שרה צחקה, האם שקרה?

[שגיא770]

ב"ה
בפרשת וירא כתוב ששרה צחקה בבשורת המלאך שתלד. שהשם שאל "למה צחקת", היא ענתה "לא צחקתי".
ברור שלא שקרה שרה אמנו, אבל איך זה לא נחשב כשקר?

[פלתי]

ב"ה
בפרשת וירא כתוב ששרה צחקה בבשורת המלאך שתלד. שהשם שאל "למה צחקת", היא ענתה "לא צחקתי".
ברור שלא שקרה שרה אמנו, אבל איך זה לא נחשב כשקר?

viewtopic.php?t=27541

[יאיר]

viewtopic.php?p=314051#p314051

[שלמה בן חיים]

ב"ה
בפרשת וירא כתוב ששרה צחקה בבשורת המלאך שתלד. שהשם שאל "למה צחקת", היא ענתה "לא צחקתי".
ברור שלא שקרה שרה אמנו, אבל איך זה לא נחשב כשקר?

viewtopic.php?t=27541

לי נראה פירוש אחר לגמרי לדברי השפת אמת הללו:
השפת אמת ביאר כי שרה אמרה לא צחקתי כי היא כבר לא היתה אותה שרה שצחקה כי חזרה בתשובה מיראה, לעומתה אברהם טען לה 'לא כי צחקת' באומרו לה, הצחוק אינו צריך לימחק אלא הצחוק צריך לשמש לטוב, כי על ידי תשובה מאהבה הזדון עצמו נהפך לזכות. וביאר כי כל ההכנה ללידתו של יצחק אינו אלא על ידי הצחוק.
ולהלן מה שכתבתי בזה:
ַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד:
[בראשית יז יז].
ולהלן
וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן. וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ.
[שם יח יב – טו].
ולגבי צחוקו של אברהם תרגם אונקלוס;
ונפל אברהם על אפוהי וחדי ואמר בלביה הלבר מאה שנין יהא ולד ואם שרה הבת תשעין שנין תליד:
וכתב רש"י;
ויפל אברהם על פניו ויצחק - זה תירגם אנקלוס וחדי, לשון שמחה, ושל שרה לשון מחוך. למדת שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה ולגלגה. וזהו שהקפיד הקדוש ברוך הוא על שרה ולא הקפיד על אברהם.
הלבן - יש תמיהות שהן קיימות כמו (ש"א ב כז) הנגלה נגליתי, (ש"ב טו כז) הרואה אתה, אף זו היא קיימת, וכך אמר בלבו הנעשה חסד זה לאחר מה שהקב"ה עושה לי.
צריך להבין היכן רמוז במקרא שצחוקו של אברהם שונה מצחוקה של שרה. ואמנם מעצם הדבר שרק על שרה אמר ה' 'למה זה צחקה שרה' ולא על אברהם, מוכיח הדבר שצחוקו של אברהם היה שונה.
אך נראה כי הדבר רמוז גם בכתוב, נראה כי צחוק של שמחה וצחוק של לגלוג אינם שני מילים זהות עם פירוש שונה, הצחוק בשניהם פעולה דומה היא, בשניהם האדם מתעורר בפליאה על ההפתעה – על השוני, אלא שהמלגלג כאומר שההפתעה והשוני לא יתכנו, ולעומתו השמח נהנה מן השוני ומן ההפתעה.
השמח שמח יכול לשמוח גם לעצמו, לעומתו המלגלג הוא המציג את ההפתעה לאחרים, אצל אברהם כתיב 'ויאמר בלבו', לעומת זאת אצל שרה כתיב 'ותצחק שרה בקרבה [בקרביה - מסתכלת במעיה ואמרה אפשר הקרבים הללו טעונין ולד, השדים הללו שצמקו מושכין חלב] לאמר', שרה אמרה בפיה את הפלא והשוני, ובכך רמזה התורה כי צחוקה אינו צחוק של שמחה אלא צחוק של לגלוג.
ומצאתי שהדברים מפורשים בדברי החזקוני;
לאמר לפי פשוטו לאמר זה כמו שאר לאמר שבמקרא כלומר צחקה ונתכוונה לאמר דבור זה לבריות בענין ליצנות ולכך הקפיד הפסוק עליה יותר מעל אברהם.
[בראשית יח יב]
נראה שגם השוני בין דבריו של אברהם לדבריו של שרה רומזים לזה
אברהם אמר;
הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד.
לעומת זאת שרה אמרה;
אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן.
הטענה של שרה היא הפליאה האמתית לכאורה, שהרי בדרך הטבע היא ואברהם אינם יכולים להוליד, טענתו של אברהם לכאורה איננה הפליאה האמתית הטעם שבן מאה שנה ובת תשעים שנה אינם יכולים להוליד אינו מחמת גילם המופלג, אלא שבגיל זה קיימת טענתה של שרה כי 'אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדני זקן' מדוע איפה לא אמר אברהם את טענתה של שרה.
שרה שצחוקה היה צחוק של לגלוג הציגה את הטעם מדוע לא תיתכן המציאות שהיא תלד, אברהם לעומתה שהציג את החדוה את הפלא והנס, הציג את הדבר שיהיה כאן לנס ופלא, וזה הוא הפרסום של הדבר כי בגיל מופלג כל כך יוולד להם בן, כי עצם הנס שעקר ועקרה ילדו אף שנס גדול הוא, הוא איננו מפורסם כמו הפרסום של הדבר שאנשים זקנים כל כך ילדו בנים, אברהם שרצה להציג את הנס ואת החדוה הציג את הדבר שמהווה נס ופלא, לעומתו שרה הציגה את האבסורד, את הטענה מדוע לא תיתכן מציאות שהיא תלד.
*
נראה שיש להעמיק עוד בדברים אלו, ולשם כך יש להקדים דבריו המאירים של השפת אמת בהקשר לצחוקה של שרה;
בפסוק ותכחש שרה כו'. כי יראה כו' לא כי צחקת. ותמהו כל המפרשים האיך כחשה שרה. ויש לפרש כי בודאי שרה מיד תקנה החטא בתשובה וע"י תשובה נמחק החטא כאלו לא צחקה מעולם. אכן יש תשובה מיראה ויש מאהבה ועל ידי אהבה נהפך החטא לזכות וז"ש ותכחש לאמר לא צחקתי היינו רק כי יראה. אבל אברהם הי' בחי' תשובה מאהבה וז"ש לא כי צחקת פי' שצריכין לתקן הצחוק בעצמו להיות זכות שהרי באמת הוצרך הצחוק שעל שם זה נק' יצחק וגם אח"כ אמרה שרה בעצמה צחוק עשה לי אלקים הרי שתיקנה כל הצחוק להפכו לזכות. והי' הכנה בחי' התשובה קודם לידת יצחק שלא הי' באפשרי להיות קיום במדת הפחד של יצחק לכן הקדים הקדוש ברוך הוא בחי' התשובה ונקרא יצחק שהוא מיתוק הדין כמ"ש בזוה"ק.
השפת אמת ביאר כי שרה אמרה לא צחקתי כי היא כבר לא היתה אותה שרה שצחקה כי חזרה בתשובה מיראה, לעומתה אברהם טען לה 'לא כי צחקת' באומרו לה, הצחוק אינו צריך לימחק אלא הצחוק צריך לשמש לטוב, כי על ידי תשובה מאהבה הזדון עצמו נהפך לזכות. וביאר כי כל ההכנה ללידתו של יצחק אינו אלא על ידי הצחוק.
נראה בביאור הדברים כך, הצחוק כמו שנתבאר הוא סמל ההפתעה והפלא, יציאה מן הסדר, נוגדת את מידת הדין, השינוי של דרכי הטבע אינו אלא ממידת הרחמים. ולכך הצחוק השימת לב לשינוי הוא ממידת הדין, אך אם מידת הדין מתהפכת לרחמים הופך הצחוק לצחוק של חדוה ושמחה, הרחמים סובלים שינוי מן הסדר. ולכך דווקא הצחוק של שרה שעורר את השינוי את הפליאה של היציאה מן הסדר, כאשר תוקן על ידי התשובה נהפך למידת הרחמים לצחוק של חדוה ושמחה. ודווקא הצחוק הוא הגורם לכך שיש קיום ליצחק שמידתו מידת הדין.

[פרי יהושע]

ולהלן מה שכתבתי בזה:
ַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד:
[בראשית יז יז].
ולהלן
וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן. וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ.
[שם יח יב – טו].
ולגבי צחוקו של אברהם תרגם אונקלוס;
ונפל אברהם על אפוהי וחדי ואמר בלביה הלבר מאה שנין יהא ולד ואם שרה הבת תשעין שנין תליד:
וכתב רש"י;
ויפל אברהם על פניו ויצחק - זה תירגם אנקלוס וחדי, לשון שמחה, ושל שרה לשון מחוך. למדת שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה ולגלגה. וזהו שהקפיד הקדוש ברוך הוא על שרה ולא הקפיד על אברהם.
הלבן - יש תמיהות שהן קיימות כמו (ש"א ב כז) הנגלה נגליתי, (ש"ב טו כז) הרואה אתה, אף זו היא קיימת, וכך אמר בלבו הנעשה חסד זה לאחר מה שהקב"ה עושה לי.
צריך להבין היכן רמוז במקרא שצחוקו של אברהם שונה מצחוקה של שרה. ואמנם מעצם הדבר שרק על שרה אמר ה' 'למה זה צחקה שרה' ולא על אברהם, מוכיח הדבר שצחוקו של אברהם היה שונה.
אך נראה כי הדבר רמוז גם בכתוב, נראה כי צחוק של שמחה וצחוק של לגלוג אינם שני מילים זהות עם פירוש שונה, הצחוק בשניהם פעולה דומה היא, בשניהם האדם מתעורר בפליאה על ההפתעה – על השוני, אלא שהמלגלג כאומר שההפתעה והשוני לא יתכנו, ולעומתו השמח נהנה מן השוני ומן ההפתעה.
השמח שמח יכול לשמוח גם לעצמו, לעומתו המלגלג הוא המציג את ההפתעה לאחרים, אצל אברהם כתיב 'ויאמר בלבו', לעומת זאת אצל שרה כתיב 'ותצחק שרה בקרבה [בקרביה - מסתכלת במעיה ואמרה אפשר הקרבים הללו טעונין ולד, השדים הללו שצמקו מושכין חלב] לאמר', שרה אמרה בפיה את הפלא והשוני, ובכך רמזה התורה כי צחוקה אינו צחוק של שמחה אלא צחוק של לגלוג.
ומצאתי שהדברים מפורשים בדברי החזקוני;
לאמר לפי פשוטו לאמר זה כמו שאר לאמר שבמקרא כלומר צחקה ונתכוונה לאמר דבור זה לבריות בענין ליצנות ולכך הקפיד הפסוק עליה יותר מעל אברהם.
[בראשית יח יב]
נראה שגם השוני בין דבריו של אברהם לדבריו של שרה רומזים לזה
אברהם אמר;
הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד.
לעומת זאת שרה אמרה;
אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן.
הטענה של שרה היא הפליאה האמתית לכאורה, שהרי בדרך הטבע היא ואברהם אינם יכולים להוליד, טענתו של אברהם לכאורה איננה הפליאה האמתית הטעם שבן מאה שנה ובת תשעים שנה אינם יכולים להוליד אינו מחמת גילם המופלג, אלא שבגיל זה קיימת טענתה של שרה כי 'אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדני זקן' מדוע איפה לא אמר אברהם את טענתה של שרה.
שרה שצחוקה היה צחוק של לגלוג הציגה את הטעם מדוע לא תיתכן המציאות שהיא תלד, אברהם לעומתה שהציג את החדוה את הפלא והנס, הציג את הדבר שיהיה כאן לנס ופלא, וזה הוא הפרסום של הדבר כי בגיל מופלג כל כך יוולד להם בן, כי עצם הנס שעקר ועקרה ילדו אף שנס גדול הוא, הוא איננו מפורסם כמו הפרסום של הדבר שאנשים זקנים כל כך ילדו בנים, אברהם שרצה להציג את הנס ואת החדוה הציג את הדבר שמהווה נס ופלא, לעומתו שרה הציגה את האבסורד, את הטענה מדוע לא תיתכן מציאות שהיא תלד.
*
נראה שיש להעמיק עוד בדברים אלו, ולשם כך יש להקדים דבריו המאירים של השפת אמת בהקשר לצחוקה של שרה;
בפסוק ותכחש שרה כו'. כי יראה כו' לא כי צחקת. ותמהו כל המפרשים האיך כחשה שרה. ויש לפרש כי בודאי שרה מיד תקנה החטא בתשובה וע"י תשובה נמחק החטא כאלו לא צחקה מעולם. אכן יש תשובה מיראה ויש מאהבה ועל ידי אהבה נהפך החטא לזכות וז"ש ותכחש לאמר לא צחקתי היינו רק כי יראה. אבל אברהם הי' בחי' תשובה מאהבה וז"ש לא כי צחקת פי' שצריכין לתקן הצחוק בעצמו להיות זכות שהרי באמת הוצרך הצחוק שעל שם זה נק' יצחק וגם אח"כ אמרה שרה בעצמה צחוק עשה לי אלקים הרי שתיקנה כל הצחוק להפכו לזכות. והי' הכנה בחי' התשובה קודם לידת יצחק שלא הי' באפשרי להיות קיום במדת הפחד של יצחק לכן הקדים הקדוש ברוך הוא בחי' התשובה ונקרא יצחק שהוא מיתוק הדין כמ"ש בזוה"ק.
השפת אמת ביאר כי שרה אמרה לא צחקתי כי היא כבר לא היתה אותה שרה שצחקה כי חזרה בתשובה מיראה, לעומתה אברהם טען לה 'לא כי צחקת' באומרו לה, הצחוק אינו צריך לימחק אלא הצחוק צריך לשמש לטוב, כי על ידי תשובה מאהבה הזדון עצמו נהפך לזכות. וביאר כי כל ההכנה ללידתו של יצחק אינו אלא על ידי הצחוק.
נראה בביאור הדברים כך, הצחוק כמו שנתבאר הוא סמל ההפתעה והפלא, יציאה מן הסדר, נוגדת את מידת הדין, השינוי של דרכי הטבע אינו אלא ממידת הרחמים. ולכך הצחוק השימת לב לשינוי הוא ממידת הדין, אך אם מידת הדין מתהפכת לרחמים הופך הצחוק לצחוק של חדוה ושמחה, הרחמים סובלים שינוי מן הסדר. ולכך דווקא הצחוק של שרה שעורר את השינוי את הפליאה של היציאה מן הסדר, כאשר תוקן על ידי התשובה נהפך למידת הרחמים לצחוק של חדוה ושמחה. ודווקא הצחוק הוא הגורם לכך שיש קיום ליצחק שמידתו מידת הדין.

יש"כ, יש קצת להוסיף ולהעיר בהמשך לדברים שכתבתם, שיתכן שאין צחוקה של שרה לגלוג חלילה, אלא אי רצון לקבל שנוי הטבע כמו שאמרו בגמ' שבת כמה מגונה איש זה שנשתנו בשבילו סדרי בראשית, [וגם אברהם אמר "לו ישמעאל יחיה לפניך"], ולכן גם אמרה לא צחקתי דהיינו שלא הייתה כוונתי לגלוג, אבל בכל זאת היה כאן מעין אי רצון לקבל מידת טובו של הקב"ה וצורך בשינוי סדרי הטבע לסיבות קידוש ה' ופרסום שמו בעולם, ולכן נתפסה על כך.

[מה שנכון נכון]

בראשית רבתי לר"מ הדרשן:

לא צחקתי כי יראה. מכאן שהנשים כזבניות הן, כי יראה מפני היראה מכזבת ואינן מודות על האמת לכך אין מקבלין עדות מן הנשים. ויאמר לא כי צחקת, אמר לה אברהם דברי המקום ודבריך דברי המקום אמת ודבריך בדאים.

וכ"ה במדרש אגדה, וכבר בילקוט ובילמדנו. ראה כאן ובהערות בובר.
וכ"כ בחזקוני ובספר הגן ועוד.

לשיטת בעלי המוסר הכוונה שקר דק לפי דרגתה, ואעפ"כ אנו לומדים מזה על המדה הבסיסית הקיימת בנפש הנשים.