת וַעֲבוֹדָה בַּכֹּהֲנִים, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, וְקָדָשִׁים קַלִּים בְּכָל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל.

חנייתם של ישראל היתה בשטח מוגדר ('מחנה') מאז צאתם מארץ מצרים, ראה בספר שמות מפרשת בשלח ('וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה, וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטָּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה') ואילך.

מתקבל, יישר על הבירור בזה

ביקורת תהיה כתב:

אליהו חיים כתב:פרשת התמידין שבפ' תצוה על ז' ימי המילואים נאמר וכן מפורש שם באב"ע.

אדרבה, פשטן של דברים הוא שפרשת 'וזה אשר תעשה על המזבח' מכוונת לשמיני של מלואים, כמובא למעלה משם הראב"ד:
viewtopic.php?f=46&t=50371&p=617733#p617276
ובהמשך - התייחסות לדברי הרב אבן עזרא.

וברמב"ן סוף פ' פקודי (מ' כ"ז) כהאבן עזרא (ועי' רמב"ן פנחס כ"ח א).
וכן בכלל דבריו תחילת פ' שמיני וז"ל והנה הקרבנות הללו לא הוזכרו בפרשת וזה הדבר וגו' כי שם לא צוה רק על המלואים ובשבעת הימים וקרבנותיהם מלאו ימי המלואים כי עתה ביום השמיני הם עצמם יקריבו הקרבנות והנה הקרבנות הללו כחנוכה להם כענין מנחת חביתין לדורות עכ"ל. [להראב"ד דהפרשה מיירי בתמיד של יום ח' נמצא דמשה רבינו הקריבו בבוקר של יום ח' דבפסוק וזה אשר תעשה הציווי למשה רבינו, וזה חידוש גדול, ולשאר ראשונים מבואר דהציווי רק לז' ימים ולא ליום השמיני.
מש"כ הרמב"ן והנה הקרבנות הללו כחנוכה להם לכ' לא קאי על התמיד אלא על קרבנות המיוחדים של שמיני, ולדברינו הקודמים זה גופא בכלל החידוש של הקרא להרמב"ן דנאמר מלבד עולת הבוקר לאשמועינן דאין עולת 'החינוך' של יום ח' פוטר 'עולת התמיד' וזה משום דהוי עולת תמיד הקבוע, אמנם אולי אין זה מוכרח די"ל דעדיין הוי בתורת חינוך [ע"י אהרן] אלא דאחד אינו 'בולע' השני לפוטרו.
ומלשון הרמב"ן מבואר דהחינוך של קרבנות אלו היה חינוך להקרבת אהרן [ובפרט מהדמיון לחביתין לדורות ור"ל חינוך לכהן הדיוט בחביתין בפעם הראשונה] ולא חינוך למזבח כדנקט בעל הביקורת.

אליהו חיים כתב:מה שחילקתם בין מילוי הידים למזבח ובין חינוך לא נראה כן מדברי הרמב"ן בשורש ג'.

אף על פי שהרמב"ן מכנה את שני השלבים של חידוש המזבח בכינוי משותף 'חנוכה', מכל מקום חלוקים הם זה מזה במהותם כמו שבארנו.
זכר לדבר: 'וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ'. ואומר: 'זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ'.

אליהו חיים כתב:וברמב"ן סוף פ' פקודי כהאבן עזרא.

נמצא כי הראב"ד יחידאה הוא, ונחוץ אפוא לבאר כיצד יפרנסו חבריו את העטרה 'ראשון לעבודה'.

ביקורת תהיה כתב:

אליהו חיים כתב:וברמב"ן סוף פ' פקודי כהאבן עזרא.

נמצא כי הראב"ד יחידאה הוא, ונחוץ אפוא לבאר כיצד יפרנסו חבריו את העטרה 'ראשון לעבודה'.

עי' לעיל viewtopic.php?f=46&t=50371#p617240
[ואף הרמב"ן בפ' פנחס בפרשת התמיד דגם פרשת תצוה נאמר לדורות ודלא כדנקט הגרי"ז דדבריו לדעת רש"י, בכל זאת לענין עטרה דראשון לעבודה היינו רק הנעשה בעבודה הקבוע ואין ז' ימי המילואים בכלל].

אליהו חיים כתב:א. ודאי המציאו בני אהרן מעיקרא יחד עם הקרב והכרעים.
ב. אולי כאן גם הוליך האברים.

א. חסר פשר.
ב. לא יתכן, שהרי נאמר 'המציאו אליו לנתחיה' (וכמו הולכת הדם שהיתה על ידי בניו).

אליהו חיים כתב:רש"י מיירי הן בז' ימי המילואים במשכן ויום הח'.

סמי מכאן ז' ימי המלואים, 'שהשלמים הללו קדשי קדשים היו' (לשון רש"י בתצוה).

ביקורת תהיה כתב:

אליהו חיים כתב:א. ודאי המציאו בני אהרן מעיקרא יחד עם הקרב והכרעים.
ב. אולי כאן גם הוליך האברים.

א. חסר פשר.
ב. לא יתכן, שהרי נאמר 'המציאו אליו לנתחיה' (וכמו הולכת הדם שהיתה על ידי בניו).

הרי זה עתה גמר אהרן זריקת הדם למטה כנגד היסוד ובני אהרן המציאו הנתחים והראש לאהרן [ובפשטות גם הקרב והכרעים (וכנ"ל במובא כאן אות א') אלא דלעת עתה לא התעסק עמם] ואהרן היה הולך עם האברים עד הכבש ועלה על הכבש והביאם עד 'הקטרתם' (כתיאור הקרא 'ויקטר') ואח"כ רחץ הקרב והכרעים ו'הקטירם' על השאר.

אליהו חיים כתב:הרי זה עתה גמר אהרן זריקת הדם למטה כנגד היסוד ובני אהרן המציאו הנתחים והראש לאהרן [ובפשטות גם הקרב והכרעים (וכנ"ל במובא כאן אות א') אלא דלעת עתה לא התעסק עמם] ואהרן היה הולך עם האברים עד הכבש ועלה על הכבש והביאם עד 'הקטרתם' (כתיאור הקרא 'ויקטר') ואח"כ רחץ הקרב והכרעים ו'הקטירם' על השאר.

לאחר השחיטה והזריקה הביאו את העולה אל בית המטבחים להפשט ולניתוח, ומשם הוליכו את הנתחים אל המזבח והמציאו נתח אחר נתח ליד אהרן שעמד על גבי המזבח והקטירם.
אין זכר לא להמצאת הקרב והכרעים לאהרן, ולא להולכת איברים על ידי אהרן.

אליהו חיים כתב:מלשון הרמב"ן מבואר דהחינוך של קרבנות אלו היה חינוך להקרבת אהרן ולא חינוך למזבח כדנקט בעל הביקורת.

אבחנה נכבדה! אך יש לשאול: הכיצד קרבן הבא משל אהרן חנוכה הוא לבניו?
מכל מקום, אין הדברים אמורים אלא בקרבן אהרן, אבל קרבן העם בא לחנוכת המזבח, כמו שכתב רש"י בשיר השירים (הובא למעלה).

*

נוטר הכרמים כתב:בספר פנים יפות הביא פירוש זה בשם 'שמעתי לפרש'.

ומוער על כך ב'לקוטי שיחות' חלק לב (עמוד 53 הערה 23):

אבל צ"ע אם גם רש"י בפי' עה"ת ס"ל כן, שבחטאת לא היה הכלי ביד אהרן (הזורק), ומפשטות הכתובים בפ' ויקרא גבי חטאות משמע שהכלי הי' ביד הזורק (ראה שם ד, ה-ו; שם טז-יז).

ביקורת תהיה כתב:

אליהו חיים כתב:מלשון הרמב"ן מבואר דהחינוך של קרבנות אלו היה חינוך להקרבת אהרן ולא חינוך למזבח כדנקט בעל הביקורת.

אבחנה נכבדה! אך יש לשאול: הכיצד קרבן הבא משל אהרן חנוכה הוא לבניו?
מכל מקום, אין הדברים אמורים אלא בקרבן אהרן, אבל קרבן העם בא לחנוכת המזבח, כמו שכתב רש"י בשיר השירים (הובא למעלה).

ברמב"ן שורש ג' וז"ל כי המלואים שהקריבו על הכהנים למלאות את ידם לכהן לא היו אלא לשעה, כי בעת ההיא הבדיל אהרן וזרעו להקדישו קדש קדשים לדורות עולם, אבל היו שם מלואים עוד על המזבח להקדישו דכתיב (שמות כ"ט ל"ו) ופר חטאת תעשה ליום על הכפורים וחטאת על המזבח בכפרך עליו וכתיב (שם ל"ז) שבעת ימים תכפר על המזבח וקדשת אותו' עכ"ל.
מבואר דהן בז' ימי המלואים היו ב' סוגי חינוך א' מילוי ידים לכהונה ובזה שוה אהרן ובניו לכל דבר (חוץ מלבישת בגדי כהונה) וב' חינוך המזבח, והן ביום הח' שקרבנות אהרן באים לחינוך הכהונה וקרבן העם לשמחת חנוכת הבית [נראה מדוקדק יותר מלומר 'חנוכת המזבח' (כבעל הביקורת) דלא מצינו אלא בז' ימי המלואים וכנ"ל], אמנם גם בקרבן העם ההקרבה נעשית לראשונה ע"י אהרן ובניו ונמצא דגם בקרבנות אלו קיים חינוך לכהונה.
והנה המילוי ידים לכהונה בז' ימי המלואים 'בהבדלת אהרן וזרעו להקדישו ק"ק לדורות עולם' וכל' הרמב"ן היה שוה בכל פרטיה לאהרן ולבניו (חוץ מלבישת בגדי כה"ג לאהרן ובגדי כה"ד לבניו) דהרי ההקרבה לא נעשית על ידיהם כלל, אבל חינוך יום ח' ע"י הקרבת אהרן ובניו שגם בניו השתתפו בקבלת והולכת הדם (ואולי בהולכת איברים וזה תלוי בנידון השני בינינו באשכול זה) אך שאר העבודות נעשה דוקא ע"י אהרן שהוא הכהן גדול ונמצא דנעשה חינוך של עבודה ביום הח' לראשונה, הן אהרן בתורת כהן גדול והן בניו בתורת כהנים הדיוטים [וכדכתב הרמב"ן להלן (בפרק י' ו') דלבני אהרן היה דין כהן הדיוט לענין הקרבה ביום הזה], ומדמהו הרמב"ן לקרבן חביתים וזה הן לאהרן בתורת כהן גדול כמבואר במנחות ע"ח א' דכהן גדול המתקרב לעבודה צריך שתי קרבנות חביתין אחת להמשחו ואחת לחינוכו והן לבניו בתורת כהן הדיוט.

ביקורת תהיה כתב:

אליהו חיים כתב:הרי זה עתה גמר אהרן זריקת הדם למטה כנגד היסוד ובני אהרן המציאו הנתחים והראש לאהרן [ובפשטות גם הקרב והכרעים (וכנ"ל במובא כאן אות א') אלא דלעת עתה לא התעסק עמם] ואהרן היה הולך עם האברים עד הכבש ועלה על הכבש והביאם עד 'הקטרתם' (כתיאור הקרא 'ויקטר') ואח"כ רחץ הקרב והכרעים ו'הקטירם' על השאר.

לאחר השחיטה והזריקה הביאו את העולה אל בית המטבחים להפשט ולניתוח, ומשם הוליכו את הנתחים אל המזבח והמציאו נתח אחר נתח ליד אהרן שעמד על גבי המזבח והקטירם.
אין זכר לא להמצאת הקרב והכרעים לאהרן, ולא להולכת איברים על ידי אהרן.

כמובן הביאו העולה לבית המטבחים להפשט וניתוח, ומשם המציאו אליו בני אהרן הנתחים אך היכן היה אהרן עומד אם על הכבש והביאו לשם או דהיה עדיין עומד למטה לא כתיב, וצודק בעל הביקורת דאין הכרח דאהרן הכהן הוא זה שהוליכם עד המזבח, אך גם אינו מבואר להיפוך מזה דאולי גם ההולכה עד ראש הכבש בכלל 'ויקטר על המזבח' ולא נאמר בפסוק כלום על זה. [ויש אולי לתלות זה במחלוקת ראשונים ביומא כ"ו ב' וכ"ז ב' אם העלאת איברים מכבש למזבח גם נעשית בששה כהנים וכמו הולכתן עד הכבש או לא אלא דהעלאה נעשית ע"י כהן אחד (ולרבי אליעזר ב"י שם נעשה ע"י אותו כהן) ואכמ"ל].
אך הקרב והכרעים מבואר דאהרן בעצמו רחצם והקטירן ובהם נראה דודאי גם הוליכם.

ביקורת תהיה כתב:מוער על כך ב'לקוטי שיחות' חלק לב (עמוד 53 הערה 23).

מי חתום על ההערות?

באופן כללי אין הבדל מהותי בין ההערות לבין הפנים. ובדרך כלל החלוקה היא משיקולים טכניים בלבד.

דרומי כתב:באופן כללי אין הבדל מהותי בין ההערות לבין הפנים.

לאמר, ה'צריך עיון' הוא של הרבי נ"ע. אם כן אפוא, אבקש לדעת:
א. מה פשר הספק אם גם רש"י ס"ל כן אם לאו?
ב. שמא חטאות הפנימיות שאני, דמצותן (לכתחלה) בכהן המשיח.
ולהעיר: לכאורה נשמטה מלה בשולי ההערה וצ"ל 'גבי חטאות הפנימיות משמע'.

אליהו חיים כתב:

חיים פ. כתב:

אליהו חיים כתב:

ביקורת תהיה כתב:

אליהו חיים כתב: אכן 'בכל הרואה' שגגה היא. רש"י כותב בהדיא בפסוק 'תאכלו במקום טהור', שנאכלו תוך מחנה ישראל.

א"כ גם לי היה שגגה שהסתפקתי לפו"ר לומר שאולי עדיין לא היה מחנה ישראל מוגדר עד שחנו עם הדגלים איש על מחנהו ועל דגלו.
איברא דמרש"י אולי אין סתירה לכ' לדברי, דיש לפרש דבריו שמכאן לומדים בתורת לימוד דקק"ל ראויים במקום טהור אע"פ דאינם מקום קדוש, וכלשון רש"י דאלו אין צריכים תוך הקלעים אבל צריכים הם ליאכל תוך מחנה ישראל וכו' מכאן שקדשים קלים נאכלין בכל העיר עכ"ל, אמנם למעשה כמו דלא היה עיר להם כעת כן גם לא היה להם מחנה מיוחד שיתאכל שם. אמנם יתכן אולי דתוך מקום היקף הענני כבוד נחשב למחנה ישראל.
ובוודאי מדברים הראשונים או האחרונים אולי תעזור לעני ממעש.

פרשת שילוח טמאים נאמרה ביום שהוקם המשכן, וא"כ כבר היה מחנה ישראל באותו היום ושם אכלו השלמים.

אין ראיה לומר דכבר היה מחנה ישראל תיכף, ואולי כשנאמר הפרשה מחנה שכינה היה מיד, ומחנה לויה וישראל עדיין לא היו עד חודש השני דנאמר בציווי 'והלוים סביב למשכן יחנו' ובישראל 'וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו' (במדבר א' נ"ב ונ"ג) וכיו"ב שם ב' ב' 'וחנו על דגלו', ונתקיים במילואו רק אחרי סידור כל המחנות וכמשמעות סדר הפרשיות דכתיב פ' שילוח מחנות אח"כ (שם ה' א-ד) דאז היה אפשרות לקיים שילוח מכל ג' מחנות לראשונה. [ושוב פעם מסתמא מדברים אף הראשונים כבר בזה וכתבתי בינתיים בלי עיון במפרשים בפ' במדבר].

עתה מצאתי, שבת פז: "ראשון לאכילת קדשים" פרש"י "במחיצה, ועד עכשיו היו נאכלים בכל מקום".
שו"ר דאי"ז ראיה לנידון כאן.

עקב החלטת אהרן לדחות את אכילת הקדשים לערב נטמא אחד השעירים והוּצא לשֹרפה  משה כועס על המחדל ובסוף מתפייס

עיקרי האירוע:
בהעדרו של משה קובע אהרן הלכה מדעתו כי אכילת קדשים אסורה לאונן / כל הקדשים מונחים למשמרת עד הערב / ביני ביני נטמא בשר אחד השעירים ומועלה על מוקד / משה מופיע וכועס
על ההתנהלות / אהרן מתווכח עמו ומצדיק את עצמו / משה מקבל את טיעונו ומתרצה

ואל האירוע בהרחבה:
א. משה נותן את ההוראות האחרונות: אכילת שיירי המנחה על אף היותה מנחת ציבור, ואכילת החזות והשוקים כדין קדשים קלים על אף היותם מורמים משלמי צבור, ופונה לעסקיו בהר סיני (זבחים קא ב), בהשאירו את קומץ הכהנים בחצר אהל מועד לעסוק עד עלות השחר בעבודת הקדש של אכילת בשר החטאות: שלשה שעירים לשלשה אנשים. [החזות והשוקים של השור והאיל היו ראויים להאכל גם ביום המחרת וגם על ידי נשיהם ובנותיהם.]
ב. בהעדרו של משה מתעורר אצלם ספק אם מותר להם בתור אוננים לאכול קדשים. לאחר העיון קובע אהרן הלכה בישראל (בקל וחומר ממעשר האסור באכילה לאונן): אונן אסור באכילת קדשים. לאור זאת נדחית עבודת האכילה עד לערב.
ג. מתוך שמשכו ידיהם מן הקדשים ולא נתעסקו באכילתם אירעה טומאה בבשר אחד השעירים. עשו אפוא מדורה בין קלעי החצר ושרפו בה את הקרבן שנפסל, כמו שציותה תורה: במקום אכילתה שם תהא שריפתה.
ד. עד כה ועד כה שב משה אל הקודש ומוצא שנים מן השעירים שלמים כמות שהיו, והשלישי נשרף באש. מתכעס משה ונוזף בכהנים על ההתרשלות מן האכילה, ועל בזיון הקדשים שנגרם בעקבותיה. [מתוך שהזכיר משה בדבריו 'וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה', נמצאנו למדים כי השעיר שנשרף היה השעיר של ר"ח, שכן מבין שלשת השעירים הוא היחיד שבא לנשיאת עון.]
ה. משיב אהרן לעומתו: לא מתוך עצלות נמנעתי מאכילת הקדשים, אלא מתוך שקול דעת שהביא לכלל הכרה כי לא תיטב בעיני השם אכילת קדשים באנינות; ולא מתוך הסח הדעת משמירת הקדשים נטמא זה, אלא מתוך אונס גמור אירע מה שאירע.
ו. וישמע משה וייטב בעיניו.
___________
מהלך זה מיוסד על דעתו של רבי (וכן הלכה) כי אנינות לילה מותרת, ומשום כך אי אפשר לומר כי מפני אנינות נשרף, שהרי היה ראוי לאכלו בערב.

עקב מות בניו מחליט אהרן לשרוף את שעיר החטאת
של ראש חדש  משה תחלה כועס ובסוף מודה

עיקרי האירוע:
משה מורה הוראת שעה: שיירי המנחה ייאכלו באנינות / אהרן מכליל בהוראת השעה את שעיר יום השמיני ואת שעיר נחשון ומחריג את השעיר של ר"ח / באין אוכלים מוּצא השעיר לשׂרפה / משה מופיע וכועס על החריגה / אהרן מתווכח ומצדיק את החלטתו / משה מודה: הצדק עם אהרן

ואל האירוע בהרחבה:
א. משה מורה לאהרן ולבניו את מצות אכילת שיירי המנחה: אע"פ שמנחת ציבור היא - דינה להאכל כמשפט מנחת יחיד, ואע"פ שאוננים אתם - הוראת שעה היא שתאכל באנינות, ופונה לעסקיו בהר סיני (זבחים קא ב), בהשאירו את קומץ הכהנים בחצר אהל מועד לעסוק עד עלות השחר בעבודת הקדש של אכילת בשר החטאות: שלשה שעירים לשלשה אנשים. [החזות והשוקים של השור והאיל היו ראויים להאכל גם ביום המחרת וגם על ידי נשיהם ובנותיהם.]
ב. אהרן מתעמק בהוראת השעה ומגיע למסקנא: ההקלה ניתנה בקדשי שעה, אך לא בקדשי דורות; הלכך אין ההוראה כוללת אלא את שעיר היום של העם ואת שעיר נחשון, אך לא את השעיר של ר"ח.
ג. מאחר שלא היו מעתה אוכלים לשעיר זה הוּצא לשׂרפה, והכהנים נפנו לעסוק באכילת שני השעירים האחרים שנצטוו לאכלם באנינות.
ד. עד כה ועד כה שב משה אל הקודש, ובתוּרוֹ אחר השעיר הנעדר מתברר לו שהוא נשרף.
ה. משה פותח בחקירת הסיבה לשׂרפת השעיר: הנפסל ביוצא? ההובא מדמו אל אהל מועד ונפסל? הנזרק דמו באנינות ונפסל? וכאשר נוכח כי כל פסול לא נפל בקרבן, ואך מטעם אנינות נשרף, נתכעס משה על המראת מצות השם.
ו. משיב אהרן לעומתו: כלום אין נכון הדבר כי הוראת השעה לא ניתנה מפי הגבורה אלא בנוגע לקדשי שעה ולא בנוגע לקדשי דורות?
ז. עונה משה ואומר: אמת! כך שמעתי ושכחתי.
ח. אולם אל תדמו, כי החזות והשוקים, הואיל וקדשים קלים הם, לא הותרו להאכל באנינות,
כי לא כן היה אלי הדבור, אלא: 'וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ' אף על פי שאתם אוננים. (ריטב"א בשם רש"י יומא ה ב; ואין מוקדם ומאוחר בתורה)
___________
מהלך זה מיוסד על דעתו של רבי נחמיה: א) אנינות לילה אסורה. ב) קרבן שאין לו אוכלים נשרף מיד.
אך פליאה גדולה בצדו: הא כיצד מספר הכתוב מאורע כביר שאירע בשעיר שלא בא זכרו עדנה? (ניחא לפי המהלך הראשון, שהמאורע מתאים לכל אחד מג' השעירים, אין חשיבות מיוחדת לזהותו של השעיר שנטמא, ולכן אין פרט זה מוזכר כי אם ברמז; משא"כ למהלך השני, כל עצמו של המאורע לא היה בא לעולם לולא קיומו של שעיר ר"ח.)

לפי המהלך הראשון:
א. פסוק טז: 'דָּרשׁ דָּרַשׁ' – שְׁתֵּי דְרִישׁוֹת הַלָּלוּ, מִפְּנֵי מָה נִשְׂרַף זֶה, וּמִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֶכְלוּ אֵלּוּ.
ב. פסוק יז: 'לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה' – מִכָּאן לָמַדְנוּ שֶׁשְּׂעִיר רֹאשׁ חֹדֶשׁ הָיָה, שֶׁהוּא מְכַפֵּר עַל עֲוֹן טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. (הלימוד על זהות השעיר אין נצרך אלא למהלך זה שהאירוע מתאים לכל אחד מג' השעירים ואיננו יודעים איזהו.)
ג. פסוק יט: 'הַיּוֹם' – אֲבָל אֲנִינוּת לַיְלָה מֻתָּר, שֶׁאֵין אוֹנֵן אֶלָּא בְּיוֹם קְבוּרָה.

לפי המהלך השני:
א. פסוק יב: 'קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה' – אַף עַל פִּי שֶׁאַתֶּם אוֹנְנִין, וְקָדָשִׁים אֲסוּרִים לְאוֹנֵן. 'כִּי כֵן צֻוֵּיתִי' – בַּאֲנִינוּת יֹאכְלוּהָ.
ב. פסוק יח: 'אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ' – הָיָה לָכֶם לְאָכְלָהּ אַף עַל פִּי שֶׁאַתֶּם אוֹנְנִים, 'כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי' לָכֶם בַּמִּנְחָה.
ג. 'הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְיָ' – אִם שָׁמַעְתָּ בְּקָדְשֵׁי שָׁעָה, אֵין לְךָ לְהָקֵל בְּקָדְשֵׁי דּוֹרוֹת.

דרך ישרה כתב:פירש"י 'הודה ולא בוש לומר לא שמעתי'.

אהרן פנה אליו בנוסח: 'שמא לא שמעת אלא בקדשי שעה?' ועל כך באה ההודאה: 'אכן לא שמעתי!'
כך היה נראה לומר בפשטות. אך המהלך נתקל בקושי כפול:
א. הנוסח 'שמא לא שמעת', המופיע בתלמוד, אינו מופיע בספרא, ואף רש"י אין מצטטו.
ב. בתלמוד הנוסח הוא: הודה ולא בוש משה לומר 'לא שמעתי', אלא אמר 'שמעתי ושכחתי'. שעל פניו נראה פירושו: לא נהג משה כמנהג שרה לכחש ולומר 'לא שמעתי כדבריך', אלא הודה ואמר: 'אכן שמעתי כדבריך אך שכחתי'.
אך הדברים קשים לשָׁמעם.

ביקורת תהיה כתב:

אליהו חיים כתב:מהיכ"ת הקרבת קרבן ר"ח יהא בדיוק בין קרבנות אלו להשלמים?

טעמא רבה אית בה, שכן קרבנות השלמים הללו שלמי שמחה היו, ודין הוא שיקרבו אחר המוספין הבאים על עולת התמיד. ברם, הראיה מהא דא"ל משה לאהרן 'ודלמא באנינות אקריבתוה' – ראיה ניצחת היא, ששעיר ר"ח קרב לאחר כל המעשים ואף לאחר מות נדב ואביהוא.

וכבר הביא רש"י ראיה זו בפרק כיצד צולין:

וּסְפָרִים כָּתוּב בָּהֶן 'וְהָא אֲנִינוּת לְאַחַר זְרִיקָה הֲוַאי'. וְקַשְׁיָא לִי: מְנָלָן הָא? הֲלוֹא לֹא נִתְפָּרְשׁוּ בַּפָּרָשָׁה אֶלָּא עֲבוֹדוֹת שֶׁל קָרְבְּנוֹת שְׁמִינִי, אֲבָל קָרְבָּנוֹת שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ לֹא נִתְפָּרְשׁוּ בָּהּ. וְעוֹד, מִדְּקָא מְהַדַּר לֵהּ אַהֲרֹן 'וְכִי הֵן הִקְרִיבוּ, וַהֲלוֹא אֲנִי הִקְרַבְתִּי', מִכְּלָל דְּקֹדֶם זְרִיקָה הֲוַאי אֲנִינוּת.

ביקורת תהיה כתב:

דרך ישרה כתב:פירש"י 'הודה ולא בוש לומר לא שמעתי'.

אהרן פנה אליו בנוסח: 'שמא לא שמעת אלא בקדשי שעה?' ועל כך באה ההודאה: 'אכן לא שמעתי!'
כך היה נראה לומר בפשטות. אך המהלך נתקל בקושי כפול:
א. הנוסח 'שמא לא שמעת', המופיע בתלמוד, אינו מופיע בספרא, ואף רש"י אין מצטטו.
ב. בתלמוד הנוסח הוא: הודה ולא בוש משה לומר 'לא שמעתי', אלא אמר 'שמעתי ושכחתי'. שעל פניו נראה פירושו: לא נהג משה כמנהג שרה לכחש ולומר 'לא שמעתי כדבריך', אלא הודה ואמר: 'אכן שמעתי כדבריך אך שכחתי'.
אך הדברים קשים לשָׁמעם.

נכון שהנוסח בגמ' הוא אחרת ממה שרש"י העתיק, ולכן יש שנדחקו מאוד מאוד בפירש"י עד שדחקו בדבריו דברים ממש דחוקים. אבל האמת היא שרש"י לא העתיק מהגמ' אלא מתורת כהנים ושם הנוסח הוא בדיוק כפי שרש"י העתיק.
גם בתרגום יונתן ותרגום ירושלמי נראה שנחלקו בשני השיטות הללו, תרגום יונתן כותב שמשה רבינו אמר טעיתי ואחי אהרון 'הזכירני' (כלומר, שכחתי), ואילו בתרגום ירושלמי כתוב טעיתי ואחי אהרון 'לימדני' (כלומר, לא שמעתי).

דרך ישרה כתב:תרגום יונתן כותב שמשה רבינו אמר טעיתי ואחי אהרון 'הזכירני' (כלומר, שכחתי), ואילו בתרגום ירושלמי כתוב טעיתי ואחי אהרון 'לימדני' (כלומר, לא שמעתי).

יתכן כי ההבדל בין שני התרגומים הוא כך:
לדעת תרגום יונתן – שכח משה את ההלכה שאונן אסור במעשר שני, ואהרן הזכירו.
לדעת תרגום ירושלמי – לא נתן משה דעתו לדון קל וחומר ממעשר, ואהרן הוא שדן אותו לפניו.