פורום אוצר החכמה

כדכד כתב:איפה מצינו שאין מכבדים אותו ככהן?

שו"ע או"ח קכח,מא.
ונראה שלא ממש דייקתי בפרטי הדין.

כוונת כת"ר לשיטת המרדכי המוזכרת ברמ "א שם?
למה לא דייק? לפחות לפי המשנ"ב זה מה שהוא אומר שאין מכבדים אותו ככהן.
לא ידעתי זאת, אבל מה שכתב מר מתאים לשיטה זו ומה שכתבתי אני כנראה מתאים לשיטות החולקות

בפ' שמיני י' כ"ג ויצאו ויברכו את העם פירש"י אמרו ויהי נועם וכו' וכו' אהרן אחי כדאי וחשוב ממני וכו' ע"כ, לפי"ז למה לא אמר הכתוב ויצאו ויברך אהרן את העם ללא משה, עכשיו השריית השכינה תלויה באהרן בלבד ...

השראת השכינה בזכות עבודתו של אהרן
לא בזכות ברכתו
אהרן ברך את העם בפסוק הקודם בברכת כהנים
מה שאומרים להם בפסוק כג הוא לעודד אותם שעד עכשו לא שרתה שכינה כי אהרן עוד לא עבד ועכשו שעבד תשרה השכינה אף שעוד לא ראיתם זאת.
מה שייך שרק אהרן היה אומר זאת?

ויקרא כ"ה י' וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, וכתב הנצי"ב וז"ל נכלל בזה בעלי מלחמה העומדין מחוץ לביתם בשעבוד המלוכה ונימוסי המדינה וביובל שבים לביתם ואחוזתם ע"כ, נשאלתי אם יש לפירוש הנ"ל מקור בפוסקים, לכאור' הדין של שיבה לאחוזה נאמר רק לעבדים וקרקעות בלבד ...?

מפורסמים הם דברי הנועם אלימלך שמביא בשם אחיו הרב החסיד רבי זושא זי"ע
על הפסוק 'וכי תאמרו מה נאכל', אזי- וציותי את ברכתי.
כלומר, שלולא הספיקות והחששות, צינורות השפע היו יורדים כבבריאה,
אך ע"י הטלת ספיקות, הקב"ה 'כביכול' בורא צינורות חדשים להורדת השפע,
עד שהוצרך להבטיח 'וצויתי את ברכתי'.

לכאורה, חזרנו למצב הקודם. ומה השתנה בברכה המחודשת?
אלא כלל לנו גדול בדין מיצר שהחזיקו בו רבים.(עיין עוד בחושן משפט סימן שע"ז)
שאם הבעה"ב יוצר דרך חדשה בצד שדהו לצורך הרבים,
אזי לא די שהדרך הישנה נשארת ברשות הרבים, אלא אף הדרך החדשה משתייכת לצורך הרבים.

ואם כנים הדברים, הרי הם מלמדים כמין חומר.
לא די שהצינורות השפע הקבועים נותרים בשנת השמיטה, אלא אדרבה, הם מתרבים בכפל ויותר כתוצאה מהצינורות החדשים.

נחומצ'ה כתב:לכאורה, חזרנו למצב הקודם. ומה השתנה בברכה המחודשת?
אלא כלל לנו גדול בדין מיצר שהחזיקו בו רבים.(עיין עוד בחושן משפט סימן שע"ז)
שאם הבעה"ב יוצר דרך חדשה בצד שדהו לצורך הרבים,
אזי לא די שהדרך הישנה נשארת ברשות הרבים, אלא אף הדרך החדשה משתייכת לצורך הרבים.

ואם כנים הדברים, הרי הם מלמדים כמין חומר.
לא די שהצינורות השפע הקבועים נותרים בשנת השמיטה, אלא אדרבה, הם מתרבים בכפל ויותר כתוצאה מהצינורות החדשים.

שבעים פנים לתורה, אך יש לציין כי פירושו של מר הוא הפוך ממאמרו של הרה"ק הרר"ז זיע"א.

נחומצ'ה כתב:לכאורה, חזרנו למצב הקודם. ומה השתנה בברכה המחודשת?
אלא כלל לנו גדול בדין מיצר שהחזיקו בו רבים.(עיין עוד בחושן משפט סימן שע"ז)
שאם הבעה"ב יוצר דרך חדשה בצד שדהו לצורך הרבים,
אזי לא די שהדרך הישנה נשארת ברשות הרבים, אלא אף הדרך החדשה משתייכת לצורך הרבים.

כעין דבריך כתב בספר אמרות טהורות בשם אדמו"ר אחד.

גבי רות כתיב ויקר מקרה חלקת השדה אשר לבועז
וצ"ב דהרי רות צדקת היתה, ולשון מקרה הוא לשון טומאה כידוע (אשר קרך, אולי ייקרה גבי בלעם) ?

ועוד שאלה בת"א : אונ' מתרגם וישמע ה' ושמיע מן קדם ה' - ונשמע מלפני ה', בעוד שלגבי משה מתרגם אונ' ושמע משה, לא מבין למה ?

חבר שלי שאל אחד מרבותינו (הרב עזריאל ליכט שליט"א) מדוע כתוב ברות "ויקר מקרה, והרי אנו מקובלים שאין מקרה כלל וכ"ש בזה שברור שיד ה' היתה שבדיוק הגיע לשדה בעז
הרב ענה שבדיוק בגלל זה נכתב "ויקר מקרה" להראות עד כמה מגוחך לחשוב שהעולם מתנהל ב"מקרה" ושרק "קרה מקרה" שרות הגיעה לשדה בעז קרובו של אלימלך

יעקל כתב:ועוד שאלה בת"א : אונ' מתרגם וישמע ה' ושמיע מן קדם ה' - ונשמע מלפני ה', בעוד שלגבי משה מתרגם אונ' ושמע משה, לא מבין למה ?

מתוך 'מעט צרי' על תרגום אונקלוס (שמות ב, כד), לאאמו"ר זצ"ל:

כתב הרמב"ם (מו"נ א, כז מח) שאונקלוס שם השתדלותו בסלוק ההגשמה מה', וכל מה שבא מענין ה"שֶּׁמַע" מיוחס לא-ל יתברך, פירש ענינו, ש"הגיע" המאמר ההוא אליו יתברך וכו' (ע"כ).
הרמב"ן (בראשית מו, א) משיג על שיטת הרמב"ם, ובתוך דבריו כותב, "והנה אונקלוס לא היה לו לירא מן השמיעה, שלא תורה רק על קבלת הדבר והרצון בו". אבל טעם אונקלוס ויונתן בן עוזיאל ידוע בחכמת הקבלה (ע"כ). לדעת המהר"ל (תפארת ישראל י), אין דרך כבוד שיהיה קול דברים נכנסים באזני ה' ולכן תרגם "קדם ה'".

כדכד כתב:חבר שלי שאל אחד מרבותינו (הרב עזריאל ליכט שליט"א) מדוע כתוב ברות "ויקר מקרה, והרי אנו מקובלים שאין מקרה כלל וכ"ש בזה שברור שיד ה' היתה שבדיוק הגיע לשדה בעז
הרב ענה שבדיוק בגלל זה נכתב "ויקר מקרה" להראות עד כמה מגוחך לחשוב שהעולם מתנהל ב"מקרה" ושרק "קרה מקרה" שרות הגיעה לשדה בעז קרובו של אלימלך

חשבתי לענות בצורה יותר "פשט" : אולי האירוע הזה אירע לפני התגיירה וקבלתה את המצוות ...

היא כבר אמרה לנעמי לפני כן שתלךעמה לכל מקום

לא מסתבר שפסוק זה נאמר קודם
גם לא ברור מה מרוויחים בכך

למה אונ' תמיד מתרגם למצוא חן ב- למשכח רחמין בעוד שבפסקת יקום פורקן אומרים חינא וחסדא ... ?

בס' דניאל (ג, לג) כתיב
אָת֙וֹהִי֙ כְּמָ֣ה רַבְרְבִ֔ין וְתִמְה֖וֹהִי כְּמָ֣ה תַקִּיפִ֑ין מַלְכוּתֵהּ֙ מַלְכ֣וּת עָלַ֔ם וְשׇׁלְטָנֵ֖הּ עִם־דָּ֥ר וְדָֽר׃
סיפא דקרא ק"ק לי, מה הוסיפו בנבואה זו אחרי שכבר אמר דוד ע"ה מלכותך מלכות כל עולמים וגו' ?

יעקל כתב:סיפא דקרא

עיין סנהדרין צב ב אתוהי כמה רברבין וכו' אמר ר' יצחק וכו'

בתרגום לפ' קרח (במדבר יח, א) על הפסוק "אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש ואתה ובניך אתך תשאו את עון כהנתכם" מתרגם אונקלוס את המלים שהדגשתי "תסלחון על חובי"..
זה שלא כבשאר מקומות בתורה כמו לעיל יד, כח "נשא עוון" שמתרגם "שביק לעויין".
או כמו לקמן פ' כג" והם ישאו עונם" "יקבלון חוביהון"
לכאורה הפסוק בפרק יח פסוק ב משמעותו שהכהנים אחראים על קדושת המקדש ושלא יחללוהו וזה מקביל ל"והם ישאו עונם" שבפס' כג על הלויים וא"כ מדוע שינה אונקלוס בתרגומו?

בהוראת דוד לאנשיו לאחר שנתן הנביא ובת שבע הודיעו לו על נסיון המלכת אדוניהו אחרי דוד (מלכים א א, לד) נאמר "ומשח אתו שם צדוק הכהן ונתן הנביא".
במשיחה בפועל (מלכים א, א, לט) מוזכר רק צדוק הכהן ולא נתן הנביא.
בהמשך (מלכים א, א, מה) בדברי יהונתן בן אביתר שמתאר בפני הקרואים למשתה אדניהו את מה שהורה דוד לעשות ונעשה בפועל מוזכר שוב שמשחוהו צדוק הכהן ונתן הנביא ושם נזכרו גם בניהו בן יהוידע והכרתי והפלתי.
הלא דבר הוא!

יעקל כתב:למה אונ' תמיד מתרגם למצוא חן ב- למשכח רחמין בעוד שבפסקת יקום פורקן אומרים חינא וחסדא ... ?

יעיין ספר בית אהרן על התורה, פרשת וישב, על "ויתן חנו" (לרבי אהרן כהן זצ"ל, מר"י חברון), עמוד 66 מעמודי הספר

גבי כל המקרא קודש שבמקרא ת"א מערע קדיש - מקרא מלשון מקרה ואירוע, כאשר גבי קריאי מועד תרגם ג"כ מערעי זמן.

וצ"ב, תינח גבי מקרא קודש - דהיינו אירוע קדוש אבל מערעי זמן -שמקרים את הזמן ... ? אנשים שנותנים לזמן לקרות ?
לא הבינותי

ואגב, זהו חידוש גדול מאונ' שאפשר להבין מקרא עם א' כמו מקרה עם ה"א ...

איני בטוח שהחידוש הגדול הזה נכון וממילא כל השאלה אינה שאלה
אבל איני יודע להסביר את הענין

כדכד כתב:איני בטוח שהחידוש הגדול הזה נכון וממילא כל השאלה אינה שאלה
אבל איני יודע להסביר את הענין

למה ? מקרא קודש מלשון קריאה - קידוש היום

וגם, מה זה בן אדם שמקרה את הזמן ?

החידוש שאיני בטוח שהוא נכון הוא זה ש"מערע" פירושו לשון מאורע ומקרה. אם זה לא נכון אז אין מקום לשאלה "מה זה בן אדם שמקרה את הזמן" כי זה לא הכונה

מתוך 'מעט צרי' לאאמו"ר זצ"ל (ויקרא כג, ב):

דִּתְעָרְעוּן יָתְהוֹן מְעָרְעֵי: [כונתו] "תקראו אתם מקרא קודש", הכונה, קביעות זמן. שתזמינו אותם להיות זמני קודש [רשב"ם כאן (וע' גם מש"כ בשמות א, י ובב"ב קיג: ד"ה אורעה, וצ"ע); וכן פי' הריקאנטי (פ' ברא'), ש"תקראו" הוא ל' הזמנה והמשכה; וכן בבמדבר (לה, יא), "והקריתם לכם ערים", ופירש"י (שם מהספרי), "אין הקרייה אלא לשון הזמנה"].

אבל ע' ברמב"ן שכתב, שכונת אונקלוס, "לשון מאורע. בכל יום שיארעו ["מקראי קדש" הוא לשון מקרה. וכן בלשון המשנה (מו"ק יב.), "אירעו אֵבֶל או אונס". וכן פירשו החזקוני והמהרש"א (יומא ב. ח"א ד"ה שבעת), בדעת אונקלוס. והמלים "קרא" – "קרה" מתחלפות (ע' תרגום וראב"ע דברים כב, ו).], תעשו אותם קודש [ע"י שנקבצים בבית ה' בימי המועדים ומקדשים אותם בפרהסיא בתפילה והלל (הנ"ל; ודומה לזה ברש"י שבועות יג. ד"ה לא קראו). או ששובתים ממלאכה בגלל קדושת היום, וכדעת רבי אליעזר (ר"ה לב.; תוס' שבועות שם)]. ורבותינו ז"ל אמרו (ספרי פינחס קמז), ארעם במאכל ובמשתה ובכסות נקיה וכו' לשנותם במאכל ובמלבוש, מחול לקדש וגם זה דעת אונקלוס". [וזה ע"ד רשב"ם לעיל ש'תערעון' היא ל' קביעות, וצ"ע - ר.ש.מ.)]. וכן בתיב"ע על הפסוק "וקראת לשבת עונג" (ישעיהו נח, יג), וּתְעָרַע לשבתא בתפנוקין, וע' מלבי"ם (אות קפו; וערל"נ כריתות ז. תוס' ד"ה וקראו).

אבל יש מפרשים 'דתערעון... מערעי' שבתרגום, לשון פגיעה (כמו, "ויפגע במקום" – ברא' כח, יא; שתרגומו, וערע באתרא. וכן יש הוראה זו ל"קרא" שבמקרא, ע' ראב"ע דברים כב, ו). וכונת אונקלוס צאו לקראתו לקבלו כמי שמקבל אורח, שמכבדו במאכל ומשתה וכסות נקיה ('ספרי דבי רב' על הספרי שם). [ונראה שגם לדעת המפרשים "ערע" לשון מקרה, בעיקרו הוא לשון פגיעה וממנו נהיה גם שֵׁם לפגעי הזמן, שהם כמו מקרי הזמן (פ.א.). או להיפך, ש'פגיעה' עיקרה לשון מקרה – ר.ש.מ.].

אלא שיתכן ש'ערע' כאן הוא לשון קריאה ממש, ולא לשון מקרה. וכן "וקראת ישועה חומותיך" (ישעי' ס, יח), "ולא אותי קראת יעקב" (שם מג, מד), ועוד, שתרגומם בלשון 'ערע'. (פתשגן; ומהות ה'קריאה' תתפרש על דרך ה'קביעה' וה'עשיה' של הרמב"ן והרשב"ם לעיל. או הכונה שע"י קידוש בית דין החודש, שקוראים הדיינים 'מקודש', נקבעים המועדים, כמו שפירשו חז"ל "מקראי קדש" במסכת ר"ה כה.; עיי"ש רש"י). אלא שקשה על פירוש זה למה לא תרגם כן גם לקמן (כה, י), על "וקראתם דרור בארץ", ועוד מקומות (הנ"ל).

ולפי הרמב"ן שהביא הרב מעט צרי נשארת תמיהתו של הרב יעקל על "קריאי מועד"

כתיב ושרף את הפרה לעיניו

לכאור' מיותר, ולפ"ד אפשר להבין כפשוטו ממש, כמ"ש גבי חליצה וניגשה יבמתו וגו' לעיני הזקנים ודרשו ז"ל שהזקנים צריכים לראות מתחילה ועד סוף את כל מעשי החליצה והיריקה.

ה"נ גבן כנראה, שהסגן צריך לראות את כל מעשה שריפת הפרה במלואו ולא להסיח דעתו או את מבטו מכליון גוף הפרה עד גמירא

יעקל כתב:אפשר להבין מקרא עם א' כמו מקרה עם ה"א

את אשר יקרא אתכם באחרית הימים

יעקל כתב:כתיב ושרף את הפרה לעיניו

עיין רמב"ם פרה אדומה ד טו

עדיין בעיצומו של פרשיות ספר במדבר,
אנו מגלים 'סדר' מעניין בחטאי 'עם' ישראל

[וכמובן יש להקדים את מאמר החידושי הרי"ם: שמהעברות של דור המדבר נכתבה 'תורה', אך מהמצוות שלנו מה יהיה...].

עכ"פ בפרשות בהעלותך, חטא המתאוננים והמתאוים, זו היה חטא כללי של עם ישראל
אח"כ בפרשת שלח, זו החטא של ה'מיוחדים שבעם', אלו הנציגים של כל שבט ושבט
אח"כ בפרשת קורח, עולים בדרגה לקורח, שהיה מטעני הארון, ומראשי מטה הלוויים
ובפרשת חוקת, מגיעים לראש העדה משה רבנו ע"ה ואהרן הכהן, 'יען לא האמנתם בי להקדישני'.

אך בנוסף לאישים המואשמים בחטא, אנו מגלים רובד נוסף באיכות החטא.
הקו המקשר לכל החטאים הוא בחוסר האמונה ובציות למאמר הקב"ה
בחטא המאוננים והמתאוים, זה כפשוטו ממש 'התאוו תאוה' 'זכרנו את הדגה' ועתה נפשנו יבשה'
ואח"כ הקב"ה משיב 'יען כי מאסתם' 'ותבכו למה זה יצאנו' 'היד ה' תקצר'
בחטא המרגלים, לכאורה זו היתה שליחות. וסיפרו את מה שראו, בפרשנות משלהם
גם כאן לא היתה מלכתחילה לחפש את הרע [ולהעיר מאמר רז"ל 'להקיש יציאתם לביאתם]
וכן בפרשת קורח, זו לא כוון באופן ישיר כנגד הקב"ה אלא כנגד בחירו מנהיג העדה
[בטענות שכליות, שאפשר להבין את מקור טעותו-קנאתו של קורח].
אך בפרשת חוקת 'המה מי מריבה', לא היתה אף כוונה לחטוא, אלא זו מציאות שנוצרה בשוגג.

ומסיימים בטוב.

כי מראש צורים אראנו, ות"א ארי מריש טוריא דהיינו מראש הרים, הר ולא צור (סלע) וצ"ב קטן ...

מפרש הענין.

עמוד הענן הורה הדרך לעם ישראל.
מדוע פנו אל מלך אדום: "אעברה בארצך".
עמוד הענן הורה להם לעבור דרך שם?

איקטורין כתב:עמוד הענן הורה הדרך לעם ישראל.
מדוע פנו אל מלך אדום: "אעברה בארצך".
עמוד הענן הורה להם לעבור דרך שם?

בשפ"א לקוטים מבואר שכן, ויעויין שם

פרשת קרח

יז,יט והנחתם באהל מועד לפני העדות אשר אועד לכם שמה:
יז,כב וינח משה את המטות לפני ה' באהל העדות:
יז,כג ויהי ממחרת ויבא משה אל אהל העדות וגו'

השינוי צ"ב.

במסתרים כתב:פרשת קרח
יז,יט והנחתם באהל מועד לפני העדות אשר אועד לכם שמה:
יז,כב וינח משה את המטות לפני ה' באהל העדות:
יז,כג ויהי ממחרת ויבא משה אל אהל העדות וגו'
השינוי צ"ב.

"באהל העדות לפני העדות" - כפילות לא מתאימה.

נגיד
אבל אפשר לכתוב אח"כ "באהל מועד" כמו קודם

השאלה לא הייתה על מדוע נקטה התורה אחד מכינויים אלה "אהל מועד" או "אהל העדות" בפרשה (הפתוחה) המדוברת, אלא על השינוי והמעבר מכינוי האחד לכינוי האחר.
בכן, התירוץ, שהתורה נקטה ובחרה לפרשה הזאת "אהל העדות" דווקא, אלא שבהיקרות הראשונה, הוא לא מתאים, מפני הכפילות שבביטוי הפסוק, כנ"ל.

אני הבנתי שהשאלה "השינוי צ"ב" מורכבת מב' צדדים:
למה תחילה כתוב כך ולמה אח"כ כתוב אחרת והתירוץ של כת"ר עונה למה בהתחלה לא כתוב כמו בסוף ושאלתי עדיין למה בסוף לא כתוב כמו בהתחלה.
תשובת כת"ר: זו לא היתה השאלה.
א"כ אם הבנתי את השאלה נכון עדיין שאלתי לצד זה של השאלה עומדת.
אם כוונת הרב השואל היתה כדברי כת"ר אז עכשו אני שואל:
למה בסוף לא כתוב גם "אהל מועד"?
וביותר שברוב התורה נזכר "אהל מועד" ואילו "אהל העדות" נזכר רק בפ' בהלותך במסעות,, כאן ואח"כ בסוף פ' קרח בציווי לאהרן ובנו שיהיו אחראים על משכן העדות

במסתרים כתב:פרשת קרח

יז,יט והנחתם באהל מועד לפני העדות אשר אועד לכם שמה:
יז,כב וינח משה את המטות לפני ה' באהל העדות:
יז,כג ויהי ממחרת ויבא משה אל אהל העדות וגו'

השינוי צ"ב.

הנצי"ב בהעמק דבר מתייחס לזה. ע"ש