מעט דבש כתב:אונקלוס מתרגם לשון שליחות שבתורה בשמונה אופנים...ותרגם כל מקום לפי ענינו, וכן מצוי בעוד מלים, שבתורה כולם נכללים במלה אחת, ואונקלוס תרגם כל מקום לפי ענינו. וכגון לשון לקיחה שבתורה, שתרגם בחמש עשרה צורות שונות.
ועיין רמב"ן (במדבר טז, א) על מה שתרגם אונקלוס '"ויקח קרח" - "ואתפליג":
"ואונקלוס שתרגם 'ואתפלג', פתר הענין, לא הלשון, כמנהגו במקומות רבים. וכן תרגם 'על דבר קרח' (במדבר יז, יד) 'על פלוגתא דקרח', ותרגם 'בדבר בלעם' (במדבר לא, טז) 'בעצת בלעם', כי הוא מזכיר הענין בתרגומו"
דברי רמב"ן אלו, הואיל ואתא לידן, נימא בהו מילתא.
א.
כאמור, מצוי שיש מלים שבמקרא הוא לשון כללי להרבה משמעויות, ואונקלוס מתרגמו בכל מקום לפי ענינו, וכמו לשון שליחות שתרגמו בשמונה צורות.
אלא שיש לשים לב, שיש בזה שתי צורות של תרגום; יש תרגום
מילולי, ויש תרגום
עניני, שע"ז כתב הרמב"ן ש
"הוא מזכיר הענין בתרגומו". וכן כתב רש"י (שמות טו, יג וכן בבראשית מב, ט; מג, ג)
"לא דקדק לפרש אחר לשון העברית". בדוגמאות שהבאנו לעיל, בלשון שליחות, אין אלו תרגומים של הענין; כולם תרגומים מילוליים. אלא שבעוד שבלשון הקודש הכל נכלל במלה 'שליחות', הרי שבארמית יש מלה נפרדת לכל סוג שליחות; יש להוביל, ויש ללוות, יש להגלות, ויש לפטר, יש להושיט, ויש לגרות.
גם בלשון לקיחה, שכתבנו לעיל שתרגם בחמש עשרה צורות שונות, מצינו ברש"י (בראשית מג, טו)
"אין לקיחת הכסף ולקיחת האדם שוה בלשון ארמי. בדבר הנקח ביד מתורגם 'וּנְסֵיב', ודבר הנקח בהנהגת דברים מתורגם 'וּדְבַר'" - וזהו תרגום מילולי.
אבל מאידך, בפסוק 'ויקח קרח' (במדבר טז, א) פירש הרמב"ן ש'ויקח' פירושו
"שלקח עצה בלבו לעשות מה שיספר", וסיים:
"ואונקלוס שתרגם 'ואתפלג', פתר הענין, לא הלשון, כמנהגו במקומות רבים. וכן תרגם 'על דבר קרח' (במדבר יז, יד) 'על פלוגתא דקרח', ותרגם 'בדבר בלעם' (במדבר לא, טז) 'בעצת בלעם', כי הוא מזכיר הענין בתרגומו"והיינו, שאונקלוס כלל לא תרגם מילולית את הלשון 'ויקח', אלא פירש הענין, שקרח נחלק מתוך העדה. וגם בדוגמאות שהביא הרמב"ן אין אלו תרגומים מילוליים, כי אין במשמעות
'דבר קרח' מחלוקת, ואין במשמעות
'דבר בלעם' עצה, אלא במקום לתרגם מילולית, פירש את הענין.
ב.
מצינו גם להפך, שבלשון הקודש יש מלה נפרדת לכל משמעות, ואילו אונקלוס כלל הכל במלה אחת.
וכגון המלה
'שבק' באונקלוס, שמתרגמת שתים עשרה לשונות שונות [עיין בזה בדברי הגרש"י זוין בקובץ
נועם, חלק ט עמוד מ]..
וגם כאן יש לחלק, בין מקומות ש'שבק' הוא תרגום מילולי, אלא שבלשון התרגום הוא לשון כללית, לבין היכן שאינו אלא ביאור הענין.
ואלו הם התרגומים המילוליים [הבאנו רק דוגמאות מהתרגומים לכל שורש, ולא כולם]:
עזב'ואשר לא שם לבו אל דבר ד'...
ויעזוב את עבדיו ואת מקנהו בשדה' (שמות ט, כא)
'שבק''לעני ולגר
תעזוב אותם' (ויקרא יט, י; כג, ב)
'תשבוק'נטש'
וַיּטֹּשׁ אלוק עשהו' (דברים לב, טו) '
ושבק פולחן אלקא דעבדיה'
'ולא
נטשתני לנשק לבני ולבנתי' (בראשית לב, כח)
'שבקתני'.
חדל'
חדל ממנו ונעבדה את מצרים' (שמות יד, יב) '
שבוק מננא'.
נתן 'לא
יתן אתכם מלך מצרים להלך' (שמות ג, יט) 'לא
ישבוק'
וברש"י (שם) "לא יתן -
לא ישבוק, כמו (בראשית כ, ו) 'על כן לא נתתיך', (שם לא, ז) 'ולא נתנו אלקים
להרע עמדי', וכולן לשון נתינה הם" [וגם בדוגמאות שהביא רש"י תרגם אונקלוס בלשון 'שבק'].
ובלשון חז"ל (ב"ר עה, ט) "כשם שהיתה בדעתו של לבן לעשות עמי רעה ולא
עזבתו" (הגרש"י זוין
שם).נוח'אחיכם האחד
הניחו אתי' (בראשית מב, לג)
'שבוקו'.סלח'וסלחת לעוננו' (במדבר יד, כ)
'ותשבוק'וברמב"ן (במדבר יד, יז)
"והנכון בעיני כי סליחה הנחת העונש כדברי אונקלוס".ואלו הם התרגומים שהם ביאור הענין:
נשא'גדול עוני
מנשא' (בראשית ד, יג)
'מלמשבק'.הוא פירוש הענין, שפירוש הנשיאה כאן היא 'סליחה', שהיא הנחת העונש.
נזר'ואת ענבי
נזירך לא תזמר' (ויקרא כה, ה) 'ענבי
שבקך'
וברמב"ן: "הגפן שלא עבדו ולא חפר ולא זמר אותו יקרא 'נזיר', כי הזירו והפרישו ממנו כאילו אינו שלו, מגזרת 'אשר נזורו מעלי בגלוליהם' (יחזקאל יד, ה), פירשו ממני, וכן 'וינזרו מקדשי בני ישראל' (לעיל כב ב).
ואמר אונקלוס 'שבקך', שהנחת אותם לשמיר ולשית היו".
והיינו ש'נזירה' היינו
הפרשה, אבל אונקלוס לא תרגם מילולית בלשון הפרשה, וכמו שתרגם 'וינזרו מקדשי בני ישראל' -
'ויפרשון', אלא תרגם לפי הענין, לשון עזיבה, שעזב את הכרם.
שכח'ותשכח קל מחוללך' (דברים לב, יח)
'שבקת פולחן אלקא דעבדך'.
פירש הענין, ששכחת הקב"ה פירושה עזיבת עבודתו.
יצג'רק צאנכם ובקרכם
יֻצָּג' (שמות י, כד) 'לחוד ענכון ותוריכון
שבוקו'.
'אציגה נא עמך מן העם אשר אתי' (בראשית לג, טו)
'אשבוק'.אין זה פירוש מילולי, שהרי בפסוק
'והצגתיו לפניך' (בראשית מג, ט) תרגם
'ואקימנה'; וכן
'ויציגם לפני פרעה' (בראשית מז, ב)
'ואקימינון'.
ירף'לא
יַרְפְּךָ' (דברים ד, לא; לא , ו) 'לא
ישבקינך'.וברש"י (לא, ו) "לא ירפך - לא יתן לך רפיון להיות
נעזב ממנו".
אצל 'הלא אָצַלְתָּ לי ברכה' (בראשית כז, לו)
'שבקת'.וברמב"ן (במדבר יא, יז):
"אבל אונקלוס יעשה בו (בשורש 'אצל') שני פנים, תרגם כאן
'וארבי', וכן 'ואל אצילי' (שמות כד, יא)
'ולרברבי', ותרגם 'הלא אָצַלְתָּ לי ברכה',
'שבקת'. נראה שדעתו באצילות שהוא ענין
המשכה, או מאציל הנותן על המקבל, ויאמר בכאן אמשיך מאשר אצלך מן רוח הנבואה ושמתי עליהם, ונאמר עוד על ההמשכה שימשיך הנותן אצלו מן הדבר הנתון
וישאר עמו, וזה טעם 'הלא אָצַלְתָּ לי ברכה', שמשכת לי אצלך אחת מן הברכות לברכני בה".
והיינו ש'אצל' הוא לשון המשכה, אלא שאונקלוס תרגם הענין, שכיון שימשיך הנותן אצלו מן הדבר הנתון, והשאיר אצלו, הרי
'עזב' אצלו ברכה.